תמונה: depositphotos

אמנם סביר להניח שאוהדים מכבדים את העובדה שהאקס נמנע מלחגוג מולם, אך לא מופרך להניח שאוהדי קבוצתו הנוכחית היו רוצים שיחגוג ביחד איתם, ואפילו מתרגזים על כך שהוא לא.

קשה להתווכח עם הקביעה שהדבר הכי כיף במשחק כדורגל הוא להבקיע גול. הרי מטרת המשחק היא להכניס את הכדור אל תוך השער. יש שחקנים שהפכו את החגיגות של אחרי השער לסמלם המסחרי, בין אם מדובר בארץ הקודש ("האווירון" של אלון מזרחי, ערן זהבי ו'הפיו-פיו' ועוד) או בכדורגל העולמי ('ילד העריסה' של בבטו, ריקוד הרובוט של פיטר קראוץ' וכו'). אפילו במשחקי הכדורגל הפופולריים של פיפ"א ופרו אבולושן יש אינספור אפשרויות לחגיגה אחרי שער.

כאמור, במציאות של היום רובם המכריע של שחקני הכדורגל אינם נשארים בקבוצה אחת למשך כל הקריירה. אין יותר שחקנים כמו פרנצ'סקו טוטי, חאבייר זאנטי, ראיין גיגס, פאולו מלדיני או יצחק שום. בין אם מדובר ברצון להתקדם מבחינה מקצועית או כלכלית, לשנות אווירה וכו'. כתוצאה מכך נוצר מצב בו במשחקים רבים מתחרים שחקנים בקבוצותיהם ובחבריהם לשעבר, וכן, גם כובשים נגדם – אך לא כולם בוחרים לחגוג.

מתי המנהג הזה התחיל?

אין לכך תשובה מדויקת, אבל כבר בשנת 1974 תועד דניס לאו הסקוטי, אחד החלוצים הגדולים בתולדות מנצ'סטר יונייטד, כשהוא לא חוגג שער נהדר עם העקב שכבש נגדה במדי מנצ'סטר סיטי. העובדה שיונייטד נלחמה נגד הירידה ערב מחזור הסיום בליגה, בטח לא תרמה לסיטואציה, ולאו החליט שלא לחגוג את שערו האחרון בקריירה נגד המועדון בו הפך לאגדה. יונייטד ירדה בלי קשר לתוצאה, אבל לאו, שלא ידע זאת בזמן המשחק, היה ככל הנראה החלוץ (תרתי משמע) של התופעה.

השנים חלפו להן, ובשנת 2007 הוגרלה מנצ'סטר יונייטד לשחק נגד ספורטינג ליסבון, קבוצת נעוריו של כוכבה כריסטיאנו רונאלדו. במה שיהפוך לסוג של מנהג אישי, רונאלדו כבש בשני המפגשים נגד קבוצתו לשעבר, אך שמר על איפוק ולא פצח בחגיגות, גם כאשר הבקיע שער ניצחון ביתי מבעיטה חופשית בדקה ה-90.

כעת אנחנו מגיעים לרגע זכור במיוחד בנושא 'אי חגיגת השערים' וזה שלטענת רבים התניע את הנושא מחדש. שוב מדובר ברונאלדו, שש שנים לאחר המפגשים מול ספורטינג והנה הגיע תורה של יונייטד לחטוף מהפורטוגלי, שב-2013 לא חגג שער שוויון במדי ריאל מדריד מול השדים האדומים בסנטיגאו ברנבאו, ונהג באופן דומה כשהבקיע את מה שהתברר כשער הניצחון באולד טראפורד. מסעות הכיבוש של רונאלדו מול קבוצותיו לשעבר לא נפסקו, שכן לפני שנתיים הוא הספיק לכבוש ולא לחגוג פעם נוספת במדי ריאל מול ספורטינג ליסבון, עם בעיטה חופשית בדקה ה-90 (השווה את התוצאה בדרך לניצחון דרמטי).

מאז נדמה שהתופעה התרחבה, והגיעה כמובן גם לישראל. במקרים רבים אפשר להבין שחקן שלא חוגג כיבוש שער, בטח כאשר מבקיע נגד קבוצת נעוריו, קבוצה בה שיחק תקופה ארוכה, או לחלופין מקום בו יצר חיבור כלשהו עם האוהדים (לדוגמה, ברק יצחקי ובית"ר ירושלים). לפעמים זה נראה די מוזר. אפשר להזכיר את המקרה הטרי יחסית של גיא מלמד – חלוצה החדש של מכבי נתניה, שנזרק מספר שבועות לפני כן מהפועל באר שבע (בה בילה עונה אחת ובקושי שיחק). מלמד הבקיע שער ניצחון נגד הקבוצה מהדרום ולמרות המאורע נשאר בפנים חתומות, שבוודאי לא מעידות על מה שהרגיש מבפנים.

ובחזרה לרונאלדו, איך לא. החגיגה של CR7 לאחר שערו האחרון מול יונייטד במדי יובנטוס, התקבלה באופן טבעי, שכן בכל זאת עברו תשע שנים מאז ששיחק שם, אין בקבוצה שחקנים עמם שיתף פעולה, והוא הבקיע לעיני הקהל הביתי שלו באיטליה. טבעי שישמח, טבעי שיחגוג. אם הוא היה מבקיע באולד טראפורד, אני מניח שהוא שוב היה שומר על איפוק במה שהיה נחשב מבחינתו כאקט של כבוד כלפי הקהל הביתי שלו לשעבר, באופן דומה לזה שפול פוגבה לא השתולל בהמשך אותו המשחק מול אוהדיו לשעבר מיובנטוס אחרי שער הניצחון הדרמטי של האנגלים. מה אתם חושבים על התופעה?

 

Comments are closed.
פרסומת