כמה שנים חיכו אוהדי הפועל תל אביב לנצח את מכבי תל אביב במשחק נוק אאוט ? יותר מידי שנים או ליתר דיוק מ – 1988 אז קבוצה חזקה מאד של הפועל בראשות לינטון טאונס האגדי ניצחה אבל לא הצליחה לסיים בתואר מכל מיני סיבות חלקן לא קשורות ממש למשחק כדורסל הוגן.

אבל הסיפור הפעם שונה, הפועל תל אביב שגדלה מחדש כהפועל אוסישקין הגיעה למשחק הזה בוגרת, לא מתרגשת מהמכבים וגם יד אליהו להבדיל היה בחציו צבוע אדום.

אחרי שלשלה מטורפת של קולשוב אשר חתמה את המחצית הראשונה ביתרון אדום ראשון, הגיעה הפועל למחצית השנייה בטירוף ודרסה את מכבי.

הקהל הצהוב החל לעזוב את האולם 7 דקות לסיום וחלקם אף ניסו לפרוץ לחדרי ההלבשה בסיום המשחק. הפועל בגמר ראשון מ 1993  ובצד הצוהב יאניס מסיים את תפקידו!

  1. למי שהיה ספק , הדרבי התל אביבי הוא הוא  המשחק הגדול ביותר שיש לכדורגל הישראלי להציע. יריבות עזה בין 2 המחנות, היסטוריה ושנאה. מתכון מנצח לערבי כדורגל בלתי נשכחים.
  2. 8 שנים ללא ניצחון בדרבי.  נתון חמור במיוחד שיישבר בהמשך כמובן אבל הפועל חייבים לעבוד בפן המנטאלי ברמה הגבוהה ביותר כדי לייצר ניצחון.
  3. קהל – להפועל תל אביב יש פוטנציאל קהל גדול , 3-4 בליגה אך מבחינת הופעות גם ברגעי משבר הקהל של הפועל הוא מס 1 בליגה. במידה ומחשבים את מיקום הקבוצה בטבלה , אל מול כמות הקהל הפועל תל אביב היא הקבוצה עם הכי הרבה קהל בארץ.  עם הנתון הזה , ההנהלה של הפעול לא עושה כלום. לא ברמת השיווק, ולא ברמת השחקנים. קבוצה כמו הפועל תל אביב חייבת להעמיד לפחות 2 שחקנים שוברי שוויון. זה יקרה בהמשך אבל כל זמן שזה לא מבוצע יהיה הפסד כספי. המשמעות של עלייה לפלייאוף העליון היא אדירה מבחינת הכנסות ( מכבי חיפה, הפועל ב”A ודרבי ) אלו משחקים מושכי קהל ויגדילו את הכנסות הקבוצה.
  4. שחקנים- הפועל תל  אביב מורכבת משחקני בית ושחקני ליגה בינוניים שאולי כבר עבר זמנם. הפועל חייבת דם חדש של זרים שלא רואים מטר וקח יביאו לחיזוק מנטאלי וישנו את הקארמה.
  5. אופי. מתחיל בטרינינג, בהליכה כקבוצה,  בגומיות על הנעליים. על כל הדברים האלה צריכים להקפיד בהפועל . במילה אחת מקצועניות בכל רובד.

5 הערות על התבוסה של הפועל תל אביב

  1. חוסר אחריות. זו המילה שעולה בהקשר של הפועל תל אביב. חוזר אחריות של שי אליאס שמחליט לירוק וחוסר אחריות של המאמן שעולה עם הרכב הימור וממשיך ב 10 שחקנים לשחק פתוח , מעלה את יואב תומר במקום להעלות שחקן הגנתי נוסף שיעזור לייצב את הקבוצה. מכאן כבר התסריט ידוע, הקהל מתחיל לעודד ושחקני הפועל מאבדים ריכוז ואת הראש.
  2. ניהול. הניהול של מועדון הפועל תל אביב טעון שיפור. סגל לא רחב עומד לרשות הקבוצה לאורך עונה שלמה. אדי גוטליב נעדר מהמשחק והגנת הפועל לא קיימת אלא רק במחלקת הנוער. סגל של קבוצה אמור להיות מעובדה עם שחקן מחליף ראוי כמעט בכל עמדה. מה חשבו בהפועל ששחררו את קולו ? לא יגיע מחליף ? והיו שחקני הגנה זמינים כמו סירושטיין שיכלו לשחק בעמדת הבלם בהצלחה.
  3. ניהול 2. להפועל תל אביב קהל נאמן וייחודי. במועדון בסדר גודל הזה, המאמן ומנהל הספורטיבי חייבים לדאוג למצב שתבוסות כאלה לא יחזרו. ילדים בוכים, לא הולכים לבית ספר והחוסן של קהילת האוהדים נפגע לאורך שנים. יש לזה משמעויות כלכליות נרחבות בשיווק מרצנדייז, מינויים ומשיכת שחקנים אטרקטיביים.
  4. ניהול מנטאלי – לא קיים בהפועל תל אביב. קלינגר יודע לעשות את זה כי הוא גם קואצ’ר ומוטיבייטור. לרפואה אין את היכולות האלו וכך מגיעה קבוצה למחק חשוב ומתפרקת.
  5. עתיד . העתיד נראה תמיד טוב יותר מההווה. להפועל תל אביב נוער מצוין ושחקנים שיכולים לעשות הבדל לדוגמת שיא גניס שלא ברור למה לא משתמשים בו יותר.

מאת: מערכת

“זה יהיה חלום לסיים את העונה בין ארבע הראשונות. אנחנו די קרובים, אבל העונה ארוכה – עלינו להישאר ממוקדים במטרה שלנו שהיא לשחק באירופה בעונה הבאה”. כך התייחס בתחילת החודש קרלו אנצ’לוטי, מאמנה של אברטון, לסיכוי קבוצתו לסיים באחד המקומות המובילים לליגת האלופות בעונה הבאה. “יש לנו הזדמנות מצוינת להיות בין ארבע הראשונות ועלינו להשקיע את כל המאמצים שלנו בכך”.

מאז, “הטופיז” רשמו שני הפסדים בשלושת המשחקים האחרונים, כולל הפסד ביתי 1:2 מפתיע לברנלי בשבת האחרונה. אמנם חניכיו של אנצ’לוטי עדיין בתמונה – הפער מהרביעית צ’לסי (לה יש משחק עודף) עומד על 5 נקודות, הפרש סגיר בהחלט. אבל זה לא הסיפור, אברטון לא באמת מצליחה לשמור על יציבות שתספיק לה בשביל לאיים על הצמרת עד הסוף, ממש כמו הקריירה של מי שהיה אמור להיות הכוכב הגדול ביותר שלה, חאמס רודריגס.

קשר נבחרת קולומביה סיפק עונות נהדרות במדי ריאל מדריד וכיכב במדי הנבחרת (מונדיאל 2014 זכור במיוחד), אבל לא הצליח לבסס את עצמו כשחקן בשורה הראשונה של הכדורגל העולמי. בדומה לחברו לריאל מדריד, גארת’ בייל, הוא החליט בקיץ שאין לו עוד מה לחפש בבירת ספרד וחתם במפתיע באברטון. אחת הסיבות לכך, מלבד ההתאחדות עם אנצ’לוטי (האיש שאימן אותו בריאל) הייתה להוביל קבוצה ולהיות הכוכב הבלתי מעורער באחד הפרויקטים היותר מסקרנים בכדורגל האנגלי.

בפועל, אברטון באמת מציגה עונה טובה ומבקיעה לא מעט שערים, אבל מלבד סיפתח נהדר בחודשים האחרונים, חאמס די נעלם כמו שקרה לו בעוד מספר תחנות בקריירה. מי שלקחו את המושכות הם צמד החלוצים – דומיניק קלברט-לווין האנגלי בעונת שיא עם 14 שערי ליגה, וריצ’רליסון שחקן נבחרת ברזיל שחוזר לעצמו במחזורים האחרונים. למרות היכולת הגבוהה, כלל לא פחות שזה יספיק בשביל לסיים במקום שמוביל לאירופה בעונה הבאה, ולכן אברטון תהיה חייבת שחאמס יחזור לעניינים כמה שיותר מהר.

אחרי שהוא לא הצליח להוביל מועדון גדול ולהיות בו שחקן משמעותי, זו ההזדמנות הגדולה של הקולומביאני להראות שיש לו את מה שצריך כדי להיות אחד השחקנים הבולטים בליגה האנגלית. את האמון מאחד המאמנים הגדולים בהיסטוריה של המשחק, כזה שזכה בליגת האלופות 3 פעמים. אם אברטון תצליח להשתחל למפעל שהאיטלקי מכיר כל כך טוב, זה יהיה אחד ההישגים הגדולים בקריירה של שניהם.

מאת: מערכת

טוטנהאם רשמה אמש הישג משמעותי כשגברה 2:0 על ברנטפורד מליגת המשנה ועלתה לגמר גביע הליגה. התרנגולים יפגשו בחודש אפריל בוומבלי את המנצחת במפגש בין מנצ’סטר יונייטד לסיטי שיתקיים הערב באולד טראפורד.

אחת הסיבות המרכזיות שבטוטנהאם החליטו להביא את ז’וזה מוריניו היא זכייה בתואר. האחרון של המועדון היה ב- 2008 כשהקבוצה ניצחה במשחק הגמר (גם כן בגביע הליגה) את צ’לסי של אברם גרנט. המועדון נואש לתואר כלשהו אחרי שנים נהדרות (גמר ליגת האלופות בין היתר) אך ללא קבלות תחת מאוריסו פוצ’טינו.

מוריניו לא הובא בשביל זכייה במפעל השלישי בחשיבותו באנגליה, אך זה ייתן לקבוצה דחיפה מוראלית אדירה להמשך הדרך באחת העונות הפתוחות ביותר בכל הנוגע למאבקי הצמרת. ליברפול לא משכנעת לאחרונה, יונייטד נראית טוב אבל משחק ההגנה עדיין טעון שיפור, צ’לסי ולמפארד במומנטום רע ומנצ’סטר סיטי עוד לא העבירה הילוך. כשגם ארסנל נמצאת מאחור, טוטנהאם נראית כקבוצה הלונדונית הבכירה להתמודדות על תואר האליפות.

מוריניו בתקופה בצ’לסי. אימן את הכחולים וגם את מנצ’סטר יונייטד וזכה בתארים

הפער של הספרס מליברפול ויונייטד המוליכות הוא 4 נקודות בלבד כשלליברפול יש משחק עודף. טוטנהאם לא משחקת כדורגל אטרקטיבי יותר מאשר בעונות הקודמות, אך שיתוף הפעולה המדהים בין יונג מין סון להארי קיין עושה את כל ההבדל. אנחנו רק במחצית העונה אבל הצמד כבר עשו היסטוריה – הם בישלו אחד לשני 13 שער ליגה והשתוו לשיא של אלן שירר וכריס סאטון בעונת האליפות של בלקבורן רוברס ב-1994/95. סביר מאוד להניח שהרקורד יהיה שייך להם בלעדית כבר במשחקים הקרובים.

מלבדם, חשוב לציין עוד שני שחקנים – גארת’ בייל ודלה עלי. הראשון חזר הביתה אחרי שנים קשות במדריד ובינתיים עוד לא נכנס לעניינים (שער ליגה אחד) וכבר הספיק להיפצע. במקרה של דלה עלי, מחלוקות מקצועיות בינו לבין מוריניו הובילו לכך שהוא הפך להיות שחקן מחליף במקרה הטוב וכבר מקושר עם מעבר לפ.ס.ז’ של פוצ’טינו, המאמן אצלו פרח.

מה שבטוח, אם שני השחקנים המדוברים יחזרו לעניינים והקבוצה תצליח לזכות בגביע הליגה לראשונה מזה 13 שנים, אז גם האוהדים הפסימיים ביותר יתחילו להסתכל על תואר האליפות כמטרה אפשרית העונה. בטח כשהמאמן הנוכחי כבר זכה בתואר או שניים בקריירה שלו.

מאת: מערכת

לא הרבה נשאר מהפועל תל אביב. הניסנובים אמנם הצילו את הפועל תל אביב בבית המשפט אבל יתכן וחרצו את גורלה למוות איטי בייסורים. אי אפשר לצפות שניהול ציני חסר כל חזון יביא לתוצאות אחרות ממה שהורגלנו בשנים האחרונות.

הניהול הציני כולל :

  • ריבים עם שחקנים
  •  פיטורי מאמנים
  •  אי עמידה בחוזים
  • בחירת שחקנים תמוהה
  • חוסר יכולת הבנה בסיסית ששחקנים טובים ויקרים יותר יביאו יותר קהל ויותר הכנסות
  • חוסר הבנה בניהול מותג והזדהות אוהדים עם שחקנים
  • טיפול לקוי בדור המשך של אוהדים

ועוד כהנה וכנה סיבות וחוסרים ביכולת הניהולית. כל אלה משפיעים במגרש על השחקנים שגם כך רובם לא כל כך איכותיים.

לצערי עתיד הפועל תל אביב כעתיד הפועל פתח תקוה. קבוצת פאר שעקב ניהול לקוי התדרדרה ומשייטת לה בין הליגה הלאומית לליגה א’ ומידי כמה שנים מחליפה בעלים.

לא יעזור הפעם הקהל הנפלא של הפועל כי שם המשחק הוא כסף וניהול נכון ואת שני האלמנטים האלה אין לצוות הניהול בראשות האחים ניסנוב.

 

 

קרדיט לתמונה: “ישראל היום”

למה מגיע לאוהדי הפועל כל זה? כנראה שיש אנרגיה שמסתובבת במעגלים וקהל שגירש את סמי סגול מכתר ואת טביב זכאי למנהלים כמו שיש היום ולא יותר. 

מתי זה ייגמר? זה ייגמר כמו שנגמרת כל גזירה כאשר אוהדי הפועל יפנימו ויבינו שקודם כל הם גרמו למציאות הזו. ולאחר שיבצעו את התיקון וההבנה התקופה הרעה תיגמר. ואולי לא כל כך מהר כי אוהדי הפועל בעצם באים מהסנסציה, באים מהאנדר דוג אל הניצחון המרגש. כי אם היינו מכבי זה לא היה כל כך מרגש. הבעיה שהפעם זה מלווה בהשפלה וזה ממש לא היה בתוכניות שלנו.

 

Photos Credit: Imgur Website

Our List Of The 25 Best Ever Players To Play For Liverpool FC 

Ian Rush. He is one of the greatest ever Liverpool players, collecting several awards both individuals and collective. He won five league titles, three FA Cups and two European Cups, as well as the English and European Golden Boot and was awarded PFA Players’ Player of the Year and FWA Footballer of the Year in 1984.

Steven Gerrard. Gerrard gave everything he had to Liverpool and became the greatest player in the club’s. history thanks to the love he displayed to the team, his performances on the pitch and the things he helped Liverpool to win. He racked up a total of two FA Cups, three League Cups, one UEFA Champions League, one UEFA Cup, one FA Community Shield, and one UEFA Super Cup during his 17-year tenure at Anfield. He was named in the PFA Team of the Year a record eight times, the UEFA Team of the Year and the FIFA World XI three times, was named PFA Players’ Player of the Year in 2006 and the FWA Footballer of the Year in 2009.

 

Kenny Dalglish. He landed in Liverpool in 1977 after eight successful seasons in Scotland and not only replicated but improved his performances at Anfield. He was nicknamed King Kenny by Liverpool fans thanks to his style of play and all the silverware he won with the Reds.

He went to play with Liverpool during the most successful periods of the team, getting to win six English league championships, the FA Cup, four League Cups, five FA Charity Shields, three European Cups, and one European Super Cup. He scored 118 goals in 355 caps for the team, which had the best players in history with this guy until the greatest Liverpool player of all time took over.

Robbie Fowler. A guy who grew up being an Everton fan is one of the most memorable footballers Liverpool has had in their staff. Robbie Fowler is considered a “God” in Anfield Road -a nickname given by the crowd. e is the sixth-highest goalscorer in the history of the Premier League. He managed to score 183 goals in total for Liverpool, 128 scored in the Premier League. He was quick, opportunistic, very technique and could shoot with both feet despite being a lefty.

John Barnes. A skillful winger who became great in Watford before taking his talents to Anfield, where he became a total idol. “Digger” was and is still loved by fans, who often regard him as one of the best players in the club and national side history. For Liverpool, he scored 84 goals in 314 matches, winning two league titles and a FA Cup with the Reds.

Mohamed Salah. Salah has made sure to be considered one of the best players in Liverpool’s history after fantastic performances and total devotion to fans. With less than three seasons at Anfield, the Egyptian lead the team to winning both the Champions League and the Premier league (to be confirm in the next few month). His best season so far was in the first year after arriving from Italy, scoring 32 goals in Premier League and winning the Golden Boot and also took the team to play in the Champions League final.

Jamie Carragher. In a club and a top full of attacking players, there is one that made it to this list by being the best defender this team has had in its staff in 126 years of existence. This one-club man was a true leader for the Reds. His commitment, stamina, and loyalty made Jamie one best defenders Liverpool fans have seen so far. During his days at Anfield, he tallied two FA Cups, three League Cups, two Community Shields, one Champions League, one UEFA Cup, and two Super Cups.

Xabi Alonso. Alonso is one of those guys you can’t hate, even if you want to do so. He was acquired by Liverpool in 2004 from Spanish side Real Sociedad and had five successful years with them, helping the team to win important teams even in his first season. Albeit he left the club to play for Real Madrid and then Bayern, Alonso is still very loved in Liverpool and he himself has declared a Liverpool fan.

Fernando Torres. not many people thought Fernando Torres was going to be good in England, no matter how good he did in Spain. Well, the Kid proved all his doubters wrong with the astonishing performances he had in Merseyside. He was at some point one of the three best strikers in the world, despite the fact that Liverpool wasn’t so good at the time.

In four seasons with the Reds, he scored 65 goals in 104 games, becoming a total idol at Anfield before Chelsea signed him in a record breaking deal.

Luis Suarez. Just a couple of days after Torres left the team, Liverpool announced the signing of Uruguayan striker Luis Suarez, who came from having outstanding displays with Dutch side Ajax. Suarez’s form at Anfield improved as the years went by. Suarez helped Liverpool to be Premier League runners-up in the 2013/14 season, when he scored 31 goals in 33 matches, broke several team records, won the Premier League Golden Boot and was awarded the Premier League Player of the Year. Months later, he left to Barcelona, but the things this guy made during his time with the Reds are still very impressive.

Virgil Van Dijk. Van Dijk arrived at Liverpool as the world’s most expensive defender but now he is being recognised as the world’s best too. The powerful Netherlands international, who combines a graceful reading of the game with a dominant physical skillset, helped the Reds clinch a sixth European Cup at the conclusion of his first full season with the club. He also was voted PFA Players’ Player of the Year by his peers and also collected the Premier League Player of the Season award. Van Dijk is on his way to become a club legend.

Steve McMahon. “when Steve McMahon plays well, I always think that Liverpool will play well”. that was the saying. McMahon was Kenny Dalglish’s first signing as Liverpool manager, back in 1985.The tough-tackling central midfielder went on to capture glory in the league three times, and twice in the FA Cup. He made 277 appearances for the Reds, netting 50 times.

Michael Owen. The “Boy Wonder”, as he used to be so fondly known by Liverpool fans, remains the club’s youngest-ever goalscorer. At the tender age of 17 years, 143 days old, Owen was able to get in behind the Wimbledon defense and stroke his shot low to the keeper’s left. From there, the poacher never looked back. He went on to net 158 times in a mere 297 appearances (more than a goal every other game), before Real Madrid came knocking on the door in 2004.

Steve Heighway. The speedy Irishman signed for Liverpool in 1970, as a relatively unknown 22-year-old.

While Heighway did manage to score 75 goals in his time with the Reds, it was his pinpoint crossing accuracy that gained him the most recognition. He appeared 475 times in total for the first team, and won practically every honor in the professional game.

Ian Callaghan. No one even comes close to the tally of 857 total appearances that Ian Callaghan recorded during his lengthy career with the Reds

The midfielder was the only member of Liverpool’s Second Division squad to survive the leap to the First Division in 1966

He went on to win the First Division five times, and both the European Cup and FA Cup twice.

.Alan Hansen. The name Alan Hansen brings only one word to mind: dominance.

During his nearly 15-year career with the Reds, Hansen won it all.

The league (eight times), the FA Cup (twice), the League Cup (four times), and the European Cup (three times).

Needless to say, Hansen was an integral part of what many consider to be Liverpool’s greatest-ever defensive unit.

Kevin Keegan. Keegan was quite simply THE footballing superstar of the Seventies. With his famous ‘bubble’ perm, the Yorkshire-born striker was an icon both for Liverpool and England.The attention which came his way wasn’t without merit, for Keegan was a dynamic attacking force who can take much of the credit for the trophies which arrived at Anfield between 1971 and 1977. During his time at Liverpool, Kevin won Two UEFA Cups, three league titles, a European and FA Cup and a tally of 100 goals.

Sami Hyypia. Sami is one of the finest centre-backs ever to wear a red shirt. Hyypia’s decade-long contribution to the British game was recognised in his homeland, where he was crowned Footballer of the Year seven times (1999, 2001, 2002, 2003, 2005, 2006 and 2008). It’s hard to believe he cost Liverpool just £2.5million from Dutch outfit Willem II in May 1999.

Dirk Kuyt. Probably one of the hardest workers Anfield has ever seen – and his time at the club was punctuated by never-to-be-forgotten goals.In six years at Liverpool the Dutchman fired in European and Carling Cup finals, scored hat-tricks and braces against our biggest rivals, struck late to earn us a place in the Champions League and smashed home numerous crucial penalties. Kuyt scored 71 goals in 285 apperances.

Tommy Smith. is the original Liverpool hard man. The Anfield Iron’s reputation goes before him and anyone unfortunate enough to have been on the receiving end of one of his bone-crunching tackles will no doubt agree. But, contrary to the belief of his critics, Smith was not your archetypal clogger. Unlike many of his fellow hard men, he could also play a bit. Over 600 first-team appearances for the Reds and a glittering array of winner’s medals are ample proof of that.

Sammy Lee. An energetic little midfielder that gained England recognition, Sammy Lee was a great servant to Liverpool. The Scouser scored on his league debut on April 8, 1978, but his appearances over the next two seasons were limited and he only began to establish himself as a first-team regular at the beginning of the 1980-81 season, relegating Jimmy Case to the bench. Case was eventually allowed to leave the club the following summer.

Alan Hansen. Cool on the ball, calm under pressure and an integral part of the meanest defence in Liverpool history, Alan Hansen in a red shirt was class personified. Rated by many as the club’s finest ever centre-half, the elegant Scot boasts one of the most impressive medal collections in football. Hansen helped bring eight league titles and three European Cups to Anfield during his 13 years on Merseyside. Oh, and in 1986 he captained the Reds to their first ever double.

Phil Neal. Phil Neal is the most decorated player in Liverpool history. In fact, no Englishman can boast more medals. The full-back helped bring 22 pieces of silverware to the Anfield trophy room and was the only player to feature in the Reds’ first four European Cup triumphs. Never has the term ‘Mr Consistency’ been more apt than when discussing the merits of Neal in a Liverpool shirt.

Terry McDermott. Terry McDermott was a spectacular midfield player who graced the Kop and scored arguably the best goal ever seen at Anfield during the 7-0 win over Tottenham at Anfield in 1978. He needed two years to settle into the side, but he blossomed when he did. He scored some truly memorable goals and his wizadry in midfield with tough tackling Souness by his side was justly rewarded in 1980 when he became the first player to win the Football Writers’ and PFA’s Player of the year awards in the same season.

Ray Clemence. Ray was arguably the finest stopper in Europe throughout the 1970s and early 1980s, a period in which Liverpool won five league titles and three European Cups. In his vivid green goalkeeping top, Clemence became an Anfield institution and will go down as one of the shrewdest transfer bargains in football history. During his 11 years in the first team he missed just six league matches, won every major honour in the game apart from the European Cup Winners’ Cup and displayed a level of consistency that no Reds’ keeper has since been able to match.

 

 

 

 

 

 

סוף סוף זה קרה לה. הפועל תל אביב בפליי אוף העליון.

כך קיבלנו פלייאוף עם שני משחקים גדולים כל שבוע, עם עניין ועם קהל. כי מה זה פליי אוף עליון  בלי הפועל תל אביב ?

המשחק עצמו היה בשליטה מוחלטת של הפועל במחצית הראשונה, אבל אז הגיע גול השיוויון ( ספק טעות של ספירובדקי ספק עבירה של פרץ)  ובמחצית השניה השליטה עברה לחדרה.

מאת: מערכת

גם אם אתה לא אוהד של ליברפול, אי אפשר שלא ליהנות ולרצות מאמן כמו יורגן קלופ בצד שלך. מאמן חכם ומבריק שגדולתו היא בפשטות. הוא לא מפריע לקבוצה, כמו למשל מה שהפך להיות ז’וזה מוריניו. הוא לא צריך את השחקנים הטובים ביותר (ואת פנקס הצ’קים הגדול ביותר) כמו פפ גווארדיולה – הוא מבריק בפשטות שלו, ובמציאות של היום זה כמעט בלתי נתפס. הרי מי לא עבר בליברפול, הן מאמנים והן שחקני על, ובכל זאת זה לא קרה שלושה עשורים. פשוט מדהים.

האם מישהו מעלה על דעתו שמכבי תל אביב לא תזכה באליפות 30 שנה? אפילו את מכבי חיפה והפועל תל אביב, שני מועדונים גדולים שנמצאים בכמה שנים רעות יותר מקצועית – מישהו מוכן להמר שהן לא יזכו בשום תואר אליפות בעשרים השנים הבאות?

אי אפשר שלא להעריך את התשוקה שיש לקלופ, שמסיים כל משחק עם אדרנלין של גמר ליגת האלופות. אני בדרך כלל לא נוטה להחמיא למאמנים, מהסיבה הפשוטה שלדעתי ובניגוד לכדורסל, ההשפעה שלהם על המשחק היא קטנה. נחזור למוריניו – הרי פעם מוריניו נחשב “המיוחד”, אז מה הוא בשנים האחרונות, מאמן גרוע? דוגמא מהכדורגל שלנו – ברק בכר בשלוש השנים הראשונות לעומת השנה וחצי האחרונות. הכוח נמצא אצל השחקנים ועל פיהם יישק דבר.

מייחסים יותר מדי משמעות למאמן שלא בצדק, וגם קלופ מודה בזה. אבל כאן מדובר במקרה חריג. המאמן הגרמני ראוי להערכה יותר מכולם כי שבוע אחר שבוע, עונה אחרי עונה הוא לוקח שחקנים טובים אבל לא גדולים, משפר אותם פלאים וגורם להם לשבור את תקרת הזכוכית שלהם ולהבין שהם חלק ממשהו שיותר גדול מכל שחקן. הוא יודע לנהל את האגו של הכוכבים כמו מוחמד סלאח וסדיו מאנה, לקדם צעירים כמו טרנט אלכסנדר ארנולד וג’ו גומז, לשפר ולבנות אופי לשחקנים כמו ג’ורדן הנדרסון וז’ורז’ינו וויאנדלום ולפגוע בול ברכש עם שחקנים שהפכו לטובים בעולם בתפקידם כמו וירג’יל ואן דייק ואליסון.

ולהלן המספרים: אלופת אירופה הנוכחית (יכולה לזכות שוב גם העונה) והאלופה האנגלית הנכנסת (בעוד כמה משחקים זה יהיה רשמי) רושמת 17 ניצחונות רצופים. קבוצתו של קלופ רחוקה ניצחון אחד מהשיא של מנצ’סטר סיטי שעומד על 18. בנוסף, האדומים חיברו כבר 43 משחקים ללא הפסד, והם לוטשים עיניים גם לעבר השיא של ארסנל מ-2004 (49). בנוסף, עם 76 נקודות מתוך 78 אפשריות העונה, באמצע פברואר, ליברפול הפכה למעשה לקבוצה הראשונה שהבטיחה מתמטית את המקום בליגת האלופות לעונה הבאה. מדובר אגב, גם בפתיחה הטובה ביותר של קבוצה בהיסטוריית חמש הליגות הבכירות באירופה. אחת המטרות שנשארו לליברפול היא הנסיון לסיים עונה מלאה ללא הפסדים ולהשוות את ההישג של ארסנל בעונת “הבלתי מנוצחים” ב-2003/04.

אוהדי ליברפול שחיכו כל כך הרבה זמן לחגוג אליפות מקומית הפכו בתוך מספר עונות לקבוצה הטובה בעולם, ונראה שכל עוד קלופ בסביבה הם לא ילכו לשום מקום וימשיכו לשלוט בממלכה, בטח לאור החדשות שקיבלנו בימים האחרונים מהיריבה העיקרית מנצ’סטר סיטי (עונש השעיה מליגת האלופות והשלכות נוספות שעשויות להתבהר בקרוב). האמת היא שבליברפול לא צריכים להסתכל בכלל על קבוצות אחרות, כי יש להם צוות מקצועי וקאדר שחקנים שעושה היסטוריה וגורף את כל התארים. והוא עושה את זה הכי בסטייל.

 

 

עם כל הכבוד למאבק האליפות בין שתי הקבוצות המכונות “מכבי”, הרנסנס של הפועל תל אביב תחת קלינגר והקרבות בתחתית הליגה, הסיפור הגדול שמעסיק את הכדורגל הישראלי בחצי השנה האחרונה והנושא החם של התקופה האחרונה הוא, איך לא, ירדן שועה.

ראשית, חשוב לציין שמדובר בתופעה שלא מתרחשת לראשונה בכדורגל הישראלי. תופעה של שחקן צעיר שלא קרע עדיין זוג נעליים וכבר מכתירים אותו ככוכב, עילוי, פוטנציאל שלא היה כדוגמתו. כמעט כולם אחראים לסוגייה זו החל מהתקשורת, מהסוכנים, מהמאמנים, מהשחקנים ומהאוהדים. לא כל שחקן חזק מספיק בשביל להכיל את כל הגורמים החיצוניים בגיל כה צעיר, וכרגע כבר אפשר לקבוע שהעסק גדול על שועה.

זה מתחיל בכך שאנחנו ממליכים שחקן (בין אם צעיר או לא) שהבקיע ובישל שני מחזורים ברציפות (במקרה של שועה מדובר בחצי עונה נהדרת במדי בני יהודה). תופעה זו גורמת לשחקן לשחצנות, הורדת קצב באימונים במקרה הטוב ואחר כך בדרך כלל באה הנפילה. הסוכן והשחקן כבר אחרי כמה משחקים בהם הוא לא משחק/לא פוגע מחשבים מסלול מחדש וחושבים על היעד הבא והקופונים שיסגרו מהעסקה הבאה. תנו לשחקן להשלים עונה-שתיים מוצלחות, גם אם הוא ינוע בין הרכב לספסל (בטח בקבוצה שרצה וצוברת נקודות בקצב מרשים כמו מכבי חיפה של העונה) ואז יהיה על מה לדבר. למה זה טוב כל הקפיצות וחוסר היציבות הזה? בטוח שלא לשחקן ולכדורגל שלנו.

אחרי ההקדמה אפשר באמת להתייחס למקרה הספציפי של ירדן שועה. כאמור, הוא סיפק חצי עונה מופלאה בקבוצת מרכז טבלה בליגה ומראה ניצוצות של כדורגל ברמה שהרבה זמן לא ראינו משחקן ישראלי. אין ספק שמדובר בפוטנציאל גדול מבחינת כישרון, אבל אסור לו לחשוב שהוא כבר כוכב וקטן על קבוצה כמו מכבי חיפה. מהרגע שבו נחת בכרמל לא הפסיק להופיע שמו דווקא בהקשר שלילי. פה מחסיר אימון, שם מזייף פציעה, פה יוצא לבלות בשעות לא שעות, שם מאחר לאימון. פה מתחצף לסמכות מקצועית, שם לא חוגג עם החברים וכמובן המקרה האחרון לאחר המשחק מול בני יהודה – על פי הדיווחים הוא שבר טלוויזיה, השליך משקה אנרגיה בחדר ההלבשה והיה מעורב בעימות מילולי על גבול הפיזי עם עוזר המאמן.

איך שחקן מקצוען שרוצה להצליח ולהגיע לרמות הגבוהות יכול להתנהל בצורה כזו פעם אחר פעם? הרי דוגמאות של שחקנים כישרוניים שלא הגיעו לעשירית מרמת הפוטנציאל שחזו להם לא חסרות (מישהו אמר ראובן עובד?). הכל בגלל התנהלות קלוקלת ולא מקצועית. זה מתחיל מהסוכנים ומהתקשורת, ממשיך לאוהדים ובסופו של דבר עולה לשחקן למוח.

ראיתי הרבה טורים ופרשנויות לאחרונה שטוענים שלא יכול להיות מצב ששועה לא מקבל אפילו דקה במשחק, בטח שחיפה בכושר פחות טוב בשבועות האחרונים. אבל איך יכול מאמן רציני, ישר ומקצועי כמו מרקו בלבול לתת לשחקן לשחק אם הוא החסיר כמחצית מהאימונים שקדמו למשחק (ואפילו לא בגלל סיבות מוצדקות), ולאחר מכן מחליט על דעת עצמו לא להופיע לאימון ביום למחרת המשחק. איך זה יתקבל אצל שאר השחקנים שעובדים קשה? כישרון לבד לא יעזור. גם לא אם שילמו עליך 1.6 מיליון אירו על 60% מהכרטיס.

ביחס למרקו בלבול ולהרכב, המאמן התקבע על שיטת משחק מסוימת עם חלוץ בודד, ניקיטה רוקאביצה. האחרון לא מפסיק להבקיע ולבשל ועושה את עבודתו בצורה מעל למצופה. השחקן הוא בעל המעורבות הרבה ביותר בקבוצה בכל הנוגע לשערים (14 שערים ו־4 בישולים). איך בלבול יכול להוציא אותו מההרכב? גם במשחקים חלשים שלו הוא מוצא את הדרך לרשת. בלבול הולך בדרכו המקצועית והישרה ואין סיבה להזיז את השחקן הכי פורה שלך מההרכב, בטח שאתה מוצא את עצמך בחודש פברואר עדיין במאבק האליפות, דבר שלא זכור בחיפה שנים רבות.

עוד טענה שצצה היא שצריך לחבק את השחקן וללטף ושזוהי אשמת המועדון שלא יודע כיצד להתנהל עם הטאלנט. הרי בבני יהודה תחת מאמן חם ותומך כמו יוסי אבוקסיס השחקן פרח. אני לא מקבל את זה. דבר ראשון יש הבדל בציפיות של מועדון מכובד אך לא גדול כמו בני יהודה בהשוואה לסיר הלחץ שנקרא מכבי חיפה. בנוסף, בחיפה עשו את הכל על מנת שהשחקן יצליח.  בהתחלה ניסו את טקטיקת הליטוף, אחר כך הצמידו לו את ג’ובאני רוסו. אחר כך עברו לנזיפות קלות וקנסות קלים. אחרי עוד כמה עבירות עברו שוב לשיחות אישיות ולחיבוקים. אחרי שכל זה לא עבד הביאו אדם נוסף בגדר פסיכולוג ודמות אב, יגאל הלל. כפי שחזינו בשבועות האחרונים גם זה לא עזר. השיא (עד כה) הגיע באירועים שהוזכרו מוקדם יותר בסיום המשחק נגד בני יהודה, והעונש שקיבל היה השעיה ממספר אימונים, הדחה מהסגל למשחק מול כפר סבא וקנס כספי. זוהי חציית קו אדום ולא משנה מהו שמך וכמה שילמו עליך. הכתובת לאשמה היא קודם כל ירדן שועה.

כעת נשאלת השאלה הגדולה – מה תעשה מכבי חיפה? יעקב שחר הוא הדמות שצריכה לתת את התשובה, יחד כמובן עם הצוות המקצועי ואולי המנטלי. נשיא הקבוצה מחזיק מאוד מהשחקן ושילם עליו סכום לא מבוטל, ומבחינת כישרון אני מסכים שצריך לשמור עליו, אבל לא בכל מחיר. מרקו בלבול הוא אולי מאמן מקובע מדי, אבל אין ספק שמדובר באיש ישר והגון שטובת הקבוצה לנגד עיניו. כל מקרה כזה במכבי תל אביב או באירופה כבר היו מקנים לשחקן כרטיס טיסה לכיוון אחד במקרה הטוב. במקרה הרע היה מתייבש ביציע וסופג קנסות כבדים על כל עבירת משמעת. האם זו לא צריכה להיות המסקנה המתבקשת גם כאן?

אבל, וזה אבל גדול, אם שועה ישנה את דרכו, יתחיל להתאמן בצורה רצינית, לא להחסיר אף אימון ואף להתאמן אקסטרה, לנהל אורח חיים מקצועני ולהפסיק עם עבירות המשמעת, הדרך שלו לקבלת דקות משחק אמורה להיות קצרה. על פי הדיווחים האחרונים, נראה שכעת הכל תלוי רק בו. אם לא, שיביא הצעה (בית”ר ירושלים? הפועל באר שבע?) לפחות בסכום ששולם עליו והצדדים ילכו איש איש לדרכו. רק ניתן לקוות שבשלב מסוים השחקן יחליט ויפנים מה הוא רוצה להיות – כשרון עבר מפוספס או כוכב עולה וכדורגלן ישראלי מוביל.

מאת: מערכת

בדיוק לפני שבוע חווינו משחק שלא היה כמוהו בארץ הרבה מאוד זמן . מכבי חיפה אירחה את מכבי תל אביב ל’משחק העונה’, טייטל שבדרך כלל מבטיח הרבה אך בפועל מספק הרבה פחות. מכבי חיפה נמצאת בעיצומה של עונה נהדרת, חזק במאבק האליפות ומציגה את החלק הקדמי (ויש שיגידו גם את הקישור) הטוב והמגוון בארץ. למרות חלק אחורי בעייתי, סאגת ירדן שועה ומאמן שלא מקבל את הקרדיט הראוי לו, הירוקים עושים מעל ומעבר ושואפים ללכת עד הסוף לאחר העשור הקודם שהוגדר ככישלון.

הבעיה היחידה היא שממול מתמודדת מכבי תל אביב, האלופה המכהנת הצליחה להתאושש מטראומת ההדחה בגביע מול אום אל פאחם ומחזיקה ברקורד מעולה מול הקבוצה מהכרמל. אז המשחק שהבטיח הרבה הפעם קיים, ובענק! מכבי הוליכה אחרי שליטה מוחלטת, חיפה חזרה פעמיים עם קאמבק מדהים (אבל גם טיפוסי העונה במחציות השניות), אך פיספסה הזדמנות לקחת את כל הקופה ולבסוף נשארה רק עם המחמאות אחרי שער הניצחון המדובר של יונתן כהן הצהוב.

ב- 60 הדקות הראשונות, למעט דקות בודדות בסוף המחצית הראשונה, מכבי חיפה נראתה כמו אחת שפוגשת את הטורף שלה ולא מצליחה לברוח. הכל נראה כל כך פשוט לחבורה של איביץ’, ולעומת זאת בלבול לא הצליח להעיר את חניכיו המבוהלים. טעות של סיינסברי (מהלך טיפוסי של איתי שכטר ) ועוד שער קבוצתי נהדר של התל אביבים וזה כבר 0:2. הייאוש חוגג. ואז בלבול מכניס את וילדסחוט. וילדסחוט שחקן התקפה, נכון, אך לפרקים גדולים מדי של העונה לא הורגשה השפעתו. רבים לא חשבו שזה החילוף הנכון, אך פה הטעות. מרקו בלבול מרגיש את השחקנים שלו. שלוש דקות עברו, וזה נהיה 2:2. הייאוש הוחלף באקסטזה מוגזמת, אחת כזו שיכולה לגרום לך לעשות דברים קיצוניים. אבל אז הגיע פוקס. שחקן צעיר ללא מספיק דקות משחק שנזרק למערכה בעקבות היעדרותו של נטע לביא. פנדל, ג’וש כהן עוד איכשהו הודף יונתן כהן שם את זה. 3:2.

פה נכנס עניין התהליך. בשנים עברו פה היו מתחילות הקללות (כנראה לפני אפילו), ההשמצות, קריאות ה”תתפטר”, “תתעוררו” ושאר עצבים. אבל לא. רוב מוחלט של האוהדים הירוקים המשיכו להאמין, ובצדק. אין קבוצה בליגת העל שהצליחה לחזור להבקיע שערים בזמן כל כך קצר. אין קבוצה התקפית יותר טובה בליגת העל. אז כן, בעבר המילה “תהליך” גרמה לאוהדים לחלחלה (תקופת רנה מולנסטיין, למשל) אבל הקהל הוא זה שעבר תהליך, ודחף את הקבוצה המשתפרת שלו לתת את הכל על הבמה המרכזית ביותר. לא סתם שמענו מחיאות כפיים לאחר שריקת הסיום ולמרות התוצאה האכזרית, ולא פלא שהירוקים הגיבו בצורה מעוררת הערכה וניצחו את נתניה במפגש לא פשוט בשבת האחרונה. הפער חזר לשלוש נקודות עד למשחקה של מכבי ת”א מול בית”ר ירושלים הערב.

גם אם לא השנה, בקרוב מאוד יזכו האוהדים, הבעלים, הצוות המקצועי והשחקנים ליהנות ממשחקים גדולים ותארים משמעותיים. מכבי חיפה מצאה את הנוסחה הנכונה וכבר אי אפשר להתכחש לזה – אחרי לא מעט שנים לאחד המועדונים הגדולים בארץ חזרה סוף סוף היכולת המקצועית, חזרה הקבוצה .