תמונה: depositphotos

אמנם סביר להניח שאוהדים מכבדים את העובדה שהאקס נמנע מלחגוג מולם, אך לא מופרך להניח שאוהדי קבוצתו הנוכחית היו רוצים שיחגוג ביחד איתם, ואפילו מתרגזים על כך שהוא לא.

קשה להתווכח עם הקביעה שהדבר הכי כיף במשחק כדורגל הוא להבקיע גול. הרי מטרת המשחק היא להכניס את הכדור אל תוך השער. יש שחקנים שהפכו את החגיגות של אחרי השער לסמלם המסחרי, בין אם מדובר בארץ הקודש ("האווירון" של אלון מזרחי, ערן זהבי ו'הפיו-פיו' ועוד) או בכדורגל העולמי ('ילד העריסה' של בבטו, ריקוד הרובוט של פיטר קראוץ' וכו'). אפילו במשחקי הכדורגל הפופולריים של פיפ"א ופרו אבולושן יש אינספור אפשרויות לחגיגה אחרי שער.

כאמור, במציאות של היום רובם המכריע של שחקני הכדורגל אינם נשארים בקבוצה אחת למשך כל הקריירה. אין יותר שחקנים כמו פרנצ'סקו טוטי, חאבייר זאנטי, ראיין גיגס, פאולו מלדיני או יצחק שום. בין אם מדובר ברצון להתקדם מבחינה מקצועית או כלכלית, לשנות אווירה וכו'. כתוצאה מכך נוצר מצב בו במשחקים רבים מתחרים שחקנים בקבוצותיהם ובחבריהם לשעבר, וכן, גם כובשים נגדם – אך לא כולם בוחרים לחגוג.

מתי המנהג הזה התחיל?

אין לכך תשובה מדויקת, אבל כבר בשנת 1974 תועד דניס לאו הסקוטי, אחד החלוצים הגדולים בתולדות מנצ'סטר יונייטד, כשהוא לא חוגג שער נהדר עם העקב שכבש נגדה במדי מנצ'סטר סיטי. העובדה שיונייטד נלחמה נגד הירידה ערב מחזור הסיום בליגה, בטח לא תרמה לסיטואציה, ולאו החליט שלא לחגוג את שערו האחרון בקריירה נגד המועדון בו הפך לאגדה. יונייטד ירדה בלי קשר לתוצאה, אבל לאו, שלא ידע זאת בזמן המשחק, היה ככל הנראה החלוץ (תרתי משמע) של התופעה.

השנים חלפו להן, ובשנת 2007 הוגרלה מנצ'סטר יונייטד לשחק נגד ספורטינג ליסבון, קבוצת נעוריו של כוכבה כריסטיאנו רונאלדו. במה שיהפוך לסוג של מנהג אישי, רונאלדו כבש בשני המפגשים נגד קבוצתו לשעבר, אך שמר על איפוק ולא פצח בחגיגות, גם כאשר הבקיע שער ניצחון ביתי מבעיטה חופשית בדקה ה-90.

כעת אנחנו מגיעים לרגע זכור במיוחד בנושא 'אי חגיגת השערים' וזה שלטענת רבים התניע את הנושא מחדש. שוב מדובר ברונאלדו, שש שנים לאחר המפגשים מול ספורטינג והנה הגיע תורה של יונייטד לחטוף מהפורטוגלי, שב-2013 לא חגג שער שוויון במדי ריאל מדריד מול השדים האדומים בסנטיגאו ברנבאו, ונהג באופן דומה כשהבקיע את מה שהתברר כשער הניצחון באולד טראפורד. מסעות הכיבוש של רונאלדו מול קבוצותיו לשעבר לא נפסקו, שכן לפני שנתיים הוא הספיק לכבוש ולא לחגוג פעם נוספת במדי ריאל מול ספורטינג ליסבון, עם בעיטה חופשית בדקה ה-90 (השווה את התוצאה בדרך לניצחון דרמטי).

מאז נדמה שהתופעה התרחבה, והגיעה כמובן גם לישראל. במקרים רבים אפשר להבין שחקן שלא חוגג כיבוש שער, בטח כאשר מבקיע נגד קבוצת נעוריו, קבוצה בה שיחק תקופה ארוכה, או לחלופין מקום בו יצר חיבור כלשהו עם האוהדים (לדוגמה, ברק יצחקי ובית"ר ירושלים). לפעמים זה נראה די מוזר. אפשר להזכיר את המקרה הטרי יחסית של גיא מלמד – חלוצה החדש של מכבי נתניה, שנזרק מספר שבועות לפני כן מהפועל באר שבע (בה בילה עונה אחת ובקושי שיחק). מלמד הבקיע שער ניצחון נגד הקבוצה מהדרום ולמרות המאורע נשאר בפנים חתומות, שבוודאי לא מעידות על מה שהרגיש מבפנים.

ובחזרה לרונאלדו, איך לא. החגיגה של CR7 לאחר שערו האחרון מול יונייטד במדי יובנטוס, התקבלה באופן טבעי, שכן בכל זאת עברו תשע שנים מאז ששיחק שם, אין בקבוצה שחקנים עמם שיתף פעולה, והוא הבקיע לעיני הקהל הביתי שלו באיטליה. טבעי שישמח, טבעי שיחגוג. אם הוא היה מבקיע באולד טראפורד, אני מניח שהוא שוב היה שומר על איפוק במה שהיה נחשב מבחינתו כאקט של כבוד כלפי הקהל הביתי שלו לשעבר, באופן דומה לזה שפול פוגבה לא השתולל בהמשך אותו המשחק מול אוהדיו לשעבר מיובנטוס אחרי שער הניצחון הדרמטי של האנגלים. מה אתם חושבים על התופעה?

 

תמונה: depositphotos

 

זה אמור היה להיות הערב הגדול של כריסטיאנו רונאלדו. הסופרסטאר הפורטוגלי חזר לספרד עם קבוצתו הטרייה יובנטוס, למפגש במפעל שהכי מזוהה איתו ושבו הוא למעשה השליט הבלעדי (מלך השערים בכל הזמנים, חמש זכיות בתואר כולל שלוש רצופות וארבע בחמש השנים האחרונות).

רונאלדו קיבל לא מעט ביקורות אחרי שלא כבש במחזורים הראשונים בליגה האיטלקית, אבל בשבת האחרונה הוא חזר לעצמו עם צמד טיפוסי והגיע עם הרבה אמביציה למפגש מול ולנסיה הספרדית, שכמו רוב קבוצות הליגה אכלה ממנו מרור בשנים האחרונות כשהיה שחקן של ריאל מדריד.

האוהדים של ולנסיה הגיעו מוקדם יותר לשטח האצטדיון בשביל לברך את רונאלדו עם קבלת פנים "ראויה". הוא כבר רגיל לזה ואם כבר, זה רק נותן לו עוד דלק. תוסיפו לכך את העובדה שהיריב הנצחי ליאו מסי הפציץ עם שלושער יממה מוקדם יותר, ותקבלו מתכון וודאי לפיצוץ. מה שאכן קרה, אבל לא בכיוון הנכון עבור מספר 7 בשחור לבן.

יובנטוס פתחה את המשחק בצורה נהדרת. הגברת הזקנה תקפה גלים גלים והייתה צריכה לכבוש שלושה/ארבעה שערים כבר בחצי השעה הראשונה. במהלך התקפה נוספת של האיטלקים, התפתחה מהומה באזור הרחבה של ולנסיה שהסתיימה בכרטיס אדום ששלף השופט הגרמני פליקס בריך לעברו של רונאלדו לאחר התייעצות עם שופט הרחבה. כריסטיאנו הגיב בהלם, נשכב על הרצפה והחל לדמוע ולמלמל לעצמו בעודו מנסה לעכל את הבשורה.

מצלמות הטלוויזיה לא הצליחו לקלוט את המאורע במשך מספר דקות, כשלבסוף נמצאה זווית שבה ניתן לראות – היה מגע קל בין רגלו של רונאלדו לזו של שחקן ההגנה של ולנסיה ג'ייסון מוריו. השחקן נשכב על הדשא ורונאלדו נגע בראשו במטרה שיקום ולא ינסה לסחוט את המיץ מהסיטואציה, אך כמובן שהדבר גרם בדיוק לאפקט ההפוך, וביחד עם התגובות והלחץ מצד שחקני ולנסיה קבע השופט שמדובר במהלך ששווה הרחקה.

התגובות בעולם לא איחרו לבוא, ונראה שהפעם כולם בפה אחד – נעשה כאן אבל גדול לרונאלדו וליובנטוס. אלופת איטליה אמנם הצליחה לנצח את המשחק בזכות שני פנדלים (מוצדקים) ולעבור מבחן לא פשוט עם 10 שחקנים, אבל הסיפור הגדול הוא רונאלדו. מאז אותה פציעה בגמר היורו האחרון לא ראינו את CR7 מגיב בצורה שכזאת על מגרש הכדורגל. אם אז היה מדובר בגופו שבגד בו במעמד הגדול בקריירה ולכן הבכי וההתפרקות היו לגיטימיים, הרי שאתמול היא העלתה פליאה ואפילו גיחוך. הרי בסך הכל מדובר בחודש ספטמבר, במשחק הראשון של שלב הבתים של ליגת האלופות שלא יקבע יותר מדי להמשך. אבל זה בדיוק העניין.

כריסטיאנו רונאלדו הוא לא עוד שחקן כדורגל. הוא פנומן שיעשה הכל כדי לנצח בכל התמודדות – בין אם מדובר בגמר ליגת האלופות או משחק בחצר מול הבן שלו. בגלל זה הוא הווינר הכי גדול שראינו בעשור האחרון, ואולי הגדול ביותר בהיסטוריה של הענף הזה. אפשר להבין את מי שטוען שהוא 'משחק למצלמה', דרמה קווין או ילד קטן בגוף של בחור בן 32 שפשוט לא יודע איך להתמודד כשהדברים לא הולכים כפי שהוא רוצה. אבל יש משהו מרגש בלראות את השחקן שמבחינת הישגיו הכי עונה על ההגדרה של 'רובוט' או 'מכונה', אך בפועל מוציא את כל הרגשות החוצה ללא מעצורים. הכי אנושי שיש.

עוד לא ברור אם יובנטוס תבחר לערער על הכרטיס האדום, כי כרגע רונאלדו צפוי להחמיץ בוודאות רק את המשחק הבא (נגד יאנג בויז בבית) וצפוי להיות זמין לבחירה לקראת צמד המשחקים נגד מנצ'סטר יונייטד, אותה קבוצה אליה הגיע כנער צעיר מפורטוגל והתפתח להיות השחקן הטובים בעולם. מה שכן, תהיו בטוחים שגם אוהדי יונייטד ירצו לראות אותו מגיע עם יובנטוס לאולד טראפורד בחודש הבא, ושאם זה אכן יקרה הוא יתקבל בצורה מעט שונה מזאת שראינו אתמול בולנסיה. את זה אפשר להבטיח.

תמונה: depositphotos

 

משהו בז'וזה מוריניו השתנה. נראה שהוא לא סומך יותר על אף אחד והשחקנים קולטים את היחס שלו, וגם הם לא בוטחים בו יותר. זה התחיל בריאל מדריד, המשיך בקנדציה הנוספת בצ'לסי, ולמרות שזכה באליפויות באותן הקבוצות הוא גם הועזב אחרי לא מעט משקעים. התוצאה היא שאין עוד ברק בעיניו, אין הומור. כבר לא כיף להיות שחקן של מוריניו. כשהדברים הופכים לקשים הוא שם את עצמו מעל המועדון. הוא כבר לא נראה כמו 'המיוחד'. פשוט איש רגיל, איש מר, אחד שאפשר לנצח אותו. אף אחד כבר לא מלוכד סביבו. זו הסיבה שבמנצ'סטר יונייטד מתחילים לאבד עניין וסבלנות.

מתחילת ההכנות לקראת העונה החדשה דיבר מוריניו שוב ושוב על הקושי שצפוי לו העונה וכמה הוא סובל מההכנות הלקויות וחוסר הפעילות בגזרת הרכש. בכלל לא בטוח שבלם אחד או שניים, טובים ככל שיהיו, היו עוזרים לו כעת. הפורטוגלי חישב במדויק את הפתיחה הרעה של העונה וגם אם הניצחון במשחק הראשון 1:2 על לסטר סיטי "קלקל" לו את התוכניות, הגיעו ההפסד 3:2 לברייטון והתבוסה 3:0 לטוטנהאם כדי להצדיק את דבריו.

אותו הפסד לתרנגולים באולד טראפורד קבע שני שיאים שליליים עבור מוריניו: הפתיחה הכי גרועה שלו כמאמן אי פעם (שני הפסדים בשלושת המשחקים הראשונים של העונה) וההפסד הכי גדול שלו כמאמן במשחק ביתי. בסיום זכה מוריניו לתמיכת האוהדים אחרי שהודה להם ממושכות בסיום, והם בתגובה מחאו לו כפיים. התמונה שבה מוריניו עומד מול האוהדים דקות ארוכות עם צעיף הקבוצה, לאחר תבוסה ביתית, היא מחזה נדיר וחסר תקדים בכל הקשור לפורטוגלי. בכך ניסה להעביר מסר שהם מאחוריו ומבינים שיש בעיות אחרות במועדון (בראש ובראשונה המנכ"ל אד וודוורד, שלא חיזק את הסגל כראוי). כשמוריניו יאבד את הקרדיט גם אצל האוהדים, להנהלת יונייטד כבר לא תהיה ברירה והיא תהיה חייבת לפטרו. וזה יכול לקרות כבר ביום ראשון הקרוב אם הקבוצה תאבד נקודות פעם נוספת, הפעם במשחק חוץ לא פשוט מול ברנלי.

השאלה הגדולה היא האם לפטר את מוריניו עכשיו כדי להציל את העונה, או לתת לו צ'אנס כדי לנסות ולעמוד על הרגליים מחדש. ברור לכולם שפיטורי מוריניו יעלו כסף רב. רק בינואר הוא האריך את חוזהו באולד טראפורד עד 2020, וכעת הוא מרוויח 15 מיליון ליש"ט בעונה.

שם שעלה כמועמד להחליף את מוריניו, אם אכן יפוטר, הוא זינדין זידאן, שמסמל בעצם את האנטיתזה של הפורטוגלי: שקט, חייכן, משדר חיוביות ובעיקר יודע להוציא מהשחקנים את המקסימום ולתת להם כבוד כדי שהם יחזירו לו. הבעיה המרכזית תהיה להביא מאמן באמצע העונה שלא מכיר את הפרמיירליג, אבל בהנהלת יונייטד יקבלו בברכה מאמן שזכה שלוש פעמים רצופות בליגת האלופות ובוודאי יהיה ביחסים טובים יותר עם פול פוגבה ואנטוני מרסיאל הצרפתים, שלא בדיוק רואים עין לעין עם המנג'ר הנוכחי.

"יש לי שלוש אליפויות לעומת שתיים של כל 19 המנג'רים האחרים בליגה אז אני דורש שיתנו לי כבוד", אמר מוריניו לעיתונאים אחרי ההפסד, לפני שנטש בזעם את שטח מסיבת העיתונאים. ונראה שזה הדבר היחיד שנשאר למוריניו לשחק עליו כרגע: הכבוד, ויכול להיות שזה גם כל מה שיישאר לו בשבועות הקרובים, יחד עם כספי הפיצויים.