עם כל הכבוד למאבק האליפות בין שתי הקבוצות המכונות "מכבי", הרנסנס של הפועל תל אביב תחת קלינגר והקרבות בתחתית הליגה, הסיפור הגדול שמעסיק את הכדורגל הישראלי בחצי השנה האחרונה והנושא החם של התקופה האחרונה הוא, איך לא, ירדן שועה.

ראשית, חשוב לציין שמדובר בתופעה שלא מתרחשת לראשונה בכדורגל הישראלי. תופעה של שחקן צעיר שלא קרע עדיין זוג נעליים וכבר מכתירים אותו ככוכב, עילוי, פוטנציאל שלא היה כדוגמתו. כמעט כולם אחראים לסוגייה זו החל מהתקשורת, מהסוכנים, מהמאמנים, מהשחקנים ומהאוהדים. לא כל שחקן חזק מספיק בשביל להכיל את כל הגורמים החיצוניים בגיל כה צעיר, וכרגע כבר אפשר לקבוע שהעסק גדול על שועה.

זה מתחיל בכך שאנחנו ממליכים שחקן (בין אם צעיר או לא) שהבקיע ובישל שני מחזורים ברציפות (במקרה של שועה מדובר בחצי עונה נהדרת במדי בני יהודה). תופעה זו גורמת לשחקן לשחצנות, הורדת קצב באימונים במקרה הטוב ואחר כך בדרך כלל באה הנפילה. הסוכן והשחקן כבר אחרי כמה משחקים בהם הוא לא משחק/לא פוגע מחשבים מסלול מחדש וחושבים על היעד הבא והקופונים שיסגרו מהעסקה הבאה. תנו לשחקן להשלים עונה-שתיים מוצלחות, גם אם הוא ינוע בין הרכב לספסל (בטח בקבוצה שרצה וצוברת נקודות בקצב מרשים כמו מכבי חיפה של העונה) ואז יהיה על מה לדבר. למה זה טוב כל הקפיצות וחוסר היציבות הזה? בטוח שלא לשחקן ולכדורגל שלנו.

אחרי ההקדמה אפשר באמת להתייחס למקרה הספציפי של ירדן שועה. כאמור, הוא סיפק חצי עונה מופלאה בקבוצת מרכז טבלה בליגה ומראה ניצוצות של כדורגל ברמה שהרבה זמן לא ראינו משחקן ישראלי. אין ספק שמדובר בפוטנציאל גדול מבחינת כישרון, אבל אסור לו לחשוב שהוא כבר כוכב וקטן על קבוצה כמו מכבי חיפה. מהרגע שבו נחת בכרמל לא הפסיק להופיע שמו דווקא בהקשר שלילי. פה מחסיר אימון, שם מזייף פציעה, פה יוצא לבלות בשעות לא שעות, שם מאחר לאימון. פה מתחצף לסמכות מקצועית, שם לא חוגג עם החברים וכמובן המקרה האחרון לאחר המשחק מול בני יהודה – על פי הדיווחים הוא שבר טלוויזיה, השליך משקה אנרגיה בחדר ההלבשה והיה מעורב בעימות מילולי על גבול הפיזי עם עוזר המאמן.

איך שחקן מקצוען שרוצה להצליח ולהגיע לרמות הגבוהות יכול להתנהל בצורה כזו פעם אחר פעם? הרי דוגמאות של שחקנים כישרוניים שלא הגיעו לעשירית מרמת הפוטנציאל שחזו להם לא חסרות (מישהו אמר ראובן עובד?). הכל בגלל התנהלות קלוקלת ולא מקצועית. זה מתחיל מהסוכנים ומהתקשורת, ממשיך לאוהדים ובסופו של דבר עולה לשחקן למוח.

ראיתי הרבה טורים ופרשנויות לאחרונה שטוענים שלא יכול להיות מצב ששועה לא מקבל אפילו דקה במשחק, בטח שחיפה בכושר פחות טוב בשבועות האחרונים. אבל איך יכול מאמן רציני, ישר ומקצועי כמו מרקו בלבול לתת לשחקן לשחק אם הוא החסיר כמחצית מהאימונים שקדמו למשחק (ואפילו לא בגלל סיבות מוצדקות), ולאחר מכן מחליט על דעת עצמו לא להופיע לאימון ביום למחרת המשחק. איך זה יתקבל אצל שאר השחקנים שעובדים קשה? כישרון לבד לא יעזור. גם לא אם שילמו עליך 1.6 מיליון אירו על 60% מהכרטיס.

ביחס למרקו בלבול ולהרכב, המאמן התקבע על שיטת משחק מסוימת עם חלוץ בודד, ניקיטה רוקאביצה. האחרון לא מפסיק להבקיע ולבשל ועושה את עבודתו בצורה מעל למצופה. השחקן הוא בעל המעורבות הרבה ביותר בקבוצה בכל הנוגע לשערים (14 שערים ו־4 בישולים). איך בלבול יכול להוציא אותו מההרכב? גם במשחקים חלשים שלו הוא מוצא את הדרך לרשת. בלבול הולך בדרכו המקצועית והישרה ואין סיבה להזיז את השחקן הכי פורה שלך מההרכב, בטח שאתה מוצא את עצמך בחודש פברואר עדיין במאבק האליפות, דבר שלא זכור בחיפה שנים רבות.

עוד טענה שצצה היא שצריך לחבק את השחקן וללטף ושזוהי אשמת המועדון שלא יודע כיצד להתנהל עם הטאלנט. הרי בבני יהודה תחת מאמן חם ותומך כמו יוסי אבוקסיס השחקן פרח. אני לא מקבל את זה. דבר ראשון יש הבדל בציפיות של מועדון מכובד אך לא גדול כמו בני יהודה בהשוואה לסיר הלחץ שנקרא מכבי חיפה. בנוסף, בחיפה עשו את הכל על מנת שהשחקן יצליח.  בהתחלה ניסו את טקטיקת הליטוף, אחר כך הצמידו לו את ג'ובאני רוסו. אחר כך עברו לנזיפות קלות וקנסות קלים. אחרי עוד כמה עבירות עברו שוב לשיחות אישיות ולחיבוקים. אחרי שכל זה לא עבד הביאו אדם נוסף בגדר פסיכולוג ודמות אב, יגאל הלל. כפי שחזינו בשבועות האחרונים גם זה לא עזר. השיא (עד כה) הגיע באירועים שהוזכרו מוקדם יותר בסיום המשחק נגד בני יהודה, והעונש שקיבל היה השעיה ממספר אימונים, הדחה מהסגל למשחק מול כפר סבא וקנס כספי. זוהי חציית קו אדום ולא משנה מהו שמך וכמה שילמו עליך. הכתובת לאשמה היא קודם כל ירדן שועה.

כעת נשאלת השאלה הגדולה – מה תעשה מכבי חיפה? יעקב שחר הוא הדמות שצריכה לתת את התשובה, יחד כמובן עם הצוות המקצועי ואולי המנטלי. נשיא הקבוצה מחזיק מאוד מהשחקן ושילם עליו סכום לא מבוטל, ומבחינת כישרון אני מסכים שצריך לשמור עליו, אבל לא בכל מחיר. מרקו בלבול הוא אולי מאמן מקובע מדי, אבל אין ספק שמדובר באיש ישר והגון שטובת הקבוצה לנגד עיניו. כל מקרה כזה במכבי תל אביב או באירופה כבר היו מקנים לשחקן כרטיס טיסה לכיוון אחד במקרה הטוב. במקרה הרע היה מתייבש ביציע וסופג קנסות כבדים על כל עבירת משמעת. האם זו לא צריכה להיות המסקנה המתבקשת גם כאן?

אבל, וזה אבל גדול, אם שועה ישנה את דרכו, יתחיל להתאמן בצורה רצינית, לא להחסיר אף אימון ואף להתאמן אקסטרה, לנהל אורח חיים מקצועני ולהפסיק עם עבירות המשמעת, הדרך שלו לקבלת דקות משחק אמורה להיות קצרה. על פי הדיווחים האחרונים, נראה שכעת הכל תלוי רק בו. אם לא, שיביא הצעה (בית"ר ירושלים? הפועל באר שבע?) לפחות בסכום ששולם עליו והצדדים ילכו איש איש לדרכו. רק ניתן לקוות שבשלב מסוים השחקן יחליט ויפנים מה הוא רוצה להיות – כשרון עבר מפוספס או כוכב עולה וכדורגלן ישראלי מוביל.

מאת: מערכת

בני יהודה של יוסי אבוקסיס קיבלה, ובצדק, הרבה מאוד מחמאות בשנים האחרונות. העונה, המחמאות התחלפו בהנחות לצוות המקצועי ולהנחה כי המאמן שוב מוציא את המקסימום משחקניו ושפשוט אין להם מה לתת יותר. אבוקסיס אמנם הוכיח את יכולות האימון שלו בשתי עונות מוצלחות בבני סכנין ועונה נהדרת אשתקד עם בני יהודה (כולל זכייה בגביע המדינה), אך מה שאנחנו רואים מהכתומים מתחילת העונה מדגיש את המצב הכדורגל בארץ. כשאחד משני המאמנים המקומיים המובילים בליגה שלנו, זה שמקבל אינספור מחמאות מאנשי התקשורת (כבר החלו בקמפיין הרצה של אבוקסיס לג'וב מאמן הנבחרת הלאומית), דוגל באנטי כדורגל ומשחק פחדני ולמעשה רק מחפש לעבור את ההתמודדות בשלום ואולי בטעות לעקוץ במתפרצת /מצב נייח אקראי.

האם חובבי הכדורגל ואנשי תקשורת הספורט יכולים לקדש משחק שכזה? האם האוהדים (ההולכים ומתמעטים ביציעים הכתומים) שמגיעים למגרש צריכים לקבל בהכנעה את סגנון המשחק הכל-כך לא נעים לצפייה הזה? אבוקסיס אמר רק לפני מספר ימים ש"נמאס לי להתנצל על שיטת שלושת הבלמים, חצי מהקבוצות באירופה משחקות כך". אולי הוא צודק. ועדיין, אותן הקבוצות באירופה לא משחקות בשיטת 'העף את הכדור לכיוון מוחמד גדיר ותקווה לטוב'. הם בוחרות מגנים בעלי יכולות וכוונות התקפיות על מנת שיחשקו כקיצוניים לכל דבר. הם משחקים עם קשר יצירתי מתחת לצמד החלוצים ולא עם שלישיית גרזנים באמצע שנראה כי אסור להם להתרכז לרחבת היריב בשום מצב.

אז נכון, יגידו שיש לאבוקסיס סיבות מקלות. לא פחות מחצי מההרכב ששיחק אשתקד בבני יהודה כבר לא נמצא בקבוצה, לרבות השחקנים בחלק הקדמי, אבל מצופה מהמאמן בסדר הגודל של אבוקסיס, כזה שכבר הוכיח עצמו בעבר בבניית סגלים, שיוציא יותר מהשחקנים ושלפחות ישאף לתת להם לבטא את היצירתיות שלהם.

אפשר להסתכל על שני מאמנים אחרים, חיים סילבס בהפועל חיפה ואופיר חיים בהפועל כפר סבא. שניהם עובדים אצל בעלי בית שנותנים הרבה פחות יציבות למאמנים מאשר ברק אברמוב (חבר קרוב של מאמנו וגיבה את אבוקסיס לאחר פתיחת העונה הרעה בעונה הקודמת), שניהם יודעים שעל פי כל הערכות הם לא צפויים לסיים את העונה, אך הם מאמינים בכדורגל התקפי (חיים מתחילת העונה, סילבס במחזורים האחרונים) למרות שהם עובדים עם סגלים שווים ואולי אף טובים פחות מאשר קאדר השחקנים בבני יהודה.

ברור שכל מאמן צריך לדאוג לפרנסה שלו והפחד מהפסד ואיבוד העבודה הוא ריאלי ולגיטמי, אבל כדורגל הוא משחק להמונים. הקהל מגיע לראות גולים. והתפקיד של הקבוצה והצוות המקצועי הוא לא להעניש את הקהל. לראות את המשחק האחרון בין בני יהודה להפועל חדרה היה כואב ומתסכל. אי אפשר לשחק ככה כדורגל.

מאמן במעמדו של יוסי אבוקסיס, עם הגב מההנהלה והתקשורת וזה שאמור להוביל את הכדורגל שלנו בשנים הקרובות, בינתיים לוקח אותו לכיוון אחד – למטה.

 

תמונה: depositphotos

מחזור פושר ומרדים בליגת ג'פניקה, כשתצוגת השיא שייכת ל…בני יהודה וירדן שועה.

העונה הצטרפה לליגה עוד קבוצה שיש לה 'שם גדול' כמו הפועל ת"א, אבל גם היא מציגה כדורגל בינוני. בנוסף, הפועל באר שבע הצטרפה למועדון 'הרגילות', היא כבר לא רמה מעל, ככה שכל קבוצה יכולה לנצח כל קבוצה, למעט אולי המשחקים של מכבי ת"א. אני חושב שזה שירות נורא לכדורגל שלנו שמחזור שאמור היה להיות כל-כך מבטיח מסתיים עם שתי תוצאות תיקו מאופסות וגישה פחדנית במשחקים אתמול. ההווה נראה רע ועתיד אפילו רע יותר.


מכבי חיפה נגד הפועל ב"ש:

לכל דבר בעולם הזה יש מחזור חיים ונראה כי הפועל באר שבע נמצאת בשלב הגסיסה שלה. נותר רק לקוות, עבור האנשים בבירת הנגב, שהיא תחזור מהר בחזרה לשלב הצמיחה, ואולי להפסד האליפות העתידי (נכון, עברו רק חמישה מחזורים, אבל מישהו מוכן להמר על ב"ש כאלופה כרגע?) תהיה השפעה על תהליך החזרה לשלב הזה. הכתובת הייתה על הקיר כבר מהעונה שעברה, יש מי שבחר לשקוע אל תוך חגיגות האליפות ולהתעלם מנורת האזהרה הבוהקת של היכולת החלשה שליוותה את הבאר שבעים כל העונה אשתקד, והעונה הבלוף התפוצץ בשיא האכזריות ביחד עם התנהלות מביכה ושחצנית בחלון העברות האחרון. הקבוצה כבר לא באירופה, הפנים צריכות להיות לכיוון העונה הבאה. להתחיל להריץ את השחקנים ואת מה שצפוי להוות את בסיס הקבוצה לעונת 19/20. בנוסף, העונה הקבוצה הדרומית חייבת ללכת סוף סוף על גביע המדינה בכל הכוח. הרי ב"ש הפכה לאוסף של שחקנים טובים, הקבוצתיות נעלמה לה, ובמפעל נוק אאוט זה עשוי להספיק בשביל להגיע לשלבי ההכרעה.

הירוקים, שוב, הציגו משחק כדורגל לא רע בכלל בהתייחס למה שראינו מהקבוצה הזאת בעונות האחרונות. הכדורגל חיובי יותר, נראה שיש מערך קבוע ואותם 12-13 שחקנים שהמאמן רץ איתם, מאמין בהם וללא שינויים קיצוניים. השחקנים הצעירים של חיפה, בראשות מוחמד עוואד, לוקחים את ההזדמנות שהצוות ההולנדי נותן להם וכתוצאה מכך גם הקהל נראה מחובר יותר בהשוואה לעונה שעברה. המאמן פרד רוטן חוטף לא מעט מהתקשורת, אבל כן רואים התקדמות בקבוצה ואני מקווה שיענקל'ה שחר ייתן לו את הקרדיט ואת האפשרות להתחזק בחלון העברות של ינואר, כי הקבוצה כרגע עדיין חסרה איכות ולאור חולשת הליגה, מהלך או שניים נכונים וזוהי בהחלט יכולה להיות העונה שמכבי חיפה תמצא עצמה בצמרת הליגה.

מכבי ת"א נגד הפועל ת"א:

נתחיל ממכבי. הצהובים באו עם כל התותחים הכבדים בהרכב בפעם השנייה בלבד העונה – גם מיכה וגם אצילי בפנים יחד עם שכטר ועטר כשהשניים האחרונים בכושר שיא. כנראה שאיביץ' והשחקנים חשבו שהגול יגיע לבד בשל הכישרון העצום שיש להם על כר הדשא, אבל בכל הקשור לאינטנסיביות והרצון הם לא הצליחו לעמוד כשווים מול החבורה הקשוחה של קובי רפואה, במיוחד בחצי הראשון. האנרגיות השתפרו במחצית השנייה, ורק יכולת טובה של שוער האדומים לבקוביץ' מנעה את ה – 1:0, אבל הגישה המעט מזלזלת ביזבזה למכבי דקות יקרות ובסופו של דבר היא נאלצה להתספק בנקודה, שמשאירה אותה מתחת למוליכה מחדרה. למרות זאת, המצב של מכבי ת"א בהחלט טוב. היא בד"כ מנצחת משחקים, וגם כשלא אז היא לא מפסידה, המאמן שלה יודע להגיב למתרחש על כר הדשא (החילופים של צ'יקו ויונתן כהן היו במקום) וארסנל השחקנים שלה הוא המוביל בארץ. הדאגה הגדולה היא שאין מחליפים אמיתיים למיכה ושכטר, דבר שיכול לפגוע בקבוצה בשלבים מאוחרים יותר של העונה.

מבחינת הפועל, התיקו המאופס אמש הוא ניצחון גדול. לפני המשחק כולם דיברו על 'כוננות ספיגה' , אבל הקבוצה הגיעה סופר מוכנה לדרבי הזה ואף הייתה שווה גול בחצי הראשון עם התקפות מעבר מסוכנות. עד אזור הדקה ה-65 השחקנים של רפואה עוד ניסו לאיים פה ושם על שערו של ראיקוביץ', אך העייפות והנעת הכדור של מכבי הובילו לדקות קשות שהסתיימו עם נקודה אחת והרבה מאוד נחת והקלה. הפועל משחקת בהרכב כמעט ללא זרים (זר אחד אתמול + שניים שעלו מהספסל) ועד עכשיו היא עושה עבודה סבירה בהחלט (6/12 כולל דרבי חוץ, סכנין חוץ, חדרה והפועל חיפה). ההגנה התייצבה ועם חיזוק נקודתי ונכון בקישור היא בהחלט יכולה לשאוף לעונה חיובית ומאבקי פלייאוף עליון.


רבים מאיתנו יעדיפו תמיד את הכדורגל הישראלי כי אבא/אח/חברים שלנו מהיסודי אהדו קבוצה וגם אנחנו התחלנו, ומאז זו אובססיה רגשית וחסרת היגיון, "זה שלנו", אבל חייבים להודות: כולנו, כל אוהדי הכדורגל הישראלי מקבלים השנה מוצר ירוד באיכותו, מתסכל ברמתו ומבט קדימה העתיד לא נראה ורוד יותר. ובכל זאת, אנחנו נהיה כאן מדי שבוע, במגרשים ומול המסכים – כי פשוט אי אפשר בלי זה.

תמונה: depositphotos

 

ליגת ג'פניקה יצאה לדרך באופן רשמי בדיוק לפני כחודש (25.8), לכן זהו בדיוק הזמן לעשות קצת סדר אחרי ארבעת המחזורים הראשונים והדי מפתיעים שקיבלנו. הנה תמונת מצב ראשונה לעונה הנוכחית, בהתאם למיקום הקבוצות בטבלת הליגה.

1. מכבי תל אביב (10 נק') – לאחר הפרידה מג'ורדי קרויף, מכבי יצאה לעידן חדש – עידן ולדימיר איביץ'. המאמן הסרבי אמנם חווה הדחה מוקדמת מאירופה, אבל בגזרה המקומית הקבוצה שלו עושה את העבודה כאשר היא בלתי מנוצחת ומסתכלת על כל הליגה מלמעלה. הרכישה של איתי שכטר מוכיחה את עצמה, והשילוב שלו עם אלירן עטר מסתמן ככזה שיעשה כאב ראש גדול להרבה הגנות העונה. גם השחקנים הצעירים שחזרו מהשאלות הופכים לאט לאט לחלק אינטגרלי מהקבוצה, כשהבולטים הם דן גלזר, רוסלן ברסקי ויונתן כהן. המבחנים האמיתיים של הקבוצה צפויים להגיע בשבועות הקרובים, כשהצהובים יתמודדו עם מכבי חיפה (גמר גביע הטוטו), יפגשו את הפועל לדרבי לוהט ובמחזור שלאחר מכן יתארחו בטדי.

 

2. הפועל חדרה (10 נק') – נכון לכרגע, פשוט לעמוד ולמחוא כפיים לניסו אביטן ולשחקנים שלו. הקבוצה שהדהימה אשתקד והצליחה לעשות היסטוריה ולהעפיל לליגה הבכירה, כלל לא ידעה אם היא תצליח לפתוח את העונה הנוכחית בעקבות בעיות תקציב. בסופו של דבר, העירייה הצליחה להביא את הסיוע והקבוצה קיבלה מהבקרה התקציבית את האישור המיוחל להירשם לליגה. למרות הבעיות הכלכליות, נראה שהיא פגעה עם שני זרים נהדרים שלוקחים על עצמם את הקבוצה. הראשון הוא לוסיו, שהוחתם בזמנו על ידי הפועל ב"ש אך לא באמת קיבל צ'אנס אמיתי להוכיח את עצמו. בחדרה לוסיו מקבל את מלוא הקרדיט בהתקפה, ובמחזור האחרון הוא החזיר עם שער בכורה ובישול. המצטיין של הקבוצה בינתיים הוא פלומיין הצרפתי, קשר הכנף שמעורב במרבית המהלכים ההתקפיים של קבוצתו וכבר מסומן בפנקס של כל הגדולות. חדרה חיה בחלום, ובפועל הנקודות שאגרה עד כה יעזרו לה בקרבות הירידה הצפויים לה בהמשך, למרות הפתיחה חסרת התקדים.

 

3. מכבי פ"ת (8 נק') – רבים חשבו שההחתמה של גידי קאניוק, שמשחק על אותה המשבצת של יוסי בניון, לידור כהן ומנור סלומון תפגע בהיררכיה שנבנתה בחלק השני של העונה הקודמת ותוציא את הקבוצה מאיזון, אבל אלישע לוי יכול לסמן וי על הקאמבק של האקס וכמו כן על פתיחת העונה הטובה של קבוצתו. המלאבסים הראו הרבה אופי במחזור האחרון עם מהפך דרמטי בסמי עופר מול מכבי חיפה, כשבמחזור הראשון הקבוצה סיפקה את אחת התצוגות היותר מרשימות של העונה עם רביעייה על הראש של גיא לוזון ובית"ר ירושלים. יחד עם תאי רביבו המוכשר שנראה כמו שחקן נהדר, לפ"ת יש סגל שחקנים סופר מוכשר שבהחלט צריך להיות בפלייאוף העליון בסיום העונה ואף לפזול לכרטיס לאירופה.

 

4. מ.ס אשדוד (7 נק') – המקדוני בלגויה מילבסקי, ששיחק באשדוד בתחילת שנות האלפיים, קיבל מג'קי בן זקן את ההזדמנות הראשונה שלו בקבוצת בוגרים ונכון לארבעת מחזורי הפתיחה הם בהחלט יכולים להיות מרוצים מקצב צבירת הנקודות. גם השנה הקבוצה מעיר הנמל צפויה להילחם על חייה עד הרגע האחרון, בטח אחרי שרכשה בקיץ את קבלת הירידות בן רייכרט. הסגל של מ.ס אשדוד הוא מהחלשים בליגה אם לא החלש ביותר, לכן אשדוד מנסה לשחק סגור יותר במטרה קודם כל לא להפסיד, ונכון לכתיבת שורות אלו זה דווקא מצליח למילבסקי ושחקניו.

 

5. הפועל ת"א (5 נק') – אחרי החזרה המהירה לליגה הבכירה, אוהדי הפועל תל אביב מאמינים שלקבוצה שלהם יש מקום בפלייאוף העליון. קובי רפואה העלה את הקבוצה עם רצף תוצאות מרשים אחרי שהחליף את מוטי איווניר בתחילת העונה הקודמת, אבל הביקורות היו מאז ועד והיום בנוגע לאיכות הכדורגל. לכולם ברור, מהבעלים ועד לאחרון האוהדים, שמה שהספיק בשנה שעברה לא יספיק העונה, ולכן הקבוצה התחזקה בהתאם והחליפה את כל השלישייה הקדמית, בראשותו של עומר דמארי שחזר לקדנציה מספר 2 במקום שבו הוא הכי הצליח. רועי זיקרי, שסוף סוף הצטרף באופן רשמי, הוא השחקן הדומיננטי ביותר בחלק ההתקפי של האדומים במחזורי הפתיחה, ויחד עם עאבד וקאיו שלא מצא את עצמו במכבי חיפה וצריך להיכנס לעניינים, יש בהפועל פוטנציאל לעונה מאוד מעניינת.

 

6. עירוני ק"ש (5 נק') – נראה שאיזי שרצקי איבד עניין בקבוצה או יותר נכון בכל הנוגע לשאיפות הגבוהות כפי שהוא הצהיר מדי שנה. הוא החליט להשאיר את חיים סילבס, החלטה מצוינת אמנם, אבל בחר למכור את נייג'ל האסלביינק ברגע האחרון של חלון העברות, והשאיר את מאמנו בבעיה קשה. ק"ש החזירה לשורותיה שני שחקנים שכבר עשו חייל בקבוצה, וובה בראון ושמעון אבוחצירה, וגם שחקן הרכש ההולנדי לוי גארסיה נראה כבינגו נוסף, אבל ספק אם הקאדר הנוכחי יכול להוביל את הקריה ליותר ממקום בטוח במרכז הטבלה.

 

7. הפועל רעננה (5 נק') – קורצקי עשה עבודה מצוינת בעונה החולפת, עם הישארות מוקדמת יחסית וכדורגל איכותי שהוביל את הקבוצה למרחק נגיעה מגמר גביע המדינה. העונה נראה שהדברים ילכו קשה יותר, ואין ספק כי המאמן, הבעלים והאוהדים יקנו בשתי הידיים את המיקום הנוכחי. רעננה איבדה בפגרה את שלושת השחקנים הטובים ביותר שלה, הבלם מוחמד עלי קמארה שחתם ביאנז בויז השווייצרית, הקיצוני רועי זיקרי שחזר לקבוצתו הפועל ת"א והחלוץ שמעון אבוחצירה שהצטרף לק"ש. החיזוק שהגיע די בינוני והקבוצה צפויה להתמודד במאבקי ההישרדות.

 

8. הפועל חיפה (4 נק') – גם ניר קלינגר ידע שהעונה החולפת היא דבר שפשוט אי אפשר לשחזר, בטח לא להתעלות עליו. היה בהפועל חיפה סוג של קסם שקשה להסביר במילים, כשגם עזיבה של הכוכב הגדול חנן ממן באמצע העונה לא מנעה מהקבוצה להיאבק בצמרת עד לרגעים האחרונים, לקחת את הכרטיס לאירופה והדובדבן שבקצפת כמובן – זכייה בגביע עם שלושה שערים לרשת של בית"ר ירושלים בטדי. קלינגר רצה ללכת לנבחרת, אבל הבחירה במודל האוסטרי גרמה לו להישאר בכרמל ולראות שחקנים בולטים כמו שיימן, תורג'מן, בן בסט וברסקי עוזבים ומותירים חלל גדול. הבסיס של הקבוצה עדיין יציב, אך ספק אם נס נזיר, אלי אלבז ובן אז'ובל מסוגלים להיכנס לנעליים של החלוצים שעזבו ולספק את הסחורה. בינתיים זה לא נראה כך, ולפתע התסריט שבו הפועל חיפה חוזרת לפלייאוף התחתון לא נראה כל כך מופרך.

 

9. מכבי חיפה (4 נק') – מה עוד יש להגיד על מכבי חיפה שכבר לא נאמר? גם המהפכה ההולנדית נראית בדרך הבטוחה לקריסה. המנהל המקצועי מו אלאך לא ביצע שינויים משמעותיים בפגרה והאמין שהסגל הנוכחי (בדגש על שחקני הבית הצעירים) יעשה את קפיצת המדרגה והקבוצה תתקדם בדרך חזרה לימים היפים, אבל בינתיים מלבד 45 דקות טובות מול מכבי פ"ת זה נראה בדיוק כמו בעונה הקודמת, הן מבחינת היכולת המקצועית והן מבחינת צבירת הנקודות. נראה שימיו של פרד רוטן ספורים, אבל ספק אם שינוי נוסף בעמדת המאמן הוא מה שישנה את העונה של הירוקים.

 

10. בית"ר ירושלים (4 נק') – אלי טביב הלך, והבעלים החדש משה חוגג קיבל במחזור האחרון סוף סוף קצת נחת עם ניצחון הבכורה של קבוצתו נגד בני סכנין. חוגג נמצא רק מספר שבועות בקבוצה וכבר הספיק להשקיע מיליונים רבים ברכש מאסיבי. הקבוצה עדיין לא נראית מחוברת, אבל זה טבעי לשלב זה וברגע שהשחקנים יכירו אחד את השני ויהיו מתואמים, יש לקבוצה של אוחנה וחוגג פוטנציאל לשחזר את ההישגים המרשימים מהעונה הקודמת. סימן שאלה גדול הוא המאמן גיא לוזון, שכשל בקבוצות הגדולות האחרות אותן אימן וכלל לא בטוח שהוא האיש הנכון למשימה. גם ערן לוי, שלא מקבל דקות משמעותיות, עשוי להיות חומר נפץ בחדר הלבשה שיכלול כמה שמות גדולים ולא מעט שחקנים מתוסכלים.

 

11. בני סכנין (3 נק') – בסכנין החליטו ללכת על בני בן זקן, מאמן בית"ר אשתקד שהוביל אותה לכמה מרגעי השיא שלה בשנים האחרונות אבל ספק אם היה האיש שבאמת קיבל את ההחלטות בפועל. זהו המבחן האמיתי של בן זקן, שקיבל מהנהלת סכנין יד רחבה ושחקני רכש מוכחים בדמותם של מהראן ראדי, מוחמד גאדיר וקלאודמיר פריירה. המהלך החשוב של הקיץ היה ההתעקשות לשמור על פיראס מוגברי, ולמרות פתיחת עונה מאכזבת יש בסכנין פוטנציאל להגיע רחוק העונה.

 

12. בני יהודה (3 נק') – הראש של הבעלים נמצא בחקירות, הסגל בינוני ומורכב מהרבה שחקנים צעירים והקבוצה מגיעה לאחר עונת שיא שכללה פלייאוף עליון ומאבק עיקש נגד כל קבוצה שעמדה מולה. אין ספק שליוסי אבוקסיס תהיה משימה קשה להגיע עם הקבוצה הנוכחית ליותר מאזור מרכז הטבלה, ולפי איך שהדברים נראים האוהדים הכתומים לא יתנגדו ללכת לים בחודשים אפריל מאי, העיקר לא להיאבק בתחתית.

 

13. הפועל ב"ש (3 נק') – אחרי שלוש עונות גדולות התחילו בבירת הנגב להרים טיפה את האף, והבעיות לא איחרו להגיע. החלטות מקצועיות תמוהות בפגרה בכל הנוגע לרכש (ההחתמה והשחרור של השוער אנסטיס, העזבתו של חיימוב, הוויתור על אייבינדר ושיימן וכו') פגעו מאוד במרקם של הקבוצה והיוו חלק מההדחה המוקדמת מאירופה. הקבוצה התאפסה על עצמה בדדליין והחתימה את האסלביינק ודיא סבע שאמורים לשדרג את המשחק ההתקפה, אבל גרמו למרמור אצל שחקנים בולטים כמו חנן ממן ובן שהר. ההגנה ומרכז השדה של הבאר שבעים לא חוזקו כראוי וההתקפה כאמור לא מאוזנת. ברק בכר ניצב בפני האתגר הגדול ביותר שלו, להעיר מחדש את הקבוצה שלו וללכת עד הסוף כשהמטרה היא אחת – אליפות רביעית ברציפות.

 

14. מכבי נתניה (1 נק') – נתניה עשתה את כל הטעויות האפשריות. זה התחיל עם הוויתור והפרידה מערן לוי, שהיה תפור על המועדון והמנהיג הבלתי מעורער על המגרש ומחוצה לו. זה המשיך עם מכירתו של דיא סבע ממש ביום האחרון של חלון העברות, כשהתקבלה הצעה שהיה קשה מאוד להגיד לה לא. נראה שבעיר היהלומים לא באמת היו מוכנים לתסריט שבו הם מאבדים את שני הכוכבים שלהם, ששווים ביחד יותר מ-40 שערי ליגה. בנוסף אליהם, גם שני שחקני מפתח עזבו את נתניה וחזרו לקבוצות האם שלהם, דן גלזר למכבי ת"א וראמזי ספורי להפועל ת"א. הרכש שנתניה הביאה בתגובה די חיוור, כאשר מלאכת השערים צפויה ליפול בעיקר על גיא מלמד שהגיע בעסקת סבע. נתניה כעת סוגרת את הטבלה, אבל אם דרפיץ' וברדה לא יצליחו להמציא את עצמם מחדש ולבנות תלכיד חזק גם ללא לוי וסבע, הם לא צפויים להתקדם יותר מדי במעלי הטבלה.

 

המחזור הבא צפוי להיות המעניין ביותר עד כה, לפחות על הנייר, כאשר הפועל ומכבי תל אביב ייפגשו בדרבי הראשון של העונה, בעוד שמכבי חיפה תארח את הפועל באר שבע לקרב גדול בין שני מועדונים לחוצים. המחזור הקרוב ואלו שיבואו אחריו כבר יתנו לנו תמונה כוללת ייותר ומסקנות מגובשות בנוגע לציפיות של כל אחת מ-14 קבוצות הליגה להמשך עונת המשחקים.

תמונה: depositphotos

 

מהראן ראדי, קשר מרכזי, זכה ב-6 אליפויות ברצף. 3 אליפויות רצופות עם מכבי תל אביב ו-3 רצופות עם הפועל באר שבע. בימים אלה מחפש ראדי קבוצה חדשה בעלת שאיפות צנועות יותר. הפועל תל אביב וראדי מגלים עניין הדדי אך עד כה אין שום הסכמה כספית, וראדי עשוי למצוא את עצמו בקבוצה אחרת.

חשוב לזכור, מבחינה היסטורית הייתה זו הפועל תל אביב – הקבוצה הראשונה ששחקן ערבי ישראלי ששיחק בה הפך לכוכב ובכך תרם לדו קיום והשתלבות החברה הערבית בישראל. ריפעת (ג'ימי) טורק הפך לסמל הקבוצה, לאחר מכן היה גם חלק מנבחרת ישראל ובמשך שנים היה דמות בולטת בעולם הכדורגל הישראלי ותרם רבות לדו קיום. יחד עם טורק גרעין אוהדים רחב מאוד התפתח סביב הפועל תל אביב, גרעין שמלווה את הקבוצה עד היום למשחקים.

לאחר טורק היה זה וואליד באדיר שתפס את מקומו בהפועל תל אביב הגדולה של עונת הדאבל, וכמו כן גם סלים טועמה יחד הובילו את הקבוצה להישגים גם בזירה האירופית (רבע גמר גביע אופ"א ב-2002).

מאז עברו בהפועל מספר שחקנים מהמגזר אבל אף אחד מהם לא הצליח להטביע את חותמם ( סארי פאלח, סיראז' נסאר, ויקטור מרעי וכו').

ייתכן ורמזי ספורי ייכנס למשבצת של שחקן מוביל בעתיד כלשהו כשיחזור מעונת השאלה, אבל עד שזה יקרה צריכה הפועל תל אביב מנהיג שקט ומנוסה על הדשא. כמו כן, אין זה סוד שהפועל תל אביב צריכה שחקן מהמגזר כדי להחזיר את קהל אוהדיה הערבים ישראלים למגרשים. לא רק מאזור יפו אלא מכל רחבי הארץ.


 

שם: מהראן ראדי

גיל: 36.

אליפויות: 6.

גביע המדינה: 1.

גביע הטוטו: 2.

 

ראדי התחיל את הקריירה בקבוצת הנוער של מכבי תל אביב, אך התגלגל עד לליגות הנמוכות ואת הופעת הבכורה שלו בליגת העל עשה במדי מכבי הרצליה. בהמשך עבר בבני יהודה, הפועל עכו ובבני סכנין, בה עשה את הפריצה הגדולה (והמאוחרת שלו) עם עונה של 13 שערים ו-10 בישולים בדרך לפלייאוף העליון. התחנה הבאה הייתה מכבי תל אביב, בה מהר מאוד הפך לשחקן מוביל (מלך הבישולים של הליגה בעונתו הראשונה בצהוב). בסך הכל ראדי זכה בשלוש אליפויות, גביע המדינה ובגביע הטוטו, לפני שעזב ליריבה בצמרת הפועל באר שבע. במדי באר שבע זכה ראדי, שוב, בשלוש אליפויות המדינה (כולל אחת היסטורית אחרי 40 שנה), היה חלק מהקבוצה שעלתה לשלב הנוקאאוט בליגה האירופית והייתה מרחק נגיעה מהעפלה לשלב הבתים של ליגת האלופות. בתום העונה האחרונה הסתיים חוזהו בקבוצה, והוא החליט לחפש אתגר חדש. לראדי יש גם 10 הופעות במדי נבחרת ישראל, בהן הבקיע שער אחד.