תמונה: depositphotos

 

הניצחון אתמול על אדמת ספרד אמנם לא אמור להיות משמעותי בהקשר של העפלה ליורו 2020 (הרי הנבחרת הגדולות סטייל אנגליה וספרד צפויות לעלות לטורניר משלב המוקדמות הרגיל, ללא קשר לתוצאות בליגת האומות), אבל אחת הטענות הבודדות נגד נבחרת שלושת האריות בקיץ האחרון הייתה שהיא לא פגשה במהלך הדרך יריבה רצינית, וברגע שזה אכן קרה (קרואטיה בחצי הגמר), החבורה חסרת הניסיון כשלה. גם במפגש הראשון בין ספרד לאנגליה בוומבלי, האנגלים לא הצליחו להסיר את הספקות והספרדים ביצעו מהפך בדרך לניצחון. אתמול אנגליה עברה את המחסום מנטלי ושלחה מסר לעולם – אנחנו מסתכלים בלבן של העיניים לכל יריבה ובכל מגרש.

אחרי שברוב העשור האחרון נבחרת אנגליה הייתה לא מעניינת וללא כיוון אמיתי, סוף סוף יש הרבה כישרון, שחקנים מרתקים ותקוות רציניות לשנים הבאות. קשה להצביע על מה בדיוק גרם לשינוי שבא לידי ביטוי עוד לפני טורניר המונדיאל בקיץ (בו כזכור האנגלים הפתיעו בגדול עם כדורגל חיובי, אופי וחצי גמר ראשון מאז 1990), אך אין ספק שקרדיט גדול מההצלחה צריך להגיע למאמן הנבחרת גארת' סאות'גייט.

הוא אולי לא שם גדול כמו פאביו קאפלו, ואפילו לא רוי הודג'סון וסם אלרדייס להם יש רקורד עם הצלחות בקבוצות המקומיות, אבל מה שבטוח – סאות'גייט לא מפחד לתת לצעירים לשחק. אחרי שוויין רוני פרש מהמדים הלאומיים, נגמר לו רשמית עידן "הסופרסטארים" שמקומם בסגל ואף בהרכב הנבחרת מובטח בלי קשר ישיר לכושרם.

הנבחרת מאוזנת יותר, הן מבחינה מקצועית והן בחדר ההלבשה, והשחקנים רואים שכל אחד מהם, ללא קשר לגיל או לניסיון, יכול לקבל צ'אנס אמיתי. לראיה, הדוגמאות לכך מצמד המשחקים האחרונים מול קרואטיה וספרד: בן צ'ילוול (לסטר), ג'ו גומז (ליברפול) והארי ווינקס (טוטנהאם) היוו חלק מרכזי בתוצאות החיוביות. ג'יידון סאנצ'ו (דורטמונד) ונת'נאל צ'אלובה (ווטפורד) קיבלו דקות ראשונות וגם ג'יימס מדיסון (לסטר) ולואיס דאנק (ברייטון) חוו טעימה ראשונה מהנבחרת.

המנהיג והקפטן של הנבחרת כיום הוא הארי קיין. חלוצה של טוטנהאם כבר ביסס את מעמדו כחלוץ מספר 1 בפרמייר ליג בעונות האחרונות, בצוותא עם קון אגוארו, והדיבורים על 'one season wonder' (כינוי לשחקן שנותן עונת שיא ולאחר מכן נעלם) שהועלו לאחר העונה הטובה הראשונה שלו במדי התרנגולים ורצף משחקים ללא כיבוש בעונה שלאחר מכן, נראים כעת מגוחכים יותר ויותר.

אבל קיין הוא יותר מעוד סקורר, ומעבר לפן המנהיגותי שפיתח בשנה האחרונה, הוא גם הפך להרבה יותר ורסטילי במשחק שלו. הוא מגיע אחורה וסוחב איתו את הבלמים שכמובן לא יכולים לעזוב אותו אפילו לרגע, עוזר לקשרים לנהל את המשחק ומשחרר את שחקני ההתקפה האחרים. דוגמא קלאסית קיבלנו אתמול בסביליה, כאשר קיין היה מעורב בכל שלושת השערים מבלי לכבוש, אלא בזכות החוכמה שלו ומשחק המסירות המשודרג.

בגול הראשון הוא הגיע עד לחצי שלו ושלח כדור חד לעברו של מרכוס ראשפורד שפרץ בצד שמאל ומצא את ראחים סטרלינג שבעט נהדר פנימה. בשער השני הוא משך שלושה שחקני הגנה ומצא בכדור אומנותי, שוב את ראשפורד, בדרך לשתיים אפס. השלישי הגיע עם כדור גובה אותו הוריד בצורה מדויקת בתוך הרחבה לסטרלינג שהבקיע מקרוב. קיין הראה את כל הארסנל שלו: שליטה בכדור, טכניקה, ראיית משחק ומיקום ברחבה. בסך הכל סקורר אמרתם?

הארי קיין הוא המראה לנבחרת אנגליה של סאות'גייט. שחקנים שחושבים עליהם משהו אחד, שלא מאמינים בהם מספיק ואפילו מגבילים אותם. הם בעלי מוטיבציה גדולה להוכיח אותם על טעותם ובמעטפת הנכונה יכולים לכבוש את כל הפסגות ולהוביל את הנבחרת לשיאים חדשים. מי היה מאמין שאוהדי נבחרת אנגליה יספרו את הימים עד הטורניר הגדל הבא, תחושה המחליפה את החשש והאדישות שאפיינה את הנבחרת בתקופה רבה כל כך.

 

תמונה: depositphotos

ביום חמישי האחרון חזינו בערב נדיר באצטדיון סמי עופר. נדיר כי, לראשונה מזה לא מעט זמן, קיבלנו ניצחון כחול לבן במשחק משמעותי ומול יריבה עדיפה. הנבחרת של אנדי הרצוג הציגה הרבה אופי, נחישות, מהפך וכל מה שאנחנו לא רגילים לקבל מנבחרת ישראל. מה שמעודד הוא שהנבחרת, מעבר לניצחון, גם שיחקה כדורגל טוב בפרקים רבים של המשחק.

הלוואי שבאמת יצאנו לדרך חדשה וקצת שונה, דרך שבה הקהל יחזור לאהוב את הנבחרת (כמו בתקופה של שלמה שרף באצטדיון רמת גן), והקהל יגיע בהמוניו למשחקים. האוהדים בישראל צמאים לקצת נחת וגאווה לאומית, והתשובה הטובה ביותר לכך תהיה אצטדיון טרנר אשר צפוי להיות מלא הערב לקראת ההתמודדות הקריטית מול האלבנים.

לצד כל זה, ובחזרה למשחק נגד הסקוטים בחיפה – היה עצוב מאוד לראות את היציעים הריקים באצטדיון. אנשים שהיו במגרש מספרים שבכניסה "הייתה הרגשה של משחק ידידות". קשה להאשים את האוהדים לאור המחירים המוגזמים (150 שקל לכרטיס? באמת?) + אי התוצר על המגרש כבר שנים רבות. לצד כל הישראלים העייפים, ניתן היה לראות קבוצות של סקוטים, בלבוש ססגוני ובכלי נגינה חמת חלילים המפורסם, כולם לבושים בחולצת הנבחרת שלהם. כשאתה רואה את זה אתה מבין שיש פה הבדל גדול בתרבות, ושנצטרך הרבה יותר מתוצאה מוצלחת במשחק בודד בשביל לסגור את הפערים.

עם הפנים למשחק הקריטי היום מול אלבניה, כשפתאום השלב הבא בליגת האומות נראה כמשימה אפשרית. אז הפעם האוהדים כן צפויים להגיע בהמוניהם. דיברנו כבר על הניצחון מול סקוטלנד, אבל צריך גם לציין – ניצחון כזה היה צריך להגיע מתישהו, מול נבחרת די בינונית ללא הכוכב הגדול שלה, וכזו ששיחקה את חצי השעה הארוחה בעשרה שחקנים. הרי זה ממש קלאסי מבחינתנו לקרוס מהציפיות החדשות שנוצרו בין לילה ולאבד את הראש מול האלבנים.

אגב, סיפור אחד כבר הספיק לפגוע בהכנות של הנבחרת לקראת המשחק. צמד החלוצים, אלירן עטר ודיא סבע, נקלעו לעימות במהלך המשחק מול סקוטלנד. כזכור, השניים נכנסו כמחליפים במהלך המחצית השניה והפגינו אנוכיות אחד כלפי השני במספר התקפות מסוכנות של הנבחרת שהיו יכולות להגדיל את התוצאה. חילופי האשמות נמשכו גם בחדר ההלבשה. בסרטונים שהופצו ברשת בימים האחרונים נראה שחקנה של מכבי תל אביב מסנן לכאורה הערה גזענית לעברו של סבע, לאחר שהאחרון בחר שלא למסור לו את הכדור. עטר וההתאחדות כבר הספיקו להכחיש, והאירוע עצמו טופל על ידי מאמן הנבחרת שהזמין את השניים לשיחה.

מבחינת ההרכב, אין סיבה לעשות שינויים משמעותיים. למעשה, גם החילוף היחיד צפוי להיות כפוי – בן שהר שנפצע יפנה את מקומו לתומר חמד/דיא סבע. השחקנים הבולטים בנבחרת הם כמובן, הלגיונרים, בראשותם של מונאס דאבור (רד בול זלצבורג), בירם כיאל (ברייטון), ביברס נאתכו (אולימפיאקוס) וטאלב טוואטחה (איינטרכט פרנקפורט). אגב, כל הארבעה הם שחקנים מהמגזר הערבי. בשקט בשקט, בני המיעוטים משתלבים בנבחרת, מובילים אותה והופכים לחלק חשוב ומרכזי בהצלחה שלה. הכדורגל יכול וצריך להיות אחד מהכלים שמובילים לשינוי בחברה הישראלית. גול ניצחון של דאבור ו/או בישול מדויק של נאתכו הערב בהחלט יכולים להוביל אותנו לכיוון הנכון. תרתי משמע.

 

תמונה: depositphotos

 

משהו בז'וזה מוריניו השתנה. נראה שהוא לא סומך יותר על אף אחד והשחקנים קולטים את היחס שלו, וגם הם לא בוטחים בו יותר. זה התחיל בריאל מדריד, המשיך בקנדציה הנוספת בצ'לסי, ולמרות שזכה באליפויות באותן הקבוצות הוא גם הועזב אחרי לא מעט משקעים. התוצאה היא שאין עוד ברק בעיניו, אין הומור. כבר לא כיף להיות שחקן של מוריניו. כשהדברים הופכים לקשים הוא שם את עצמו מעל המועדון. הוא כבר לא נראה כמו 'המיוחד'. פשוט איש רגיל, איש מר, אחד שאפשר לנצח אותו. אף אחד כבר לא מלוכד סביבו. זו הסיבה שבמנצ'סטר יונייטד מתחילים לאבד עניין וסבלנות.

מתחילת ההכנות לקראת העונה החדשה דיבר מוריניו שוב ושוב על הקושי שצפוי לו העונה וכמה הוא סובל מההכנות הלקויות וחוסר הפעילות בגזרת הרכש. בכלל לא בטוח שבלם אחד או שניים, טובים ככל שיהיו, היו עוזרים לו כעת. הפורטוגלי חישב במדויק את הפתיחה הרעה של העונה וגם אם הניצחון במשחק הראשון 1:2 על לסטר סיטי "קלקל" לו את התוכניות, הגיעו ההפסד 3:2 לברייטון והתבוסה 3:0 לטוטנהאם כדי להצדיק את דבריו.

אותו הפסד לתרנגולים באולד טראפורד קבע שני שיאים שליליים עבור מוריניו: הפתיחה הכי גרועה שלו כמאמן אי פעם (שני הפסדים בשלושת המשחקים הראשונים של העונה) וההפסד הכי גדול שלו כמאמן במשחק ביתי. בסיום זכה מוריניו לתמיכת האוהדים אחרי שהודה להם ממושכות בסיום, והם בתגובה מחאו לו כפיים. התמונה שבה מוריניו עומד מול האוהדים דקות ארוכות עם צעיף הקבוצה, לאחר תבוסה ביתית, היא מחזה נדיר וחסר תקדים בכל הקשור לפורטוגלי. בכך ניסה להעביר מסר שהם מאחוריו ומבינים שיש בעיות אחרות במועדון (בראש ובראשונה המנכ"ל אד וודוורד, שלא חיזק את הסגל כראוי). כשמוריניו יאבד את הקרדיט גם אצל האוהדים, להנהלת יונייטד כבר לא תהיה ברירה והיא תהיה חייבת לפטרו. וזה יכול לקרות כבר ביום ראשון הקרוב אם הקבוצה תאבד נקודות פעם נוספת, הפעם במשחק חוץ לא פשוט מול ברנלי.

השאלה הגדולה היא האם לפטר את מוריניו עכשיו כדי להציל את העונה, או לתת לו צ'אנס כדי לנסות ולעמוד על הרגליים מחדש. ברור לכולם שפיטורי מוריניו יעלו כסף רב. רק בינואר הוא האריך את חוזהו באולד טראפורד עד 2020, וכעת הוא מרוויח 15 מיליון ליש"ט בעונה.

שם שעלה כמועמד להחליף את מוריניו, אם אכן יפוטר, הוא זינדין זידאן, שמסמל בעצם את האנטיתזה של הפורטוגלי: שקט, חייכן, משדר חיוביות ובעיקר יודע להוציא מהשחקנים את המקסימום ולתת להם כבוד כדי שהם יחזירו לו. הבעיה המרכזית תהיה להביא מאמן באמצע העונה שלא מכיר את הפרמיירליג, אבל בהנהלת יונייטד יקבלו בברכה מאמן שזכה שלוש פעמים רצופות בליגת האלופות ובוודאי יהיה ביחסים טובים יותר עם פול פוגבה ואנטוני מרסיאל הצרפתים, שלא בדיוק רואים עין לעין עם המנג'ר הנוכחי.

"יש לי שלוש אליפויות לעומת שתיים של כל 19 המנג'רים האחרים בליגה אז אני דורש שיתנו לי כבוד", אמר מוריניו לעיתונאים אחרי ההפסד, לפני שנטש בזעם את שטח מסיבת העיתונאים. ונראה שזה הדבר היחיד שנשאר למוריניו לשחק עליו כרגע: הכבוד, ויכול להיות שזה גם כל מה שיישאר לו בשבועות הקרובים, יחד עם כספי הפיצויים.