תמונה: depositphotos

 

הניצחון אתמול על אדמת ספרד אמנם לא אמור להיות משמעותי בהקשר של העפלה ליורו 2020 (הרי הנבחרת הגדולות סטייל אנגליה וספרד צפויות לעלות לטורניר משלב המוקדמות הרגיל, ללא קשר לתוצאות בליגת האומות), אבל אחת הטענות הבודדות נגד נבחרת שלושת האריות בקיץ האחרון הייתה שהיא לא פגשה במהלך הדרך יריבה רצינית, וברגע שזה אכן קרה (קרואטיה בחצי הגמר), החבורה חסרת הניסיון כשלה. גם במפגש הראשון בין ספרד לאנגליה בוומבלי, האנגלים לא הצליחו להסיר את הספקות והספרדים ביצעו מהפך בדרך לניצחון. אתמול אנגליה עברה את המחסום מנטלי ושלחה מסר לעולם – אנחנו מסתכלים בלבן של העיניים לכל יריבה ובכל מגרש.

אחרי שברוב העשור האחרון נבחרת אנגליה הייתה לא מעניינת וללא כיוון אמיתי, סוף סוף יש הרבה כישרון, שחקנים מרתקים ותקוות רציניות לשנים הבאות. קשה להצביע על מה בדיוק גרם לשינוי שבא לידי ביטוי עוד לפני טורניר המונדיאל בקיץ (בו כזכור האנגלים הפתיעו בגדול עם כדורגל חיובי, אופי וחצי גמר ראשון מאז 1990), אך אין ספק שקרדיט גדול מההצלחה צריך להגיע למאמן הנבחרת גארת' סאות'גייט.

הוא אולי לא שם גדול כמו פאביו קאפלו, ואפילו לא רוי הודג'סון וסם אלרדייס להם יש רקורד עם הצלחות בקבוצות המקומיות, אבל מה שבטוח – סאות'גייט לא מפחד לתת לצעירים לשחק. אחרי שוויין רוני פרש מהמדים הלאומיים, נגמר לו רשמית עידן "הסופרסטארים" שמקומם בסגל ואף בהרכב הנבחרת מובטח בלי קשר ישיר לכושרם.

הנבחרת מאוזנת יותר, הן מבחינה מקצועית והן בחדר ההלבשה, והשחקנים רואים שכל אחד מהם, ללא קשר לגיל או לניסיון, יכול לקבל צ'אנס אמיתי. לראיה, הדוגמאות לכך מצמד המשחקים האחרונים מול קרואטיה וספרד: בן צ'ילוול (לסטר), ג'ו גומז (ליברפול) והארי ווינקס (טוטנהאם) היוו חלק מרכזי בתוצאות החיוביות. ג'יידון סאנצ'ו (דורטמונד) ונת'נאל צ'אלובה (ווטפורד) קיבלו דקות ראשונות וגם ג'יימס מדיסון (לסטר) ולואיס דאנק (ברייטון) חוו טעימה ראשונה מהנבחרת.

המנהיג והקפטן של הנבחרת כיום הוא הארי קיין. חלוצה של טוטנהאם כבר ביסס את מעמדו כחלוץ מספר 1 בפרמייר ליג בעונות האחרונות, בצוותא עם קון אגוארו, והדיבורים על 'one season wonder' (כינוי לשחקן שנותן עונת שיא ולאחר מכן נעלם) שהועלו לאחר העונה הטובה הראשונה שלו במדי התרנגולים ורצף משחקים ללא כיבוש בעונה שלאחר מכן, נראים כעת מגוחכים יותר ויותר.

אבל קיין הוא יותר מעוד סקורר, ומעבר לפן המנהיגותי שפיתח בשנה האחרונה, הוא גם הפך להרבה יותר ורסטילי במשחק שלו. הוא מגיע אחורה וסוחב איתו את הבלמים שכמובן לא יכולים לעזוב אותו אפילו לרגע, עוזר לקשרים לנהל את המשחק ומשחרר את שחקני ההתקפה האחרים. דוגמא קלאסית קיבלנו אתמול בסביליה, כאשר קיין היה מעורב בכל שלושת השערים מבלי לכבוש, אלא בזכות החוכמה שלו ומשחק המסירות המשודרג.

בגול הראשון הוא הגיע עד לחצי שלו ושלח כדור חד לעברו של מרכוס ראשפורד שפרץ בצד שמאל ומצא את ראחים סטרלינג שבעט נהדר פנימה. בשער השני הוא משך שלושה שחקני הגנה ומצא בכדור אומנותי, שוב את ראשפורד, בדרך לשתיים אפס. השלישי הגיע עם כדור גובה אותו הוריד בצורה מדויקת בתוך הרחבה לסטרלינג שהבקיע מקרוב. קיין הראה את כל הארסנל שלו: שליטה בכדור, טכניקה, ראיית משחק ומיקום ברחבה. בסך הכל סקורר אמרתם?

הארי קיין הוא המראה לנבחרת אנגליה של סאות'גייט. שחקנים שחושבים עליהם משהו אחד, שלא מאמינים בהם מספיק ואפילו מגבילים אותם. הם בעלי מוטיבציה גדולה להוכיח אותם על טעותם ובמעטפת הנכונה יכולים לכבוש את כל הפסגות ולהוביל את הנבחרת לשיאים חדשים. מי היה מאמין שאוהדי נבחרת אנגליה יספרו את הימים עד הטורניר הגדל הבא, תחושה המחליפה את החשש והאדישות שאפיינה את הנבחרת בתקופה רבה כל כך.

 

תמונה: depositphotos

 

צרפת Vs בלגיה:

בסופו של דבר הבלגים הפסידו במשחק צמוד יחסית נגד הנבחרת הכי מאוזנת, חזקה ומוכשרת במונדיאל, כשהם סופגים ממצב נייח. יש להם בזיכרון את הניצחון הגדול נגד ברזיל כמשהו לדבר עליו (וגם את המהפך מול יפן) וחצי גמר מונדיאל זה בהחלט הישג מכובד. לא הצלחה מטורפת אבל ממש לא כישלון או משהו שקרוב לזה. שני שחקנים בלגים שהעלו את הערך שלהם בטורניר הזה הם צמד שחקני צ'לסי אדן הזאר (יגיע לריאל כמחליף של רונאלדו?) וטיבו קורטואה (ביסס את מעמדו כאחד השוערים הטובים בעולם). דור הזהב הבלגי נפרד מהמונדיאל, אבל הסיפור הגדול הוא דור זהב אחר, הצרפתי.

אנשי כדורגל לא מעטים כבר טענו שדשאן הוא הבעיה של הנבחרת הצרפתית. אבל ברגע שמגיעים לגמר אז מי באמת יכול להגיד שהם משחקים בצורה לא נכונה? כן, זה היה יכול להיראות יותר טוב אם הנבחרת הייתה מעיזה "להשפיל" נבחרות אחרות במקום ללכת אחורה אחרי כיבוש שער, אבל דשאן כבר לא ישתנה וישנה דבר. הוא מאמין בדרך הזאת, וכרגע נראה שהיא תביא לו את גביע העולם 20 שנה בדיוק לאחר שזכה בו כשחקן.

אמבפה גנב את הכותרות לאחר ההצגה מול ארגנטינה (ויכולת נהדרת גם מול הבלגים), גריזמן ממשיך להיות מעורב בכל השערים של הצרפתים אבל החלק המרכזי של הטריקולור בטורניר הוא הקו האחורי. לוריס נותן עד כה טורניר מושלם בשער. ההצלה פה, וההצלה שם הם ההבדל בין הדחה בשמינית לבין זכייה בתואר. הציוות של וראן ואומטיטי, שניים שרגילים להתמודד אחד נגד השני במשחקי הקלאסיקו וכיום מרכיבים את מרכז ההגנה הטוב במונדיאל. השלישייה שהוזכרה כאן נותנת ביטחון לשני המשחקים הצעירים, פבאר והרננדס בטורניר הראשון הגדול שלהם בבוגרים, ויחד עם העזרה של קאנטה ופוגבה מהקישור האחורי המשימה להבקיע גול נגד הצרפתים נראית בלתי אפשרית.

צרפת תעלה ביום ראשון במוסקבה לגמר הראשון שלה מאז 2006 (הנגיחה של זידאן). מישהו באמת מוכן להמר נגדם?


אנגליה Vs קוראטיה: 

נתחיל מהשורה התחתונה: כל ההזדמנויות במחצית השניה ובהארכה היו של הקרואטים. הם ניצחו בצדק והאנגלים יכולה ללכת הביתה בשלווה יחסית וללא יותר מדי חרטות. הם עשו את כל מה שהיו יכולים אך המחסור בעוד שחקן יצירתי בנבחרת הצעירה אך די אנמית של גארת' סאותגייט' עשה את שלו במאני טיים. מבחינתי, במשחק אתמול היה משהו יותר מרגש מחצי הגמר הראשון.

קרואטיה עם לב ענק, הקריאות מכל עבר למודריץ 'ה-MVP של המונדיאל' (ואולי גם מועמד מוביל לכדור הזהב?), ראקיטיץ' שהדביק נשיקה לצלם בחגיגות הסיום, פרישיץ' בהופעת ענק וכמובן מנדז'וקיץ' שגרם להתפרצות שמחה מדהימה והופיע ברגע הנכון. יזכרו אותם כגיבורים של 2018 לא משנה מה תהיה תוצאת הסיום ביום ראשון.

לגבי אנגליה, אני קצת מתקשה להבין את אלה עם השמחה לאיד, כל גל ה-Football's going home ברשתות החברתיות. הם היו צנועים בניגוד לבדרך כלל, בעיקר בצד של התקשורת, הרבה שחקנים צעירים ואלמוניים שהפתיעו בגדול עם הארי קיין אחד שאמנם יסיים ככל הנראה כמלך השערים של הטורניר אך בוודאי ירגיש שיכול היה לתרום יותר.

אי אפשר להתעלם מההגרלה הנוחה, אבל מצד שני האנגלים כבר ידעו הגרלות נוחות יחסית וברוב הפעמים זה הסתיים עם כישלון מפואר. הנבחרת הזו צריכה להיות גאה בעצמה, אנגליה השיגה הרבה מעל למצופה והחזירה כבוד, נתנה תקווה לעתיד טוב לנבחרת. האכזבה מובנת לגמרי, אבל האנגלים צריכים להרים את הראש ולחזור הביתה בעיקר עם גאווה.

הקמפיין הזה של קרואטיה, עובדתית, מבחינות מדידות רבות, הוא חסר תקדים. היא עלתה לגמר עם ארבעה מליון תושבים. קרואטיה היא גם הראשונה אי פעם להפוך פיגור לניצחון בשלושה סיבובי נוקאאוט (ולנצח בשלוש הארכות ברציפות). הם אחד מסיפורי הגבורה הנדירים של ההיסטוריה של הכדורגל הבינלאומי. השאלה רק איזה סוף יהיה לו.

תמונה: depositphotos

 

אני חושב שדורות של אוהדי אנגליה שדמיינו את היום – לראות את אנגליה בחצי גמר גביע העולם – חשבו עליו בוודאי אחרת. אולי עם ניצחונות הרואיים ועל יריבות בסדר גודל אחר מפנמה, טוניסיה, קולומביה (ללא חאמס) ושבדיה (ללא זלאטן). אבל ספק אם למישהו באי הבריטי זה באמת מפריע יותר מדי ברגעים אלה.

נבחרת אנגליה לא צריכה להתנצל על היריבות שעברה בדרך ועל היריבה שפגשה היום – נבחרת שבדית די מוגבלת, אך כזאת שסיימה לפני הולנד במוקדמות, הדיחה את איטליה בפלייאוף וסיימה ראשונה בבית עם גרמניה. הרי רק לפני שנתיים ביורו האחרון, האנגלים שיחקו נגד יריבה בעל פרופיל דומה, איסלנד, וזה נגמר בהדחה מביכה.

אמנם לא ראינו כדורגל גדול מהחניכים של גארת' סאות'גייט, אבל נראה שכל אחד מהשחקנים יודע מה תפקידו על המגרש ומשחק במעין שלווה פנימית, וכשצריך את השער יש את המצבים הנייחים בראשות צמד המגנים טריפייה ויאנג שמכניסים כדורים נהדרים לרחבה אל כיוונם של הבלמים ומלך שערי הטורניר עד כה, הארי קיין.

את השערים היום הבקיעו הבלם מגווייר ודלה עלי שסוף סוף הגיע לטורניר, אך הכוכב הגדול של שני משחקני הנוקאאוט האחרונים של האנגלים הוא ללא ספק שוערה של אברטון ג'ורדן פיקפורד. הוא הרשים בעונת הירידה של סנדרלנד לפני שנתיים. אשתקד היה מהטובים בשחקני אברטון בעונת הבכורה שלו בקבוצה, ולאחר שקיבל את הקרדיט מסאות'גייט לעמוד בין הקורות בטורניר הנוכחי, הוא ניצח לאנגלים את דו קרב הפנדלים מול קולומביה והיום היה הגורם המרכזי בהעפלה לחצי הגמר עם שלוש הצלות גדולות.

בשורה התחתונה: יש כאן נבחרת אנגליה צעירה, צנועה ורעבה שתחכה ביום רביעי לנבחרת קרואטיה החזקה כשהמטרה ברורה – המשך המסע הקסום בדרך להחזרת הגביע הביתה.

תמונה: depositphotos

 

אנגליה וקולומביה סיפקו משחק כדורגל רע, אולי החלש ביותר מבחינת האיכות בשלב שמינית הגמר. אמנם חאמס היצירתי עודד על הספסל 120 דקות + פנדלים ולא יכול היה לעזור לחבריו, אבל קולומביה עדיין נבחרת טובה יותר ממה שהציגה אתמול. גם הרוח הגבית שקיבלה לאחר השוויון הדרמטי לא באמת שיפרה את רמת הכדורגל, וראינו בעיקר יכולת חלשה ומשחק מלוכלך מצד השחקנים של פקרמן.

גם אנגליה לא יכולה להתגאות יותר מדי בהיבט הזה. היא נגררה לקרב החפירות ומיעטה לסכן את השער של אוספינה. הארי קיין, שנראה מעט גמלוני אך כל מהלך שלו עם הכדור הוא קלאס, שוב הופיע ברגע שהיו זקוקים לו. לא ראינו יותר מדי מהנבחרת האנגלית בפאן המקצועי. טריפייה המגן הימני הוא היחיד שהצליח לייצר חצאי מצבים לאנגלים, ויחד עם השוער ג'ורדן פיקפורד, שגם רשם הצלה ענקית שנשכחה שניות לפני אותו גול קולמביאני, היו היחידים ששיחקו מעל הרמה הממוצעת.

אולי זה מה שיפה בכדורגל. לפעמים הוא יכול להיות משחק די משעמם עם הבלחות לא צפויות ודרמה גדולה. ממש כמו החיים עצמם. זה מה שקיבלו אתמול במוסקבה עם הסיום הכי מפתיע שיכולנו לבקש: אנגליה מנצחת בפנדלים.

אחרי השער המשווה של ג'רי מינה (בלם בינוני אך מתגלה ככובש מחונן) הייתה הרגשה באוויר שהמשחק של קולומביה. אנגליה הלוזרית שוב תאבד את זה ברגע האחרון ותפסיד את ההתמודדות, ככל הנראה בפנדלים. קלאסי. התחושה התחזקה כשהנדרסון החטיא את הבעיטה שלו והעורכים בכל העיתונים בבריטניה כבר החלו לשכתב כותרות וטקסטים מהטורנירים הקודמים. אבל יש משהו שונה בנבחרת הנוכחית. מדובר בחבורת שחקנים צעירה ודינאמית, שכן מחפשת לשחק כדורגל ומשדרת המון רוגע שמגיע מכיוון מאמנה גארת' סאות'גייט.

אנגליה בשלב רבע הגמר בטורניר גדול, לראשונה מאז 2006. היא גברה על המכשול הכי מפורסם וכואב שלה, הנקודה הלבנה וכעת היא עומדת בפני קרב גדול מול שבדיה על המקום בחצי הגמר. האנגלים כבר לא מפחדים להגיד שזה אפשרי ללכת עד הסוף, אז האם באמת "Football's Coming Home" ? הערכה טובה יותר בוודאי תהיה לנו ביום שבת בערב.