מאת: מערכת

כבר כמה שנים מדברים על כך שהקבוצות האנגליות עומדות לכבוש בחזרה את ליגת האלופות. מי שטוען כך מתבסס בעיקר על סכומי הכסף הגדולים שזורמים לפרמייר-ליג, אבל גם, ואולי אף יותר, בגלל התחרות הכמעט תמידית שיש סביב זהות האלופה והמאמנים בעל שיעור הקומה שנחתו בבירת הכדורגל בשנים האחרונות. גורמים אלה ועוד רבים, נותנים לאוהדים רבים של הליגה האנגלית.

אוהדי ליברפול ברחובות במדריד.


אוהדי טוטנהאם בהכנות לקרב הגדול.

אז נכון, גמר ליגת האלופות 2019 היה משעמם למדי. אבל אחד לא מנסה להסתיר את העובדה שהמשחק לא התעלה לרמה גבוהה, אך צריך להסתכל על האירוע במבט כולל יותר. טוטנהאם בגמר האירופי הראשון שלה אי פעם, ליברפול באחת העונות הגדולות בתולדותיה ויכולה לסיים ללא שום דבר ביד. גמר היסטורי לעונה היסטוריות של אין ספור דרמות ומהפכים משוגעים.
הגמר עצמו סיפק פנדל גבולי כבר בתוך הדקה הראשונה של המשחק, שנתן לכולנו תקווה למשחק רב שערים אך בפועל אבל החל מרגע זה ליברפול חיפשה להעביר את הזמן. טוטנהאם נרדמה גם כן, והתעוררה רק בעשרים הדקות האחרונות של המשחק עם מספר מצבים מסוכנים. כשהארי קיין עולה חצי כשיר ובצד השני עומדת חולית ההגנה מספר 1 באירופה, זה פשוט לא היה מספיק. ליברפול עקצה עם גול נוסף לאחר מצב נייח וחגגה את הגביע השישי שלה, טוטנהאם נשארה עם המחמאות אחרי עונה גדולה.
אוהדים תופסים מנוחה ביום המשחק.

דבר משותף לשתי הקבוצות, הן ככל הנראה מחזיקות בשני המאמנים המובילים באירופה, קלופ ופוצ'טינו, שהגיעו למשחק כשני המאמנים סופר לחוצים. קבוצותיהם  חוו שנים לא מעטות של הצלחה יחסית אך ללא שורה תחתונה – ליברפול הפסידה בגמר הליגה האירופית לפני שלוש עונות, בגמר האלופות הקודם ולא הייתה במאבק האליפות עד העונה, מסע שהסתיים במרחק נגיעה מזכייה באליפות אחרי כמעט 30 שנה. אצל טוטנהאם אמנם השאיפות נמוכות יותר, אך הקבוצה הצליחה כבר להיות במאבקי האליפות במספר עונות (זכורה ביותר הקריסה שלה במאבק מול לסטר בעונה המדהימה של הזאבים) וכאמור, נפלה במאני טיים. גם בגביע האנגלי, תואר אותו מאוד רוצים אוהדי התרנגולים, נכשלה הקבוצה בחצי הגמר עם הפסדים לצ'לסי ומנצ'סטר יונייטד. קלופ יצא עם ידו על העליונה וקטע את רצף ההפסדים שלו במשחקי גמר בקריירה. פוצ'טינו יצטרך לחכות לעונה הבאה או שמה לאתגר המקצועי הבא.
עיתוני התקשורת המקומית והבריטית ביום שאחרי.

אוהדי ליברפול בעננים, אוהדי טוטנהאם שבורי לב, אבל לראות את שני מחנות האוהדים ממלאים את האצטדיון בליווי האווירה האנגלית הכה ייחודית, שרים לאורך כל המשחק והופכים את הימים שלפני ואחרי המשחק לחגיגה אחת גדולה ברחובות מדריד, זו הבשורה האמיתית לכך שהכדורגל האנגלי בדרך למקום הנכון – בדרך חזרה לטופ של אירופה.
אוהדי ליברפול חוגגים זכייה 6 בליגת האלופות.

 

תמונה: depositphotos

 

"יש לנו אמון מדהים בעצמנו", כך הגדיר מאוריסיו פוצ'טינו את הפורמה הנוכחית של קבוצתו, אחרי הניצחון הביתי 5:0 על בורנמות' אתמול. צ'לסי וארסנל הן הקבוצות המובילות של העיר לונדון, אבל דווקא התרנגולים הולכים ומסתמנים כיריבה הגדולה ביותר של ליברפול על תואר תואר האליפות 2018/2019. כן, אפילו יותר ממנצ'סטר סיטי.

פוצ'טינו המשיך אמש: "יש לנו רעיונות ברורים, אבל כעת האתגר הולך להיות קשה יותר. כשאתה מדורג בין שתי הראשונות כולם רוצים להרוג אותך. רק אם נישאר צנועים ונמשיך לעבוד קשה אז אולי באפריל או מאי אפשר יהיה לדבר על אליפות או מלחמה על התואר". פוצ'טינו לא בורח מהסיטואציה וגם לא מנסה להוריד ציפיות, אבל הדיבורים על הקבוצה שלו ותואר האליפות מתחילים כבר בימים אלו, ויהיה לו קשה מאוד לעצור את זה.

קודם כל חשוב לציין ולהדגיש, טוטנהאם, למרות היותה קבוצה לא מבוגרת למדי, רצה כבר מספר עונות עם אותו השלד וכבר הייתה באזור מאבקי האליפות בשנים האחרונות, ובחלקים מאוחרים יותר של העונה בהשוואה לעכשיו (סוף דצמבר). עונת 15/16 היא הזכורה ביותר בהקשר הזה. מסע הקסם של לסטר סיטי עמד בכותרות וייזכר לעד, אבל אנשים נוטים לשכוח שבתחילת חודש מרץ (!) טוטנהאם הייתה יכולה לעלות לפסגת הליגה אחרי רצף ניצחונות מרשים, אך הפסידה לווסטהאם ומספר ימים לאחר מכן סיימה בתיקו נגד ארסנל. במקביל לסטר ניצחה את שני המשחקים שלה, ובסופו של דבר גם זכתה באליפות וטוטנהאם סיימה שלישית (נקודה פחות מארסנל).

עונה לאחר מכן, הסיפור די דומה. שוב פעם קבוצה אחת בלבד עומדת בין טוטנהאם לבין האליפות המיוחלת. הארי קיין (בעונת שיא) וחבריו מתגברים על היריבות בצמרת ואף מנצחים את צ'לסי לאחר רצף מדהים של 13 ניצחונות רצופים של הכחולים, אבל אנטוניו קונטה ושחקניו זכו באליפות בתחילת מאי אחרי הפסד של טוטנהאם, שוב נגד ווסטהאם. טוטנהאם סיימה במקום השני בפער משמעותי מהדולקות אחריה, אך גם ההפרש מצ'לסי (7 נקודות בסיום) היה משמעותי.

בעונה שעברה התרנגולים אמנם לא היו פקטור אמיתי במאבק האליפות, בעיקר בגלל היכולת חסרת התקדים וההישגים ההיסטוריים של מנצ'סטר סיטי ופפ גווארדיולה , אבל הקבוצה סיימה במקום השלישי המכובד וסגרה שלוש עונות רצופות של מקומות 1-3 והשתתפות בליגת האלופות.

בחזרה לעונה הנוכחית, בתחילתה היה נראה שהפעם הרצף ייגמר לו. טוטנהאם טרודה (בעיקר מבחינה כלכלית) בנושא המעבר לאצטדיון החדש, והפכה לקבוצה הראשונה מאז קביעת חלונות ההעברות שלא החתימה שום שחקן (!). בנוסף, סיטי הגיעה לעונה במטרה לנסות ולהשתפר אחרי עונה היסטורית (דבר שאכן מתגלה כמשימה בלתי אפשרית), יונייטד הגיעה חדורת מוטיבציה לחזור סוף סוף למאבקי האליפות, ליברפול אחרי גמר האלופות עשתה רכש מאסיבי ומדויק, צ'לסי התחזקה באחד המאמנים המובילים באירופה ואפילו היריבה השנואה ארסנל סוף סוף נפטרה מארסן ונגר והאופטימיות חגגה.

בפועל, ליברפול אכן רצה בטופ עם תוצאות מדהימות, סיטי צמודה אליה (עד השבוע האחרון) כשארסנל וצ'לסי במאבק על המקום הרביעי. ויונייטד? נפרדה מהמיוחד ובעיקר מכינה את הקרקע לעונה הבאה (נגיד לזה בהמשך). בשקט בשקט, טוטנהאם שוב צמודה בצמרת כשאנחנו מתחילים לראות באופק את הרגעים המכריעים של העונה. והפעם זה מרגיש טיפה אחרת.

טוטנהאם, בעיקר של השבועות האחרונים, משלבת גם עוצמות (חמישייה אתמול, שישייה לרשת של אברטון מספר ימים קודם לכן) וגם אופי (ניצחון דרמטי על ברנלי בדקה האחרונה, גולים מאוחרים נגד אינטר וברצלונה שסידרו העפלה לשלב הבא באלופות). אתמול עלתה הקבוצה למקום השני בטבלה, מרחק של שש נקודות מהמוליכה ליברפול כאשר שני המשחקים הבאים של יורגן קלופ ומו סלאח הם נגד ארסנל ומנצ'סטר סיטי. על הנייר, לוח המשחקים של טוטנהאם בתקופה הקרובה לא נראה מאיים למדי, ועם רכש נקודתי בינואר (שני חלונות ללא רכש זה תקדים שלא יהיה כמותו לעולם) לאוהדים בהחלט יש סיבה להאמין שהפעם החלום עשוי להפוך למציאות.

נקודה אחרונה וחשובה בנוגע לכל הפרויקט המרשים של טוטנהאם. האיש שאחראי על כל הצעד המקצועי, על ההתקדמות המטאורית של מרבית הסגל ולאיזון הקבוצה, מאוריסיו פוצ'טינו, נמצא בחמשת החודשים האחרונים שלו במועדון. הסיכוי שהוא יישאר אחרי הקיץ שואף לאפס, בעיקר לאור הפיטורים של ז'וזה מוריניו והמינוי הזמני של יונייטד בדמות אולה גונאר סולשיאר, כשגם ריאל מדריד תמיד נמצאת בתמונה. גם אם רוב הסגל והכוכבים הגדולים יישארו בקבוצה, ללא הסמכות המקצועית העליונה המשימה תהיה קשה בהרבה ומי שייכנס לנעליו של פוצ'טינו ימצא אותם במידה גדולה בהרבה אפילו ממה שנראה מבחוץ. אז אם העונה הנוכחית תסתיים עם אליפות היסטורית, זוהי תהיה חתיכת מתנת פרידה. קיין, דלה אלי, סון ואריקסן מאמינים. וגם אחד, מאוריסיו פוצ'טינו.

תמונה: depositphotos

 

הניצחון אתמול על אדמת ספרד אמנם לא אמור להיות משמעותי בהקשר של העפלה ליורו 2020 (הרי הנבחרת הגדולות סטייל אנגליה וספרד צפויות לעלות לטורניר משלב המוקדמות הרגיל, ללא קשר לתוצאות בליגת האומות), אבל אחת הטענות הבודדות נגד נבחרת שלושת האריות בקיץ האחרון הייתה שהיא לא פגשה במהלך הדרך יריבה רצינית, וברגע שזה אכן קרה (קרואטיה בחצי הגמר), החבורה חסרת הניסיון כשלה. גם במפגש הראשון בין ספרד לאנגליה בוומבלי, האנגלים לא הצליחו להסיר את הספקות והספרדים ביצעו מהפך בדרך לניצחון. אתמול אנגליה עברה את המחסום מנטלי ושלחה מסר לעולם – אנחנו מסתכלים בלבן של העיניים לכל יריבה ובכל מגרש.

אחרי שברוב העשור האחרון נבחרת אנגליה הייתה לא מעניינת וללא כיוון אמיתי, סוף סוף יש הרבה כישרון, שחקנים מרתקים ותקוות רציניות לשנים הבאות. קשה להצביע על מה בדיוק גרם לשינוי שבא לידי ביטוי עוד לפני טורניר המונדיאל בקיץ (בו כזכור האנגלים הפתיעו בגדול עם כדורגל חיובי, אופי וחצי גמר ראשון מאז 1990), אך אין ספק שקרדיט גדול מההצלחה צריך להגיע למאמן הנבחרת גארת' סאות'גייט.

הוא אולי לא שם גדול כמו פאביו קאפלו, ואפילו לא רוי הודג'סון וסם אלרדייס להם יש רקורד עם הצלחות בקבוצות המקומיות, אבל מה שבטוח – סאות'גייט לא מפחד לתת לצעירים לשחק. אחרי שוויין רוני פרש מהמדים הלאומיים, נגמר לו רשמית עידן "הסופרסטארים" שמקומם בסגל ואף בהרכב הנבחרת מובטח בלי קשר ישיר לכושרם.

הנבחרת מאוזנת יותר, הן מבחינה מקצועית והן בחדר ההלבשה, והשחקנים רואים שכל אחד מהם, ללא קשר לגיל או לניסיון, יכול לקבל צ'אנס אמיתי. לראיה, הדוגמאות לכך מצמד המשחקים האחרונים מול קרואטיה וספרד: בן צ'ילוול (לסטר), ג'ו גומז (ליברפול) והארי ווינקס (טוטנהאם) היוו חלק מרכזי בתוצאות החיוביות. ג'יידון סאנצ'ו (דורטמונד) ונת'נאל צ'אלובה (ווטפורד) קיבלו דקות ראשונות וגם ג'יימס מדיסון (לסטר) ולואיס דאנק (ברייטון) חוו טעימה ראשונה מהנבחרת.

המנהיג והקפטן של הנבחרת כיום הוא הארי קיין. חלוצה של טוטנהאם כבר ביסס את מעמדו כחלוץ מספר 1 בפרמייר ליג בעונות האחרונות, בצוותא עם קון אגוארו, והדיבורים על 'one season wonder' (כינוי לשחקן שנותן עונת שיא ולאחר מכן נעלם) שהועלו לאחר העונה הטובה הראשונה שלו במדי התרנגולים ורצף משחקים ללא כיבוש בעונה שלאחר מכן, נראים כעת מגוחכים יותר ויותר.

אבל קיין הוא יותר מעוד סקורר, ומעבר לפן המנהיגותי שפיתח בשנה האחרונה, הוא גם הפך להרבה יותר ורסטילי במשחק שלו. הוא מגיע אחורה וסוחב איתו את הבלמים שכמובן לא יכולים לעזוב אותו אפילו לרגע, עוזר לקשרים לנהל את המשחק ומשחרר את שחקני ההתקפה האחרים. דוגמא קלאסית קיבלנו אתמול בסביליה, כאשר קיין היה מעורב בכל שלושת השערים מבלי לכבוש, אלא בזכות החוכמה שלו ומשחק המסירות המשודרג.

בגול הראשון הוא הגיע עד לחצי שלו ושלח כדור חד לעברו של מרכוס ראשפורד שפרץ בצד שמאל ומצא את ראחים סטרלינג שבעט נהדר פנימה. בשער השני הוא משך שלושה שחקני הגנה ומצא בכדור אומנותי, שוב את ראשפורד, בדרך לשתיים אפס. השלישי הגיע עם כדור גובה אותו הוריד בצורה מדויקת בתוך הרחבה לסטרלינג שהבקיע מקרוב. קיין הראה את כל הארסנל שלו: שליטה בכדור, טכניקה, ראיית משחק ומיקום ברחבה. בסך הכל סקורר אמרתם?

הארי קיין הוא המראה לנבחרת אנגליה של סאות'גייט. שחקנים שחושבים עליהם משהו אחד, שלא מאמינים בהם מספיק ואפילו מגבילים אותם. הם בעלי מוטיבציה גדולה להוכיח אותם על טעותם ובמעטפת הנכונה יכולים לכבוש את כל הפסגות ולהוביל את הנבחרת לשיאים חדשים. מי היה מאמין שאוהדי נבחרת אנגליה יספרו את הימים עד הטורניר הגדל הבא, תחושה המחליפה את החשש והאדישות שאפיינה את הנבחרת בתקופה רבה כל כך.

 

נבחרת אנגליה נתנה קמפיין נהדר במונדיאל האחרון, אך בסופו של דבר "הכדורגל לא חזר הביתה". עדיין, עולם כמנהגו נוהג והפרמייר ליג נשארת בית חם לכדורגל המודרני.

לראשונה בכדורגל האנגלי, העונה החלה אחרי שחלון הקיץ נסגר (יום לפני שריקת הפתיחה באולד טראפוד בין מנצ'סטר יונייטד ללסטר). פרט לשחקנים חופשיים, מעתה שחקנים יכולים רק לעזוב את קבוצות הליגה, וזה כאמור תקדים שלא היה כמותו.

סקירה קצרה ותחזית בנוגע לשש הגדולות של הליגה:

מנצ'סטר סיטי: כל מה שפפ גווארדיולה זקוק הוא לשמור על המוטיבציה של השחקנים והאליפות הבאה כבר תמצא את דרכה לצד התכול של מנצ'סטר. למעט ליברפול, אליה נגיע בהמשך, לא נראה שאף קבוצה באמת יכולה להתמודד עם הסיטי לאורך עונה שלמה. אשתקד הם היו בשתי דרגות מעל הליגה, וסביר להניח שימשיכו במגמה עם רכישתו ריאד מאחרז הנפלא. נקודת התורפה עשויה להיות בחלק האחורי, אך גם שם גווארדיולה יכול להיות מעודד מחזרתו של אלוף העולם הטרי בנז'מן מנדי שהחמיץ את העונה הקודמת בגלל פציעה..

מנצ'סטר יונייטד: הפרצופים החמוצים של ז'וזה מוריניו כל הקיץ והיעדר רכש משמעותי עשויים להוביל לפרידה מוקדמת בשלב כלשהו של העונה. שאלה חשובה היא האם הוא ישנה כיוון עם פול פוגבה וישכנע אותו לשחק עבור הקבוצה כמו ששיחק עבור הנבחרת הצרפתית. במידה והמאמן הפורטוגלי ישנה כיוון יש לו עדיין סגל מעולה להתמודד שוב על המקום השני, אבל עם כל הכבוד לפרד ודאלוט שנחתו בפגרה, קשה להאמין שהכל יצליח להתחבר לשדים האדומים ברמה של מאבק אמיתי על האליפות עם השכנים ממול.

טוטנהאם: הכניסה לאיצטדיון חדש ומפואר במהלך העונה החדשה לא מהווה תירוץ לחוסר חיזוק מוחלט. לטוטנהאם יש חבורה של שחקנים מאוד מוכשרת, אבל נראה שגם העונה הלחץ על הארי קיין יהיה גדול מתמיד. מאוריסיו פוצ'טינו טען שאין לו בעיה עם חוסר החיזוק ולפעמים יש צורך לחשוב אחרת. לדבריו המועדון השאיר את כל השחקנים שלו בסגל וזה גם חשוב מאוז. המטרה המרכזית של הקבוצה תהיה שוב לסיים בין ארבע הגדולות, אבל אין ספק שהשנה המשימה תהיה קשה הרבה יותר.

ליברפול: הקבוצה שעשתה את הרכש הכי מרשים (177 מיליון ליש"ט) אמורה להוות את היום המרכזי על סיטי ולהילחם איתה על תואר האליפות. היא גם אחת הקבוצות שהכי הרשימו במשחקי ההכנה לליגה. כהמפתח להצלחה הוא השבחת ההגנה בראשות השוער המצוין אליסון, והשאלה הגדולה היא האם מו סלאח יצליח לשחזר את היכולת האדירה מהעונה הקודמת. בשורה התחתונה, כל מקום חוץ מראשון-שני יהיה אכזבה גדולה.

צ'לסי: הרבה סימני שאלה בקשר לבלוז. האם מאוריציו סארי יוכל לעשות איתה מה שעשה בנאפולי? במגן הקהילה היא נראתה רע, אבל ידוע שלסארי לוקח זמן להתחמם על הקווים ואם לרומן אברמוביץ' תהיה סבלנות גם תהיה לו קבוצה, אבל נראה שלא יותר מאשר להיאבק על אחד מארבעת הכרטיסים לליגת האלופות. הגעת השוער קפה במקום טיבו קורטואה בסכום שיא יכולה לסדר לכחולים שקט בעמדה גם לעשור הבא וגם הקישור קיבל חיזוק רציני. השאלה תהיה עד כמה מהר סארי יארגן את השורות.

ארסנל: ה-מהפכה של הקיץ. לאחר 22 שנים ארסנל וארסן ונגר כבר לא. מרבית האוהדים חלמו על היום הזה תקופה ארוכה, ואונאי אמרי שהגיע ללונדון רשם כמה רכישות מעניינות בעמדות שבו הם היו חלשים: השוער, ההגנה והקישור. השאלה איזה מנג'ר יישב על הספסל. זה שהצליח בסביליה ו-ולנסיה או זה שנכשל יחסית בפאריס סן ז'רמן. הפרויקט של ארסנל בהחלט מסקרן, השאלה כמה מההלם של עזיבת מנג'ר בזמן פרק זמן ארוך ומשמעותי כל כך (ראו ערך סר אלכס פרגוסון ומנצ'סטר יונייטד) ישפיע על הקבוצה.

מי לדעתכם תניף את צלחת האליפות בסוף העונה? עד שנקבל את התשובה המתבקשת, בואו פשוט נהנה מהכדורגל שהליגה טובה בעולם מספקת.

 

 

 

תמונה: depositphotos

 

אמנם הנבחרת הצרפתית לא ניצלה אפילו חצי מהפוטנציאל שלה בטורניר הזה, אבל בסופו של דבר הם הראויים ביותר לכתר. נכון, הטקטיקה לא החמיאה לאחד הסגלים החזקים ביותר בטורניר, אבל אם מנתחים את הדרך שלהם שלב אחר שלב, קשה לחשוב על רגע שבו הנבחרת הזו הייתה באמת בסיכון. היא עשתה את שלה בשלב הבתים, נתנה רביעייה לארגנטינה המפוזרת, פיצחה את ההגנה של אורוגוואי, גרמה לבלגים להיות אלה שחוזרים עם המחמאות ולקרואטים להיות לא-יעילים לשם שינוי.

השיטה האפורה של דידייה דשאן אולי מרגיזה בהתחשב ב'מה הם היו יכולים לתת', אבל בשורה התחתונה קשה להגיד שהוא טעה. פנדל פה, קרן שם וכדור חופשי פה – בסוף גריזמן הפך את צרפת לנבחרת שמתחילה כל משחק ב1-0, ובמונדיאל הזה זה מספיק, בטח עם הקישור ומרכז ההגנה שיש לצרפתים בארסנל.

קרואטיה נלחמו כמו אריות, והיו טובים בהרבה בחצי הראשון, אבל האיכות בסוף עשתה את ההבדל. נכון, השופט נתן לפחות מתנה אחת לצרפתים (גול ראשון עם ספק נבדל של פוגבה ופנדל גבולי), אבל דווקא ביום שבו שההגנה של הטריקולור ממש לא הייתה בשיאה, קרואטיה לא הצליחה לכבוש ברגעים הקריטיים. כמות הכישרון בצרפת מזכירה את זו שהייתה לספרד לא מזמן ושזכתה ביורו, במונדיאל ושוב ביורו ברצף.

צרפת מניפה את הגביע בפעם השנייה בתולדותיה. דשאן שותף מרכזי לשתי הזכיות, אמבפה אלוף עולם בגיל 19, פוגבה משתיק את כל הביקורות, וראן משלים עונה מושלמת אחרי הזכייה של ריאל מדריד בליגת האלופות והרשימה ממשיכה. הצרפתים הם אלופי העולם וזה כל מה שחשוב להם ולמיליוני האנשים בפריז ובשאר ערי צרפת.

הבחירה במודריץ' בתור ה-MVP של הטורניר היא בהחלט ראויה לאור היכולת וההשפעה שלו על המשחק הקרואטי עד הגמר והדרך המופלאה שעשתה נבחרתו. שני השחקנים שסיימו אחריו הם אדן הזאר וקיליאן אמבפה (השחקן הצעיר של הטורניר). לשוער הטורניר נבחר טיבו קורטואה ומלך השערים הוא הארי קיין עם שישה כיבושים.

בנימה כללית, טורניר גביע העולם 2018 ברוסיה הוא אחד הגדולים שהיו בהיסטוריה, וכבר יש קולות שטוענים שהוא מתמקם לו בראש הרשימה. אמנם רמת הכדורגל לא תמיד הייתה גבוהה למדי, אך הדרמה, כמות השערים ובעיקר הקבוצתיות (רוסיה, אנגליה, קרואטיה) והחתירה לצדק על פני האינדיבידואליזם והתחמנות (ניימאר, ארגנטינה) ריגשו וסימנו באור שונה את המונדיאל הנוכחי ביחס לאחרים. וכמובן אסור לשכוח את טכנולוגיית ה- VAR, המהפכה הגדולה שנחלה הצלחה מסחררת. קטאר 2022, הספירה לאחור כבר החלה.

תמונה: depositphotos

 

צרפת Vs בלגיה:

בסופו של דבר הבלגים הפסידו במשחק צמוד יחסית נגד הנבחרת הכי מאוזנת, חזקה ומוכשרת במונדיאל, כשהם סופגים ממצב נייח. יש להם בזיכרון את הניצחון הגדול נגד ברזיל כמשהו לדבר עליו (וגם את המהפך מול יפן) וחצי גמר מונדיאל זה בהחלט הישג מכובד. לא הצלחה מטורפת אבל ממש לא כישלון או משהו שקרוב לזה. שני שחקנים בלגים שהעלו את הערך שלהם בטורניר הזה הם צמד שחקני צ'לסי אדן הזאר (יגיע לריאל כמחליף של רונאלדו?) וטיבו קורטואה (ביסס את מעמדו כאחד השוערים הטובים בעולם). דור הזהב הבלגי נפרד מהמונדיאל, אבל הסיפור הגדול הוא דור זהב אחר, הצרפתי.

אנשי כדורגל לא מעטים כבר טענו שדשאן הוא הבעיה של הנבחרת הצרפתית. אבל ברגע שמגיעים לגמר אז מי באמת יכול להגיד שהם משחקים בצורה לא נכונה? כן, זה היה יכול להיראות יותר טוב אם הנבחרת הייתה מעיזה "להשפיל" נבחרות אחרות במקום ללכת אחורה אחרי כיבוש שער, אבל דשאן כבר לא ישתנה וישנה דבר. הוא מאמין בדרך הזאת, וכרגע נראה שהיא תביא לו את גביע העולם 20 שנה בדיוק לאחר שזכה בו כשחקן.

אמבפה גנב את הכותרות לאחר ההצגה מול ארגנטינה (ויכולת נהדרת גם מול הבלגים), גריזמן ממשיך להיות מעורב בכל השערים של הצרפתים אבל החלק המרכזי של הטריקולור בטורניר הוא הקו האחורי. לוריס נותן עד כה טורניר מושלם בשער. ההצלה פה, וההצלה שם הם ההבדל בין הדחה בשמינית לבין זכייה בתואר. הציוות של וראן ואומטיטי, שניים שרגילים להתמודד אחד נגד השני במשחקי הקלאסיקו וכיום מרכיבים את מרכז ההגנה הטוב במונדיאל. השלישייה שהוזכרה כאן נותנת ביטחון לשני המשחקים הצעירים, פבאר והרננדס בטורניר הראשון הגדול שלהם בבוגרים, ויחד עם העזרה של קאנטה ופוגבה מהקישור האחורי המשימה להבקיע גול נגד הצרפתים נראית בלתי אפשרית.

צרפת תעלה ביום ראשון במוסקבה לגמר הראשון שלה מאז 2006 (הנגיחה של זידאן). מישהו באמת מוכן להמר נגדם?


אנגליה Vs קוראטיה: 

נתחיל מהשורה התחתונה: כל ההזדמנויות במחצית השניה ובהארכה היו של הקרואטים. הם ניצחו בצדק והאנגלים יכולה ללכת הביתה בשלווה יחסית וללא יותר מדי חרטות. הם עשו את כל מה שהיו יכולים אך המחסור בעוד שחקן יצירתי בנבחרת הצעירה אך די אנמית של גארת' סאותגייט' עשה את שלו במאני טיים. מבחינתי, במשחק אתמול היה משהו יותר מרגש מחצי הגמר הראשון.

קרואטיה עם לב ענק, הקריאות מכל עבר למודריץ 'ה-MVP של המונדיאל' (ואולי גם מועמד מוביל לכדור הזהב?), ראקיטיץ' שהדביק נשיקה לצלם בחגיגות הסיום, פרישיץ' בהופעת ענק וכמובן מנדז'וקיץ' שגרם להתפרצות שמחה מדהימה והופיע ברגע הנכון. יזכרו אותם כגיבורים של 2018 לא משנה מה תהיה תוצאת הסיום ביום ראשון.

לגבי אנגליה, אני קצת מתקשה להבין את אלה עם השמחה לאיד, כל גל ה-Football's going home ברשתות החברתיות. הם היו צנועים בניגוד לבדרך כלל, בעיקר בצד של התקשורת, הרבה שחקנים צעירים ואלמוניים שהפתיעו בגדול עם הארי קיין אחד שאמנם יסיים ככל הנראה כמלך השערים של הטורניר אך בוודאי ירגיש שיכול היה לתרום יותר.

אי אפשר להתעלם מההגרלה הנוחה, אבל מצד שני האנגלים כבר ידעו הגרלות נוחות יחסית וברוב הפעמים זה הסתיים עם כישלון מפואר. הנבחרת הזו צריכה להיות גאה בעצמה, אנגליה השיגה הרבה מעל למצופה והחזירה כבוד, נתנה תקווה לעתיד טוב לנבחרת. האכזבה מובנת לגמרי, אבל האנגלים צריכים להרים את הראש ולחזור הביתה בעיקר עם גאווה.

הקמפיין הזה של קרואטיה, עובדתית, מבחינות מדידות רבות, הוא חסר תקדים. היא עלתה לגמר עם ארבעה מליון תושבים. קרואטיה היא גם הראשונה אי פעם להפוך פיגור לניצחון בשלושה סיבובי נוקאאוט (ולנצח בשלוש הארכות ברציפות). הם אחד מסיפורי הגבורה הנדירים של ההיסטוריה של הכדורגל הבינלאומי. השאלה רק איזה סוף יהיה לו.

אוהדי ריאל מדריד לא יודעים איך לאכול את מה שהיה באוויר בימים האחרונים ואתמול הפך לרשמי (100 מיליון יורו). רונאלדו וריאל מדריד, ריאל מדריד ורונאלדו – כבר לא. הרגשה מאוד מוזרה, אמנם בכל קיץ חזרו הדיווחים על רצון של הפורטוגלי לעזוב בגלל שלא מכבדים/משלמים/אוהבים אותו מספיק בבירת ספרד ולמרות כל מה שנתן להם, והוא נתן בענק: תשע שנים חסרות תקדים בהם הוא היה ה-גורם המרכזי בחזרה של ריאל לקדמת הבמה האירופית ואף יותר מכך, להפיכתה לשליטה הבלעדית של ליגת האלופות.

עדיין, קשה היה לדמיין שהוא באמת יסיים את הקריירה שלו בקבוצה טופ אירופאית שהיא לא ריאל מדריד, אליה הוא נלחם להגיע ממנצ'סטר יונייטד אי שם ב- 2009 תמורת סכום שיא, אבל הרצון של הסופרסטאר לצאת לאתגר אחרון וחדש (ואולי המרתק בקריירה) הכריע את הסוגייה וטרף את כל הקלפים.

אוהדי ריאל כואבים את עזיבתו של הכוכב מספר 1 בקבוצה ואחד הגדולים שדרכו בסנטיאגו ברנבאו אי פעם, אך מרביתם מבינים שזה ניקוי האורוות שהם היו זקוקים לו. ככה הוא מתחיל וכנראה שלא הייתה ברירה. כמו רונאלדו, גם קרים בנזמה סגר תשע שנים בריאל וכמו חברו (לשעבר) להתקפה הוא עשוי לעזוב את הקבוצה בתקופה הקרובה.

מכירתו של רונאלדו קודם כל מבטיחה את עתידם של מרקו אסנסיו וגארת' בייל בקבוצה, ששמם כבר נקשר עם מספר קבוצות פרמייר ליג מובילות. ריאל מדריד בכל זאת תחפש עוד חיזוק מבחוץ, כי בכל זאת, צריך לשבור את הראש בניסיון להבין איך מחליפים שחקן של 40 + שערים בעונה. המועמדים המובילים על פי הדיווחים האחרונים הם אדן הזאר מצ'לסי וקיליאן אמבפה מפ.ס.ז'. כידוע, פלורנטינו פרס אוהב להחתים את כוכבי המונדיאל ושני מספרי 10 שהרשימו גם אתמול בחצי הגמר נמצאים חזק על הכוונת. יחד איתם מועמדים ניימאר (פ.ס.ז') והארי קיין שגם כן נותן טורניר מונדיאל מצוין (בדרך למלכות השערים ואולי אף לגמר).

בצד של יובנטוס, ללא ספק מדובר במהלך עם השפעות עצומות בצד המקצועי (חובת ההוכחה על מספר 7), הכלכלי והתדמיתי. רונאלדו ליובה זו אחת העסקאות הגדולות והמתוקשרות בתולדות הסרייה א אם לא הגדולה ביותר. יובנטוס שולטת בליגה האיטלקית ללא עוררין עם שבע (!) אליפויות רצופות והסיבה העיקרית שרונאלדו מגיע לטורינו היא הרעב הגדול של המועדון הזה לזכייה בליגת האלופות. זו המטרה העליונה של הקבוצה ואין יותר מתאים למשימה מאשר המלך של ליגת האלופות. הליגה האיטלקית אולי תהפוך לעוד פחות תחרותית עם המעבר הזה, אך לפופולארית בהרבה. בצד המקצועי, מי שצפוי לפנות את מקומו בעקבות המעבר הוא החלוץ  גונסאלו היגוואין שמעורר עניין אצל צ'לסי.

מהרבה בחינות, אתמול תם עידן. ונדמה שגם תם העיסוק האובססיבי ב'מסי או רונאלדו'. אמנם ימשיכו להשוות בין השניים גם כשישחקו בליגות שונות וכמובן שבליגת האלופות (תתארו לכם מה יקרה אם וכאשר נקבל את יובנטוס וברצלונה בשלב הבתים או בהמשך הדרך), אבל אולי, בכל זאת, נוכל להתרווח בספה ופשוט ליהנות משניים מהשחקנים הגדולים בהיסטוריה לפני שהם מסיימים את הפרק שלכם בעולם הכדורגל העולמי.

 

 

תמונה: depositphotos

 

חצי הגמר השני יפגיש את נבחרות אנגליה וקרואטיה (רביעי, 21:00) כשהמנצחת המאושרת תגיע כאנדרדוג לגמר הגדול במוסקבה ביום ראשון (18:00). המפסידה תתמודד 'בקרב' על המקום השלישי ביום שבת (21:00).

נבחרת אנגליה מגיעה לחצי הגמר המונדיאל (לראשונה מזה 28 שנים) לאחר ניצחון 2:0 ברבע הגמר על שבדיה משערים של הארי מגווייר ודלה עלי. האנגלים פתחו את הטורניר בצורה מגומגמת נגד תוניסיה, עם שער ניצחון של הארי קיין רק בתוספת הזמן (2:1), אבל המשיכו עם ניצחון מרהיב 6:1 על פנמה במחזור השני, בטרם נחלו הפסד 1:0 לבלגיה עם סגל חסר מאוד, במשחק שעל משמעותיו דובר רבות. בשמינית הגמר שברה אנגליה את קללת הפנדלים עם ניצחון בקרב פנדלים דרמטי (4:3 בסיום) לאחר שספגה שער שוויון בתוספת הזמן של המשחק ונראה היה שהדרך לכישלון נוסף כבר סלולה.

הקרואטים, מנגד, פתחו בסערה את שלב הבתים והציגו יכולת מרשימה ביותר. הטורניר נפתח עם ניצחון 2:0 מרשים על ניגריה, לאחר מכן הקרואטים המשיכו עם דריסה של ארגנטינה 3:0 ולקינוח ניצחו גם את איסלנד 2:1, למרות שעלו עם סגל חסר. קרואטיה ספגה רק שער אחד וסיימה עם תשע נקודות בראשות הבית. בשמינית הגמר היא פגשה את דנמרק, הציגה יכולת לא מרשימה ונזקקה לדו-קרב פנדלים כדי לעבור את הנבחרת הסקנדינבית. ברבע הגמר קיבלנו שידור חוזר רק שהפעם היריבה הייתה נבחרות רוסיה – שוב יכולת מאכזבת ואיבוד יתרון בדרך להארכה וכדורי עונשין. גם התוצאה הייתה דומה עם התעלות של השוער דניאל סובאשיץ' והקשר איבן ראקיטיץ' בבעיטות ההכרעה.

איש המפתח של הנבחרת האנגלית הוא ללא צל של ספק הקפטן ומלך שערי המונדיאל עד כה, הארי קיין. אמנם חלוצה של טוטנהאם לא נותן טורניר מהסרטים והיה די אנמי ברבע הגמר, אך עם נתונים קשה להתווכח – שישה שערים בארבעה משחקים, קור רוח שבא לידי ביטוי בפנדלים נהדרים והרבה עזרה לחבריו בשאר חלקי המגרש. לאחר שהיה חלק מהכישלון ביורו האחרון, קיין כבר הוכיח במונדיאל הזה שהוא כן יכול להוביל את הנבחרת רחוק, והוא בהחלט רעב לעוד.

גם בצד הקרואטי ברור מי האיש המרכזי. לוקה מודריץ' כבר ביסס את טעמו כקשר מהטופ העולמי עם עונות גדולות בריאל מדריד שהסתיימו בדרך כלל עם זכייה בליגת האלופות. אבל נראה שהקפטן הקרואטי עשה את קפיצת המדרגה והוא האיש שיכול לעשות היסטוריה ולהביא לקרואטיה את גביע העולם. כשרואים אותו מנהל את המשחק, מכוון, מחלץ כדורים בהגנה והכל באלגנטיות וברמה הגבוהה ביותר, אי אפשר שלא להתרשם ולהבין שמדובר בשחקן מיוחד, שיודע שעוד משחק או שניים גדולים שלו בטורניר הזה יכולים גם לסדר לו תואר שספק אם חשב שאי פעם יזכה בו – כדור הזהב.

אחד הסיפורים הגדולים של חצי הגמר הוא הקהל הבריטי, שהתרגל כבר שנים לאכזבות בנבחרת ולתווית הלוזרית, אבל כל מי שצפה בחגיגות של האנגלים בימים האחרונים לא יכול היה להתעלם מהשיר "It's Coming Home" ("זה חוזר הביתה"), שאפילו חלק מהשחקנים כבר התחילו לזמזם.

השורה נוצרה לפני יותר מ-20 שנה, ומאז ליוותה את האנגלים בכל קמפיין בו הם ציפו לזכות בגביע. בשנים האחרונות, עם דעיכת הנבחרת, השורה הקליטה הפכה ונהייתה פחות רלוונטית ואף למושא ללעג, אך ההצלחה המטאורית של הנבחרת של גארת' סאות'גייט הציתה מחדש את הדמיון ובעיקר את האמונה של האנגלים. אגב, ראשי טורניר הטניס הגדול בעולם, 'ווימבלדון' שמתקיים מדי שנה בלונדון ומשוחק כעת, כבר חוששים מלא מעט כיסאות ריקים במעמד הגמר, שכן היום נופל בדיוק על אירוע גמר המונדיאל והטירוף בבריטניה יגיע לרמות שבאמת קשה לדמיין במידה והנבחרת המקומית אכן תעפיל למשחק המכריע.

הרכבים משוערים:

אנגליה: ג'ורדן פיקפורד, קייל ווקר, ג'ון סטונס, הארי מגווייר, קירן טריפייר, דלה עלי, ג'ורדן הנדרסון, ג'סי לינגארד, אשלי יאנג, ראחים סטרלינג, הארי קיין.

קרואטיה: דניאל סובאשיץ', שימה ורסאלקו, דיאן לוברן, דומאגוי וידה, איבן סטריניץ', איבן ראקיטיץ', מרצלו ברוזוביץ', אנטה רביץ', לוקה מודריץ', איבן פרישיץ', מריו מנדז'וקיץ'.

תמונה: depositphotos

 

אני חושב שדורות של אוהדי אנגליה שדמיינו את היום – לראות את אנגליה בחצי גמר גביע העולם – חשבו עליו בוודאי אחרת. אולי עם ניצחונות הרואיים ועל יריבות בסדר גודל אחר מפנמה, טוניסיה, קולומביה (ללא חאמס) ושבדיה (ללא זלאטן). אבל ספק אם למישהו באי הבריטי זה באמת מפריע יותר מדי ברגעים אלה.

נבחרת אנגליה לא צריכה להתנצל על היריבות שעברה בדרך ועל היריבה שפגשה היום – נבחרת שבדית די מוגבלת, אך כזאת שסיימה לפני הולנד במוקדמות, הדיחה את איטליה בפלייאוף וסיימה ראשונה בבית עם גרמניה. הרי רק לפני שנתיים ביורו האחרון, האנגלים שיחקו נגד יריבה בעל פרופיל דומה, איסלנד, וזה נגמר בהדחה מביכה.

אמנם לא ראינו כדורגל גדול מהחניכים של גארת' סאות'גייט, אבל נראה שכל אחד מהשחקנים יודע מה תפקידו על המגרש ומשחק במעין שלווה פנימית, וכשצריך את השער יש את המצבים הנייחים בראשות צמד המגנים טריפייה ויאנג שמכניסים כדורים נהדרים לרחבה אל כיוונם של הבלמים ומלך שערי הטורניר עד כה, הארי קיין.

את השערים היום הבקיעו הבלם מגווייר ודלה עלי שסוף סוף הגיע לטורניר, אך הכוכב הגדול של שני משחקני הנוקאאוט האחרונים של האנגלים הוא ללא ספק שוערה של אברטון ג'ורדן פיקפורד. הוא הרשים בעונת הירידה של סנדרלנד לפני שנתיים. אשתקד היה מהטובים בשחקני אברטון בעונת הבכורה שלו בקבוצה, ולאחר שקיבל את הקרדיט מסאות'גייט לעמוד בין הקורות בטורניר הנוכחי, הוא ניצח לאנגלים את דו קרב הפנדלים מול קולומביה והיום היה הגורם המרכזי בהעפלה לחצי הגמר עם שלוש הצלות גדולות.

בשורה התחתונה: יש כאן נבחרת אנגליה צעירה, צנועה ורעבה שתחכה ביום רביעי לנבחרת קרואטיה החזקה כשהמטרה ברורה – המשך המסע הקסום בדרך להחזרת הגביע הביתה.

תמונה: depositphotos

 

אנגליה וקולומביה סיפקו משחק כדורגל רע, אולי החלש ביותר מבחינת האיכות בשלב שמינית הגמר. אמנם חאמס היצירתי עודד על הספסל 120 דקות + פנדלים ולא יכול היה לעזור לחבריו, אבל קולומביה עדיין נבחרת טובה יותר ממה שהציגה אתמול. גם הרוח הגבית שקיבלה לאחר השוויון הדרמטי לא באמת שיפרה את רמת הכדורגל, וראינו בעיקר יכולת חלשה ומשחק מלוכלך מצד השחקנים של פקרמן.

גם אנגליה לא יכולה להתגאות יותר מדי בהיבט הזה. היא נגררה לקרב החפירות ומיעטה לסכן את השער של אוספינה. הארי קיין, שנראה מעט גמלוני אך כל מהלך שלו עם הכדור הוא קלאס, שוב הופיע ברגע שהיו זקוקים לו. לא ראינו יותר מדי מהנבחרת האנגלית בפאן המקצועי. טריפייה המגן הימני הוא היחיד שהצליח לייצר חצאי מצבים לאנגלים, ויחד עם השוער ג'ורדן פיקפורד, שגם רשם הצלה ענקית שנשכחה שניות לפני אותו גול קולמביאני, היו היחידים ששיחקו מעל הרמה הממוצעת.

אולי זה מה שיפה בכדורגל. לפעמים הוא יכול להיות משחק די משעמם עם הבלחות לא צפויות ודרמה גדולה. ממש כמו החיים עצמם. זה מה שקיבלו אתמול במוסקבה עם הסיום הכי מפתיע שיכולנו לבקש: אנגליה מנצחת בפנדלים.

אחרי השער המשווה של ג'רי מינה (בלם בינוני אך מתגלה ככובש מחונן) הייתה הרגשה באוויר שהמשחק של קולומביה. אנגליה הלוזרית שוב תאבד את זה ברגע האחרון ותפסיד את ההתמודדות, ככל הנראה בפנדלים. קלאסי. התחושה התחזקה כשהנדרסון החטיא את הבעיטה שלו והעורכים בכל העיתונים בבריטניה כבר החלו לשכתב כותרות וטקסטים מהטורנירים הקודמים. אבל יש משהו שונה בנבחרת הנוכחית. מדובר בחבורת שחקנים צעירה ודינאמית, שכן מחפשת לשחק כדורגל ומשדרת המון רוגע שמגיע מכיוון מאמנה גארת' סאות'גייט.

אנגליה בשלב רבע הגמר בטורניר גדול, לראשונה מאז 2006. היא גברה על המכשול הכי מפורסם וכואב שלה, הנקודה הלבנה וכעת היא עומדת בפני קרב גדול מול שבדיה על המקום בחצי הגמר. האנגלים כבר לא מפחדים להגיד שזה אפשרי ללכת עד הסוף, אז האם באמת "Football's Coming Home" ? הערכה טובה יותר בוודאי תהיה לנו ביום שבת בערב.