עם כל הכבוד למאבק האליפות בין שתי הקבוצות המכונות "מכבי", הרנסנס של הפועל תל אביב תחת קלינגר והקרבות בתחתית הליגה, הסיפור הגדול שמעסיק את הכדורגל הישראלי בחצי השנה האחרונה והנושא החם של התקופה האחרונה הוא, איך לא, ירדן שועה.

ראשית, חשוב לציין שמדובר בתופעה שלא מתרחשת לראשונה בכדורגל הישראלי. תופעה של שחקן צעיר שלא קרע עדיין זוג נעליים וכבר מכתירים אותו ככוכב, עילוי, פוטנציאל שלא היה כדוגמתו. כמעט כולם אחראים לסוגייה זו החל מהתקשורת, מהסוכנים, מהמאמנים, מהשחקנים ומהאוהדים. לא כל שחקן חזק מספיק בשביל להכיל את כל הגורמים החיצוניים בגיל כה צעיר, וכרגע כבר אפשר לקבוע שהעסק גדול על שועה.

זה מתחיל בכך שאנחנו ממליכים שחקן (בין אם צעיר או לא) שהבקיע ובישל שני מחזורים ברציפות (במקרה של שועה מדובר בחצי עונה נהדרת במדי בני יהודה). תופעה זו גורמת לשחקן לשחצנות, הורדת קצב באימונים במקרה הטוב ואחר כך בדרך כלל באה הנפילה. הסוכן והשחקן כבר אחרי כמה משחקים בהם הוא לא משחק/לא פוגע מחשבים מסלול מחדש וחושבים על היעד הבא והקופונים שיסגרו מהעסקה הבאה. תנו לשחקן להשלים עונה-שתיים מוצלחות, גם אם הוא ינוע בין הרכב לספסל (בטח בקבוצה שרצה וצוברת נקודות בקצב מרשים כמו מכבי חיפה של העונה) ואז יהיה על מה לדבר. למה זה טוב כל הקפיצות וחוסר היציבות הזה? בטוח שלא לשחקן ולכדורגל שלנו.

אחרי ההקדמה אפשר באמת להתייחס למקרה הספציפי של ירדן שועה. כאמור, הוא סיפק חצי עונה מופלאה בקבוצת מרכז טבלה בליגה ומראה ניצוצות של כדורגל ברמה שהרבה זמן לא ראינו משחקן ישראלי. אין ספק שמדובר בפוטנציאל גדול מבחינת כישרון, אבל אסור לו לחשוב שהוא כבר כוכב וקטן על קבוצה כמו מכבי חיפה. מהרגע שבו נחת בכרמל לא הפסיק להופיע שמו דווקא בהקשר שלילי. פה מחסיר אימון, שם מזייף פציעה, פה יוצא לבלות בשעות לא שעות, שם מאחר לאימון. פה מתחצף לסמכות מקצועית, שם לא חוגג עם החברים וכמובן המקרה האחרון לאחר המשחק מול בני יהודה – על פי הדיווחים הוא שבר טלוויזיה, השליך משקה אנרגיה בחדר ההלבשה והיה מעורב בעימות מילולי על גבול הפיזי עם עוזר המאמן.

איך שחקן מקצוען שרוצה להצליח ולהגיע לרמות הגבוהות יכול להתנהל בצורה כזו פעם אחר פעם? הרי דוגמאות של שחקנים כישרוניים שלא הגיעו לעשירית מרמת הפוטנציאל שחזו להם לא חסרות (מישהו אמר ראובן עובד?). הכל בגלל התנהלות קלוקלת ולא מקצועית. זה מתחיל מהסוכנים ומהתקשורת, ממשיך לאוהדים ובסופו של דבר עולה לשחקן למוח.

ראיתי הרבה טורים ופרשנויות לאחרונה שטוענים שלא יכול להיות מצב ששועה לא מקבל אפילו דקה במשחק, בטח שחיפה בכושר פחות טוב בשבועות האחרונים. אבל איך יכול מאמן רציני, ישר ומקצועי כמו מרקו בלבול לתת לשחקן לשחק אם הוא החסיר כמחצית מהאימונים שקדמו למשחק (ואפילו לא בגלל סיבות מוצדקות), ולאחר מכן מחליט על דעת עצמו לא להופיע לאימון ביום למחרת המשחק. איך זה יתקבל אצל שאר השחקנים שעובדים קשה? כישרון לבד לא יעזור. גם לא אם שילמו עליך 1.6 מיליון אירו על 60% מהכרטיס.

ביחס למרקו בלבול ולהרכב, המאמן התקבע על שיטת משחק מסוימת עם חלוץ בודד, ניקיטה רוקאביצה. האחרון לא מפסיק להבקיע ולבשל ועושה את עבודתו בצורה מעל למצופה. השחקן הוא בעל המעורבות הרבה ביותר בקבוצה בכל הנוגע לשערים (14 שערים ו־4 בישולים). איך בלבול יכול להוציא אותו מההרכב? גם במשחקים חלשים שלו הוא מוצא את הדרך לרשת. בלבול הולך בדרכו המקצועית והישרה ואין סיבה להזיז את השחקן הכי פורה שלך מההרכב, בטח שאתה מוצא את עצמך בחודש פברואר עדיין במאבק האליפות, דבר שלא זכור בחיפה שנים רבות.

עוד טענה שצצה היא שצריך לחבק את השחקן וללטף ושזוהי אשמת המועדון שלא יודע כיצד להתנהל עם הטאלנט. הרי בבני יהודה תחת מאמן חם ותומך כמו יוסי אבוקסיס השחקן פרח. אני לא מקבל את זה. דבר ראשון יש הבדל בציפיות של מועדון מכובד אך לא גדול כמו בני יהודה בהשוואה לסיר הלחץ שנקרא מכבי חיפה. בנוסף, בחיפה עשו את הכל על מנת שהשחקן יצליח.  בהתחלה ניסו את טקטיקת הליטוף, אחר כך הצמידו לו את ג'ובאני רוסו. אחר כך עברו לנזיפות קלות וקנסות קלים. אחרי עוד כמה עבירות עברו שוב לשיחות אישיות ולחיבוקים. אחרי שכל זה לא עבד הביאו אדם נוסף בגדר פסיכולוג ודמות אב, יגאל הלל. כפי שחזינו בשבועות האחרונים גם זה לא עזר. השיא (עד כה) הגיע באירועים שהוזכרו מוקדם יותר בסיום המשחק נגד בני יהודה, והעונש שקיבל היה השעיה ממספר אימונים, הדחה מהסגל למשחק מול כפר סבא וקנס כספי. זוהי חציית קו אדום ולא משנה מהו שמך וכמה שילמו עליך. הכתובת לאשמה היא קודם כל ירדן שועה.

כעת נשאלת השאלה הגדולה – מה תעשה מכבי חיפה? יעקב שחר הוא הדמות שצריכה לתת את התשובה, יחד כמובן עם הצוות המקצועי ואולי המנטלי. נשיא הקבוצה מחזיק מאוד מהשחקן ושילם עליו סכום לא מבוטל, ומבחינת כישרון אני מסכים שצריך לשמור עליו, אבל לא בכל מחיר. מרקו בלבול הוא אולי מאמן מקובע מדי, אבל אין ספק שמדובר באיש ישר והגון שטובת הקבוצה לנגד עיניו. כל מקרה כזה במכבי תל אביב או באירופה כבר היו מקנים לשחקן כרטיס טיסה לכיוון אחד במקרה הטוב. במקרה הרע היה מתייבש ביציע וסופג קנסות כבדים על כל עבירת משמעת. האם זו לא צריכה להיות המסקנה המתבקשת גם כאן?

אבל, וזה אבל גדול, אם שועה ישנה את דרכו, יתחיל להתאמן בצורה רצינית, לא להחסיר אף אימון ואף להתאמן אקסטרה, לנהל אורח חיים מקצועני ולהפסיק עם עבירות המשמעת, הדרך שלו לקבלת דקות משחק אמורה להיות קצרה. על פי הדיווחים האחרונים, נראה שכעת הכל תלוי רק בו. אם לא, שיביא הצעה (בית"ר ירושלים? הפועל באר שבע?) לפחות בסכום ששולם עליו והצדדים ילכו איש איש לדרכו. רק ניתן לקוות שבשלב מסוים השחקן יחליט ויפנים מה הוא רוצה להיות – כשרון עבר מפוספס או כוכב עולה וכדורגלן ישראלי מוביל.

מאת: מערכת

בני יהודה של יוסי אבוקסיס קיבלה, ובצדק, הרבה מאוד מחמאות בשנים האחרונות. העונה, המחמאות התחלפו בהנחות לצוות המקצועי ולהנחה כי המאמן שוב מוציא את המקסימום משחקניו ושפשוט אין להם מה לתת יותר. אבוקסיס אמנם הוכיח את יכולות האימון שלו בשתי עונות מוצלחות בבני סכנין ועונה נהדרת אשתקד עם בני יהודה (כולל זכייה בגביע המדינה), אך מה שאנחנו רואים מהכתומים מתחילת העונה מדגיש את המצב הכדורגל בארץ. כשאחד משני המאמנים המקומיים המובילים בליגה שלנו, זה שמקבל אינספור מחמאות מאנשי התקשורת (כבר החלו בקמפיין הרצה של אבוקסיס לג'וב מאמן הנבחרת הלאומית), דוגל באנטי כדורגל ומשחק פחדני ולמעשה רק מחפש לעבור את ההתמודדות בשלום ואולי בטעות לעקוץ במתפרצת /מצב נייח אקראי.

האם חובבי הכדורגל ואנשי תקשורת הספורט יכולים לקדש משחק שכזה? האם האוהדים (ההולכים ומתמעטים ביציעים הכתומים) שמגיעים למגרש צריכים לקבל בהכנעה את סגנון המשחק הכל-כך לא נעים לצפייה הזה? אבוקסיס אמר רק לפני מספר ימים ש"נמאס לי להתנצל על שיטת שלושת הבלמים, חצי מהקבוצות באירופה משחקות כך". אולי הוא צודק. ועדיין, אותן הקבוצות באירופה לא משחקות בשיטת 'העף את הכדור לכיוון מוחמד גדיר ותקווה לטוב'. הם בוחרות מגנים בעלי יכולות וכוונות התקפיות על מנת שיחשקו כקיצוניים לכל דבר. הם משחקים עם קשר יצירתי מתחת לצמד החלוצים ולא עם שלישיית גרזנים באמצע שנראה כי אסור להם להתרכז לרחבת היריב בשום מצב.

אז נכון, יגידו שיש לאבוקסיס סיבות מקלות. לא פחות מחצי מההרכב ששיחק אשתקד בבני יהודה כבר לא נמצא בקבוצה, לרבות השחקנים בחלק הקדמי, אבל מצופה מהמאמן בסדר הגודל של אבוקסיס, כזה שכבר הוכיח עצמו בעבר בבניית סגלים, שיוציא יותר מהשחקנים ושלפחות ישאף לתת להם לבטא את היצירתיות שלהם.

אפשר להסתכל על שני מאמנים אחרים, חיים סילבס בהפועל חיפה ואופיר חיים בהפועל כפר סבא. שניהם עובדים אצל בעלי בית שנותנים הרבה פחות יציבות למאמנים מאשר ברק אברמוב (חבר קרוב של מאמנו וגיבה את אבוקסיס לאחר פתיחת העונה הרעה בעונה הקודמת), שניהם יודעים שעל פי כל הערכות הם לא צפויים לסיים את העונה, אך הם מאמינים בכדורגל התקפי (חיים מתחילת העונה, סילבס במחזורים האחרונים) למרות שהם עובדים עם סגלים שווים ואולי אף טובים פחות מאשר קאדר השחקנים בבני יהודה.

ברור שכל מאמן צריך לדאוג לפרנסה שלו והפחד מהפסד ואיבוד העבודה הוא ריאלי ולגיטמי, אבל כדורגל הוא משחק להמונים. הקהל מגיע לראות גולים. והתפקיד של הקבוצה והצוות המקצועי הוא לא להעניש את הקהל. לראות את המשחק האחרון בין בני יהודה להפועל חדרה היה כואב ומתסכל. אי אפשר לשחק ככה כדורגל.

מאמן במעמדו של יוסי אבוקסיס, עם הגב מההנהלה והתקשורת וזה שאמור להוביל את הכדורגל שלנו בשנים הקרובות, בינתיים לוקח אותו לכיוון אחד – למטה.