מאת: מערכת

בני יהודה של יוסי אבוקסיס קיבלה, ובצדק, הרבה מאוד מחמאות בשנים האחרונות. העונה, המחמאות התחלפו בהנחות לצוות המקצועי ולהנחה כי המאמן שוב מוציא את המקסימום משחקניו ושפשוט אין להם מה לתת יותר. אבוקסיס אמנם הוכיח את יכולות האימון שלו בשתי עונות מוצלחות בבני סכנין ועונה נהדרת אשתקד עם בני יהודה (כולל זכייה בגביע המדינה), אך מה שאנחנו רואים מהכתומים מתחילת העונה מדגיש את המצב הכדורגל בארץ. כשאחד משני המאמנים המקומיים המובילים בליגה שלנו, זה שמקבל אינספור מחמאות מאנשי התקשורת (כבר החלו בקמפיין הרצה של אבוקסיס לג'וב מאמן הנבחרת הלאומית), דוגל באנטי כדורגל ומשחק פחדני ולמעשה רק מחפש לעבור את ההתמודדות בשלום ואולי בטעות לעקוץ במתפרצת /מצב נייח אקראי.

האם חובבי הכדורגל ואנשי תקשורת הספורט יכולים לקדש משחק שכזה? האם האוהדים (ההולכים ומתמעטים ביציעים הכתומים) שמגיעים למגרש צריכים לקבל בהכנעה את סגנון המשחק הכל-כך לא נעים לצפייה הזה? אבוקסיס אמר רק לפני מספר ימים ש"נמאס לי להתנצל על שיטת שלושת הבלמים, חצי מהקבוצות באירופה משחקות כך". אולי הוא צודק. ועדיין, אותן הקבוצות באירופה לא משחקות בשיטת 'העף את הכדור לכיוון מוחמד גדיר ותקווה לטוב'. הם בוחרות מגנים בעלי יכולות וכוונות התקפיות על מנת שיחשקו כקיצוניים לכל דבר. הם משחקים עם קשר יצירתי מתחת לצמד החלוצים ולא עם שלישיית גרזנים באמצע שנראה כי אסור להם להתרכז לרחבת היריב בשום מצב.

אז נכון, יגידו שיש לאבוקסיס סיבות מקלות. לא פחות מחצי מההרכב ששיחק אשתקד בבני יהודה כבר לא נמצא בקבוצה, לרבות השחקנים בחלק הקדמי, אבל מצופה מהמאמן בסדר הגודל של אבוקסיס, כזה שכבר הוכיח עצמו בעבר בבניית סגלים, שיוציא יותר מהשחקנים ושלפחות ישאף לתת להם לבטא את היצירתיות שלהם.

אפשר להסתכל על שני מאמנים אחרים, חיים סילבס בהפועל חיפה ואופיר חיים בהפועל כפר סבא. שניהם עובדים אצל בעלי בית שנותנים הרבה פחות יציבות למאמנים מאשר ברק אברמוב (חבר קרוב של מאמנו וגיבה את אבוקסיס לאחר פתיחת העונה הרעה בעונה הקודמת), שניהם יודעים שעל פי כל הערכות הם לא צפויים לסיים את העונה, אך הם מאמינים בכדורגל התקפי (חיים מתחילת העונה, סילבס במחזורים האחרונים) למרות שהם עובדים עם סגלים שווים ואולי אף טובים פחות מאשר קאדר השחקנים בבני יהודה.

ברור שכל מאמן צריך לדאוג לפרנסה שלו והפחד מהפסד ואיבוד העבודה הוא ריאלי ולגיטמי, אבל כדורגל הוא משחק להמונים. הקהל מגיע לראות גולים. והתפקיד של הקבוצה והצוות המקצועי הוא לא להעניש את הקהל. לראות את המשחק האחרון בין בני יהודה להפועל חדרה היה כואב ומתסכל. אי אפשר לשחק ככה כדורגל.

מאמן במעמדו של יוסי אבוקסיס, עם הגב מההנהלה והתקשורת וזה שאמור להוביל את הכדורגל שלנו בשנים הקרובות, בינתיים לוקח אותו לכיוון אחד – למטה.

 

מאת: מערכת

לאחר שבועות של דיבורים בכלי התקשורות השונים, אתמול (ג') יצאו ההודעות הרשמיות בדבר משחק הידידות בין נבחרות ארגנטינה ואורגוואי אשר יתקיים כאן אצלנו בארץ הקודש בחודש הבא.

המשחק אמור להתרחש ביום שלישי ה- 19 לנובמבר באצטדיון בלומפילד ולספק לצופים הישראלים חוויה חד פעמית שבראשה צפייה בלייב באחד השחקנים הגדולים בתולדות הענף – ליאו מסי. אך לפני שכל אוהדי ברצלונה ומרבית חובבי הכדורגל באשר הם רצים לרכוש כרטיסים, יש עניין שחייב להגיע לידי פתרון בשביל שהאירוע אכן ייצא לדרך.

      לואיס סוארס. נראה אותו בבלומפילד? (צילום: depositphotos)

 

תחילה, היה ספק לגבי קיום המשחק בישראל לאחר שבנבחרת אורגוואי אמרו שהמשחק נגד ארגנטינה אכן ישוחק ובתאריך שנקבע, אך דווקא בבנגלדש. רק לאחר התערבות של מנכ"ל חברת קומטק, דני בנעים, הושג הזיכיון ונחתם כי ההתמודדות תתקיים בארץ. בסופו של דבר נקבע כי ארגנטינה ומסי ישחקו ארבעה ימים קודם לכן בערב הסעודית נגד ברזיל ואילו אורוגוואי תשחק נגד הונגריה.

סוף סיפור? האם נזכה לראות מסי מלהטט בתל אביב אחרי הביטול הזכור לפני המונדיאל האחרון? עוד מוקדם להגיד. תאריך המשחק, 19.11, נופל בדיוק על משחקה האחרון של נבחרת ישראל בקמפיין מוקדמות יורו 2020, מול צפון מקדוניה בחוץ.

כעת מנסים בהתאחדות, בשילוב עם כל הגורמים בדבר, להזיז את משחק הידידות או למצוא פתרון יצירתי לדילמה שנוצרה, כשלושה שבועות לפני התאריך המקורי. את כל העדכונים בנושא יהיה ניתן למצוא כאן באתר.

תמונה: depositphotos

"מקרה סרט הקפטן היה הדבר הטוב ביותר שקרה לנבחרת", השוואות לכריסטיאנו רונאלדו ואפילו ראש הממשלה הצטרף לחגיגה: "הבאתם אותנו לרמה עולמית". אלה רק חלק מהכותרות בתקשורת ומהלך הרוח של הציבור אחרי ה־2:4 על אוסטריה בשבוע שעבר. נכון, בודדים הימים שנבחרת ישראל משמחת אותנו ונותנת תחושה גאווה. בנוסף, השחקנים באמת הוכיחו אופי וסיפקו כדורגל לא רע נגד נבחרת בכירה יותר, אבל עדיין – לא נסחפנו קצת עם הסופרלטיבים? השלב הבא יהיה להעניק לערן זהבי וחבריו את פרס ישראל.

אז אחרי ששכנענו את עצמנו שאנחנו "ברמה עולמית" ועם חצי רגל ביורו, מעניין מה יהיו הכותרות במידה ונמעד במשחק הבא נגד לטביה 'הקטנה' (צמד המשחקים כזכור, הם נגד לטביה ופולין החזקה בחוץ) ותרחיק אותנו שוב מהאזור שממנו עולים לטורניר משמעותי.

כי אחרי הכל, בואו נזכור, המשחק יכול היה להיגמר אחרת לגמרי. הרי במצב של 1:1 אוסטריה עוד שכבה על השער שלנו. הנבחרת לא תיפקדה באותם רגעים ורק הצלות גדולות של אריאל הרוש ומשקוף השער מנעו לפחות שלושה שערים של אוסטריה באותן דקות. נוסיף לכך את היכולת החלשה נגד סלובניה במשחק חלש של כל הנבחרת, ונקבל, לעצרנו, את היוצא מן הכלל (המשחק ובעיקר התוצאה נגד אוסטריה) שאינו מעיד על הכלל (נבחרת ישראל עצמה).

בוודאי שאני לא מזלזל בהישג ולא נהנה להישמע כל כך פסימי ושלילי. בהחלט צריך לשמוח ומותר גם חגוג. מגיע לשחקנים, מגיע גם לנו קצת נחת מדי פעם. אבל בואו נזכור מי אנחנו, מאיפה אנחנו באים וכנראה לאן אנחנו הולכים. מדובר בסה"כ בנבחרת בינונית עם שחקנים משניים בקבוצות הבכירות יותר/ שחקנים מובילים בליגת העל/סין , כזו שמדי כמה שנים מציגה משחק שמוגדר כגדול, ומצד שני מאבדת נקודות מול נבחרות חלשות ממנה או סופגת מפלות כשהכסף מונח על השולחן על בסיס קבוע.

זה מי שאנחנו כרגע וצריך להשלים עם זה. בהייטק ובתחום הצבאי אנחנו בטופ העולמי, אך בספורט או יותר נכון בכדורגל אנחנו מדשדשים בבינוניות. וזה בסדר, לגמרי בסדר, כי כן יש כאן תהליך מסוים וצוות מקצועי רציני יותר ובעל פחות אינטרסים מבעבר. צריך לשלב יותר את השחקנים הצעירים (דור פרץ, יהונתן כהן, מנור סולומן) אבל לפני הכל – לשמור על פרופורציות. לא להוציא את זהבי להורג אחרי שהוא מתקשה להבקיע או חלילה זורק בתסכול את סרט הקפטן, גם לא להפוך אותו לאלוהים כש"מתלבש" לו יום גדול כפי שכבר הראה שהוא יכול לנפק במסגרות אחרות.

בואו ניתן לאנשי המקצוע לעבוד, נתמוך בשחקנים בכחול לבן בצמד המשחקים ביוני ובמקביל נשמור על המודעות והפרופורציות, הרי סביר שנצטרך אותן גם בסוף הקמפיין הנוכחי.

תמונה: depositphotos

 

על פי דיווחים ב-24 השעות האחרונות, ערן זהבי צפוי לפתוח במשחק החוץ הקריטי של נבחרת ישראל בסקוטלנד (ג', 21:45), במה שמוגדר כמשחק החשוב ביותר של הכדורגל הישראלי בשנים האחרונות.

עם מטען הלחץ הגדול הזה ואי הוודאות בנוגע להמשך דרכו בקבוצתו גוואנגז'ו RF (הליגה הסינית הסתיימה השבוע), מגיע זהבי למשחקי הנבחרת, מחר בנתניה מול גוואטמלה וביום שלישי הבא בגלזגו. זהבי החלים לחלוטין מהפציעה שמנעה ממנו ליטול חלק בשני הניצחונות הגדולים על סקוטלנד ואלבניה, שהציבו את הנבחרת במרחק נקודה אחת מפלייאוף העלייה ליורו 2020. זהבי סבל מקרע בגיד המחבר בין אצבעות כף הרגל לכרית כף הרגל, פציעה שקרתה במשחק באלבניה אותו הפסידה הנבחרת וזהבי ספג ביקורות קשות, שוב, על היכולת שלו בנבחרת ביחס ליכולת בקבוצות.

אמנם תומר חמד כבש במשחק האחרון של הנבחרת מול האלבנים, אך ההרגשה היא שגם בצוות המקצועי הזר זהבי היה ונשאר באנקר. מהבחינה הזו, פציעתו של תומר חמד ושאלת כשירותו (ואי הכללתו בסגל ק.פ.ר במשחקים האחרונים) יכולה רק למנוע מהם את אי הנעימות הציבורית שבספסולו לטובת זהבי.

אנדי הרצוג ו-וילי רוטנשטיינר מאמינים כי זהבי הוא השחקן הכי איכותי בסגל, גם אם הרקורד שלו בנבחרת לא תואם את הציפיות – בטח לא בהשוואה לחמד – והרושם הזה בא גם בעקבות המשחק באלבניה, בו הייתה נפילה אדירה ביכולת של הנבחרת מהרגע שבו זהבי ירד מהמגרש בגלל הפציעה.

בניגוד למשחקי הבית, להרצוג ברור כי בסקוטלנד תגיע הנבחרת להרבה פחות מצבי כיבוש מאשר בסמי עופר, ובוודאי תבנה על משחק מעבר מהיר מהגנה להתקפה. לסגנון הזה מתאים זהבי בכל מקרה – אולי לא מהיר במיוחד, אך מומחה בתנועה ללא הכדור באזור רחבת היריב. הרצוג, וכמוהו המנהל המקצועי וילי רוטנשטיינר, התוודעו לזהבי בתקופה הקצרה שבה ניסו לשכנע אותו לחזור מפרישתו, ולא היה סיפור פשוט. זהבי השתכנע רק לאחר שהבין כי הקריירה שלו בנבחרת תיזכר רק בגלל זריקת סרט הקפטן במשחק מול מקדוניה בקמפיין מוקדמות המונדיאל, והגיע הזמן המתאים כדי לעשות תיקון.

בחודשים שבהם הצוות האוסטרי עובד בנבחרת ישראל חלו שינויים קטנים אך משמעותיים בהתנהלות, וזה עושה רושם עז, גם על שחקנים שמגיעים מחו"ל. מדובר על עניינים כמו איסור נשיאת טלפונים בארוחות, קנסות קטנים על איחורים, הקמת חדר משחקים והפרדה מוחלטת בין הנבחרת לבין הסביבה עד כדי שימוש בלאונג' פרטי בטיסות לאירופה – כל אלה יצרו תחושה חיובית בקרב השחקנים. אם קודם לכן הייתה הרגשה בקרב שחקני מכבי ת"א, הפועל ב"ש, מכבי חיפה ואפילו בית"ר ירושלים ומכבי נתניה כי הגעה לנבחרת משמעותה ירידה ברמת המקצוענות, התחושה הזו השתנתה. העניין הזה בוודאי היווה עוד פקטור משמעותי בהחלטה של זהבי לשוב לנבחרת.

לא בטוח כי זהבי, ששיחק ביום ראשון והגיע אחרי טיסה שחצתה את האוקיינוס האטלנטי, יפתח במשחק מול גואטמלה מחר, אבל הוא צפוי לשחק כמחצית. בגלזגו הוא כבר צפוי לפתוח לצדו של מואנס דאבור בהתקפת הנבחרת.

גם זהבי יודע שיש לו פה הזדמנות להשלים את התיקון ולהעלות את ישראל, לראשונה מאז 1999, לשלב הבא במפעל כלשהו. הביקורת כלפיו עד היום הייתה בעיקר בגלל הדיסוננס בין המאזן שלו בישראל ובסין לבין המאזן שלו בנבחרת, ובעיקר בגלל תקרית הסרט. אין ספק כי זהבי רוצה לצאת לפגרת החורף שלו כמי שהטביע את חותמו לא רק בהפועל ת"א, במכבי ת"א או בגוואנגז'ו, אלא גם בנבחרת ישראל.

מכבי חיפה הודיעה הבוקר באופן רשמי: אלי גוטמן חתם לעונה וחצי כמאמן הקבוצה. מאמן הנבחרת לשעבר ופרשן ערוץ הספורט בשנה האחרונה חוזר לקבוצה מהכרמל לאחר 26 שנה (היה עוזרו של שלמה שרף בתחילת שנות התשעים). גוטמן אימן במהלך הקריירה בין היתר את הפועל באר שבע, הפועל חיפה, בית"ר ירושלים, הפועל פ"ת, פראלימני ולימסול הקפריסאיות, מכבי נתניה וכמובן את נבחרת ישראל.

לאחר החתימה, אמר גוטמן בקצרה: "כבוד גדול הוא לי לאמן במועדון גדול כמו מכבי חיפה. זה יום מיוחד ומרגש עבורי. אני חוזר למכבי לאחר 26 שנה. מצפים לנו אתגרים גדולים. מודה על האמון וכעת לעבודה".

השאלה הגדולה כעת: האם מכבי חיפה סוף סוף מצאה את האיש שיכול להחזיר אותה לימים היפים?

תמונת מצב

קודם כל, צריך להבין את המצב של הקבוצה. במכבי חיפה של העונות האחרונות אין יכולת להכיל תקופות גרועות. מועדון כדורגל שלא יודע להכיל משברים ופועל מתוך חשיבה לטווח קצר רק מחריף את המצב. יש דוגמאות מרהיבות להרס עצמי מהסוג הזה גם במועדוני כדורגל גדולים באירופה.

אחד מתוצרי הלוואי של החלפת מאמנים בלתי פוסקת זה החלשת מעמד המאמן והצוות המקצועי וחיזוק ההשפעה של חדר ההלבשה. כשמאמן חלש – השחקן הוא חזות הכל. אותו שחקן יקשיב למאמן שלו חמישה משחקים ובשישי הוא כבר ישמע את האוהדים ואת עיתונאי ספורט שמסבירים לו שהעסק אבוד ושיחליף נאמנויות. כשזורקים מאמנים זה מחליש את המועדון. וכשמועדון חלש יש מי שמתחזק במקום – חדר ההלבשה. סוכנים. עיתונאי ספורט. אוהדים. אנשי מנהלה זוטרים. אנשי מקצוע. גם לשעברים. כמה גרוע זה? תסתכלו על מכבי חיפה.

תחלופת שחקנים בלתי פוסקת היא עוד תוצאה של חשיבה לטווח קצר ופגיעה בהיררכיות מקצועיות במועדון. ואחרי זה אין קבוצה. כי כשלא רצים ביחד ולא חווים ביחד כישלונות והצלחות לא ניצרב כלום. מכבי חיפה היא נכון לכרגע קבוצה ריקה. לא מסומנת. בלי אופי. אם תעברו על סגל השחקנים אחד אחד ותנסו לזהות את החיבור שלהם אחד לשני לא תצליחו. בשביל שחיבור וקשר יתפתחו ויהפכו לבעלי משמעות צריך שתהיה היסטוריה משותפת. וזה לוקח זמן.

פגיעה במעמדם של ההולנדים

המנהל הספורטיבי מו אלאך זיהה את הבעיות ואת תוצרי הלוואי שלהן. ההולנדי הבין את המצב – היעדר יסודות של קבוצה, וניסה לבנות את מכבי חיפה מחדש. להשאיר את רוב השחקנים (להזיז בעיקר את מי שלא התאים מבחינה חברתית) ולתת להם הזדמנות אמיתית לרוץ ביחד. דבר נוסף שהוא עשה זה ללמוד את ההיסטוריה של המועדון ולנסות להשית על כל מחלקות הילדים והנוער שיטת משחק שתוגדר גם כשיטת המשחק של המועדון. דבר כזה חייב לקחת זמן, לנקות מועדון מהרגלים מגונים זה לא משהו שקורה בין לילה.

האיש אותו הביא אלאך בשביל להוביל את הקבוצה הבכירה הוא פרד רוטן, אחד מהשמות היותר בכירים שהגיעו לארץ נחת עם קורות חיים מרשימים וקיווה לשדרג את הקבוצה שקיבל מגיא לוזון. בפועל, בחצי השני של העונה הקודמת תחת רוטן לא היה שינוי משמעותי הן ביכולת והן בתוצאות, אך הוא קיבל את המנדט לבנות את הקבוצה בעונה הנוכחית ביחד עם אלאך.

חיפה לא עשתה שינויים רבים ודווקא לאחר שנים רבות נראה כי היא פגעה בול עם הרכש הזר (ג'ורג' מנדז'ק, סיידובה סומא), ומצליחה לקדם שחקני בית בצורה נכונה דוגמת מוחמד עוואד, נטע לוי ושון וייסמן, אבל פתיחת העונה הייתה מאכזבת (למרות שיפור מסוים ביכולת לעומת העונות האחרונות) ומו אלאך החל להרגיש את הרעשים מסביב בדבר הרצון להיפרד מרוטן וכשהוא בוודאי יהיה הבא בתור.

הקאמבק של גוטמן 

התוצאות המשיכו לאכזב ואלאך, כאמור, קרא את המפה והבין שזמנו קצוב. שוב פעם הקולות מהאנשים הקרובים ליעקב שחר ותוכניות הרדיו המקומיות עשו את שלהן והובילו לעזיבתם של המנהל המקצועי ביחד עם המאמן פרד רוטן וכל הצוות ההולנדי. כעת מגיע לתפקיד אלי גוטמן, אמנם פיגורה אך כזה שלא הצליח על הקווים מאז הפעם האחרונה שמכבי חיפה הייתה רלוונטית (הקדנציה הראשונה בהפועל תל אביב).

מבחינה מקצועית, הציפיות מגוטמן בליגה הנוכחית יהיו לייצב את הקבוצה ולהביא אותה למקומות 4-6. מעבר לתוצאות וההישגים בטבלה, יידרש מהמאמן שיקדם שחקנים צעירים, שיראה שהקבוצה משתפרת ועובדת באימונים, שיהיה אמיתי עם האוהדים, שידרוש 120 אחוז מכל שחקן ובעיקר שיחזיר את הקהל לאהוב את הקבוצה שמאכזבת אותו פעם אחר פעם.

קשה להגיד כמה למאמן באמת יש השפעה בסיר הלחץ שנקרא מכבי חיפה וברור שהבעיות המועדון עמוקות יותר מהאיש שעומד על הקווים, אבל אולי דווקא מאמן שהיה בחוץ תקופה לא קצרה, למד את המצב ומגיע מוכן ורעב יותר לאתגר, יצליח להשתלט על המועדון הירוק או לפחות לקדם אותו למקום נכון ובריא יותר. לנו רק נותר לראות האם אחרי כל כך הרבה שנים העסק יחזור לעבוד בחיפה או שניפגש שוב במחזור העשירי של העונה הבאה וננהל את אותו הדיון על זהות המאמן החדש.

 

תמונה: depositphotos

ביום חמישי האחרון חזינו בערב נדיר באצטדיון סמי עופר. נדיר כי, לראשונה מזה לא מעט זמן, קיבלנו ניצחון כחול לבן במשחק משמעותי ומול יריבה עדיפה. הנבחרת של אנדי הרצוג הציגה הרבה אופי, נחישות, מהפך וכל מה שאנחנו לא רגילים לקבל מנבחרת ישראל. מה שמעודד הוא שהנבחרת, מעבר לניצחון, גם שיחקה כדורגל טוב בפרקים רבים של המשחק.

הלוואי שבאמת יצאנו לדרך חדשה וקצת שונה, דרך שבה הקהל יחזור לאהוב את הנבחרת (כמו בתקופה של שלמה שרף באצטדיון רמת גן), והקהל יגיע בהמוניו למשחקים. האוהדים בישראל צמאים לקצת נחת וגאווה לאומית, והתשובה הטובה ביותר לכך תהיה אצטדיון טרנר אשר צפוי להיות מלא הערב לקראת ההתמודדות הקריטית מול האלבנים.

לצד כל זה, ובחזרה למשחק נגד הסקוטים בחיפה – היה עצוב מאוד לראות את היציעים הריקים באצטדיון. אנשים שהיו במגרש מספרים שבכניסה "הייתה הרגשה של משחק ידידות". קשה להאשים את האוהדים לאור המחירים המוגזמים (150 שקל לכרטיס? באמת?) + אי התוצר על המגרש כבר שנים רבות. לצד כל הישראלים העייפים, ניתן היה לראות קבוצות של סקוטים, בלבוש ססגוני ובכלי נגינה חמת חלילים המפורסם, כולם לבושים בחולצת הנבחרת שלהם. כשאתה רואה את זה אתה מבין שיש פה הבדל גדול בתרבות, ושנצטרך הרבה יותר מתוצאה מוצלחת במשחק בודד בשביל לסגור את הפערים.

עם הפנים למשחק הקריטי היום מול אלבניה, כשפתאום השלב הבא בליגת האומות נראה כמשימה אפשרית. אז הפעם האוהדים כן צפויים להגיע בהמוניהם. דיברנו כבר על הניצחון מול סקוטלנד, אבל צריך גם לציין – ניצחון כזה היה צריך להגיע מתישהו, מול נבחרת די בינונית ללא הכוכב הגדול שלה, וכזו ששיחקה את חצי השעה הארוחה בעשרה שחקנים. הרי זה ממש קלאסי מבחינתנו לקרוס מהציפיות החדשות שנוצרו בין לילה ולאבד את הראש מול האלבנים.

אגב, סיפור אחד כבר הספיק לפגוע בהכנות של הנבחרת לקראת המשחק. צמד החלוצים, אלירן עטר ודיא סבע, נקלעו לעימות במהלך המשחק מול סקוטלנד. כזכור, השניים נכנסו כמחליפים במהלך המחצית השניה והפגינו אנוכיות אחד כלפי השני במספר התקפות מסוכנות של הנבחרת שהיו יכולות להגדיל את התוצאה. חילופי האשמות נמשכו גם בחדר ההלבשה. בסרטונים שהופצו ברשת בימים האחרונים נראה שחקנה של מכבי תל אביב מסנן לכאורה הערה גזענית לעברו של סבע, לאחר שהאחרון בחר שלא למסור לו את הכדור. עטר וההתאחדות כבר הספיקו להכחיש, והאירוע עצמו טופל על ידי מאמן הנבחרת שהזמין את השניים לשיחה.

מבחינת ההרכב, אין סיבה לעשות שינויים משמעותיים. למעשה, גם החילוף היחיד צפוי להיות כפוי – בן שהר שנפצע יפנה את מקומו לתומר חמד/דיא סבע. השחקנים הבולטים בנבחרת הם כמובן, הלגיונרים, בראשותם של מונאס דאבור (רד בול זלצבורג), בירם כיאל (ברייטון), ביברס נאתכו (אולימפיאקוס) וטאלב טוואטחה (איינטרכט פרנקפורט). אגב, כל הארבעה הם שחקנים מהמגזר הערבי. בשקט בשקט, בני המיעוטים משתלבים בנבחרת, מובילים אותה והופכים לחלק חשוב ומרכזי בהצלחה שלה. הכדורגל יכול וצריך להיות אחד מהכלים שמובילים לשינוי בחברה הישראלית. גול ניצחון של דאבור ו/או בישול מדויק של נאתכו הערב בהחלט יכולים להוביל אותנו לכיוון הנכון. תרתי משמע.

 

תמונה: depositphotos

 

בתחילת השבוע נבחרת ישראל וערן זהבי יצאו בהודעה משותפת: כוכב הליגה הסינית חוזר לנבחרת אחרי שנה בחוץ.

תקציר למי ששכח: במשחקו האחרון במדי הנבחרת, זרק הקפטן לשעבר את הסרט על הדשא בגלל שספג קללות, ולאחר מכן במקום לצאת המבוגר האחראי ולהתנצל, הוא רק הוסיף שמן למדורה ובעצם טען שהתנצל בפני מי שמגיע לו ושהוא הקורבן פה. הוא האשים שקיללו אותו, שירקו לעברו. אין ספק בכלל שאוהדי נבחרת לא צריכים לקלל שחקן שלהם, בטח לא לירוק לכיוונו, אך זהבי שחקן כדורגל ויודע בדיוק היכן הוא נמצא. שחקנים חטפו קללות על המגרש לפניו, ולצערינו זה יקרה גם אחריו. זה מגרש הכדורגל ולא התזמורת הפילהרמונית.

כל עוד זהבי משחק בשביל הנבחרת הוא משחק גם ובעיקר בשביל תושבי מדינת ישראל, לא בשביל עצמו. זריקת סרט הקפטן הייתה מעשה בזוי, אך מה שהיה גרוע יותר זה חוסר היכולת של אדם במעמדו להתנצל בפני אוהדי הנבחרת. לא צריך לשים עליו איקס, אך החזרה לנבחרת לא צריכה להיות בתנאים שלו ושל צוות היח"צ שלו לאחר שאיכזב את אוהדי הכדורגל בארץ.

שלא יהיה ספק – ערן זהבי הוא אחד מהשחקנים הגדולים שהיו בכדורגל הישראלי. הוא עשה דברים מופלאים בליגה שלנו ומשרת את המדינה היטב כשגריר בסין. הוא לא אדם רע, אבל כשקפטן נבחרת משרה אנרגיה שלילית ואומר דברים מעליבים כמו "גם עוד 40 שנה לא נגיע לשום מקום", זה שחקן שצריך להילחם עליו? הוא קיבל קמפיין שלם על תקן ה-שחקן שכל הכדורים הולכים אליו, אלישע לוי הפך אותו לפנים של הנבחרת והתוצאה היא שהלכנו אחורה לא רק מהבחינה המקצועית, אלא גם חברתית והיחס של הקהל כלפי הנבחרת.

בנבחרת שאין לה שחקנים ברמות הגבוהות, הבסיס זה צניעות, השקעה והתלהבות. להחזיר את זהבי אחרי מה שעשה זה לשדר בדיוק את ההפך, בטח כשמסתכלים בהשוואה על שני חבריו לשפיץ תומר חמד ומונאס דאבור.

גם בעניין ההודעה עצמה או יותר נכון דרך הצגתה. מה הבעיה לדרוש מערן זהבי להגיע למסיבת עיתונאים מסודרת ולהתנצל בפני קהל האוהדים? אבל זאת כנראה בקשה גדולה מדי מההתאחדות, שבחרה להעביר את המסר דרך קבוצות הואטסאפ של העיתונאים והראתה בדיוק כיצד היא מתחייסת לכל העניין.

כשנחתו כאן מנהל מקצועי ומאמן זר הייתה הרגשה שכן מנסים לעשות משהו בסגנון שונה כי מה שהיה עד עכשיו לא הוביל אותנו לשום מקום, אבל אירוע שכזה ודרך הטיפול בו מזכירים לנו שזה כנראה חזק מאיתנו.

לסיכום, עד שזהבי לא יתנצל בשידור במילותיו החזרה שלו לנבחרת היא לא פחות משערורייתית, וממשיכה את הקו של זריקת הסרט והעברת מסר בעייתי לאלפי ילדים שהעריצו אותו, לפחות עד לאותה נקודה.