תמונה: depositphotos

עם כל הכבוד לטורנירי הנבחרות שמתקיימים פעם בכמה שנים, ליגת האלופות תמיד נמצאת שם. מפעל כדורגל הקבוצות היוקרתי ביותר מצליח לרתק אותנו למסכים מדי עונה, אך גם סופג על הדרך לא מעט ביקורות על היעדר תחרותיות וסוג של 'מועדון סגור' בשלבי הנוק אאוט. נראה כי אחרי העונה הנוכחית, שתסתיים ב-1.6 בגמר במדריד עם זכייה מדהימה של ליברפול או טוטנהאם, גם המבקרים הגדולים יחזרו להאמין במפעל שסיפק את נפילתן של כל הפייבוריטיות הגדולות לזכייה ואין ספור סיפורים מרגשים.

אנחנו החלטנו להציג את 10 הסיבות שלנו מדוע עונת 18/19 היא הטובה והגדולה ביותר שראינו בגרסה החדשה של ליגת האלופות:

  1. לראשונה מאז 2009, בגמר לא ישחקו ריאל מדריד (אלופת אירופה בשלוש השנים האחרונות), לא ברצלונה ולא באיירן מינכן. אמרו על ליגת האלופות שרק הכסף הגדול מנצח בה, אבל טוטנהאם וליברפול התגברו על יריבות עשירות וייפגשו לגמר שלא היה מעולם.
  2. עונת הקאמבקים. בניגוד לעבר, קבוצות כיום פשוט לא מוותרות עד השריקה האחרונה. רחוק מזה. קיבלנו טעימה מכך כשברצלונה כבשה שישייה מול פ.ס.ז' לפני מספר שנים, אך השנה זה השיא. 12 ניצחונות חוץ הושגו העונה בשלבי הנוקאאוט, נתון בלתי נתפס, ויותר מבכל עונה אחרת. המגמה שהתחילה בשמינית הגמר עם לא פחות משבעה כאלה, נמשכה גם בשלב חצי הגמר עם שניים. ועוד איזה שניים.
  3. שנים טוענים כי ליגת האלופות מלאה בטעויות שיפוט מכריעות (ובעיקר לטובת הגדולות) – והנה נכנסה לה מערכת ה-VAR ועשתה צדק, ואפילו הוסיפה עוד כמה דקות של תוספת זמן ודפיקות לב, כאשר המפגשים בין פ.ס.ז' ליונייטד וסיטי נגד טוטנהאם מיד עולים לראש.
  4. זו הייתה עונה בה נרגענו סוף סוף מהמאבק הבלתי פוסק בין כריסטיאנו רונאלדו וליאו מסי, מהשחקנים הגדולים בהיסטוריה של המשחק. עם כל הכבוד לשניים, עונת האלופות תיזכר בעיקר בגלל גיבורים אלמונים למדי: לוקאס מורה שנכשל בפ.ס.ז' והפך לאחד מחמישה שחקנים בלבד שכבש שלושער בחצי הגמר, ואת ג'ורג'יניו ווינאלדום, האיש שנכנס כמחליף וכבש צמד תוך שתי דקות כדי לשלוח את ברצלונה הביתה.
  5. אייאקס אמסטרדם. תחושת ההחמצה וכאב הלב אחרי ההדחה הדרמטית בחצי הגמר לא יעברו במהירות, אבל חשוב לציין – שנים רבות לא נראתה במפעל קבוצה כמו אייאקס. בלי שמות גדולים, המון שחקנים צעירים ומוכשרים שהוכיחו בגרות אדירה לאורך הדרך (למרות הסיום), מאמן ללא רקורד מיוחד שפשוט אפשר לשחקניו לשחק כדורגל כמו שהם יודעים. ההולנדים דרסו את ריאל מדריד, ניצחו את יובנטוס תוך הפגנת עליונות מרשימה והבקיעו 115 שערים שערי ליגה (נשאר עוד מחזור) בדרך לאליפות אדירה.
  6. מאוריסיו פוצ'טינו ויורגן קלופ הם אמנם שניים מהמאמנים הבולטים והמוערכים בכדורגל, אבל במקביל לכך הם סופגים הרבה ביקורות (בעיקר מהתקשורת בבריטניה) על היעדר התארים. שניהם עושים ניסים ונפלאות בקבוצותיהן אבל לא מצליחים להביא את זה לידי ביטוי – קלופ הפסיד שלושה גמרים עם ליברפול (כולל באלופות אשתקד) וגם פספס את האליפות באנגליה אחרי עונה אדירה. פוצ'טינו הצליח להתמודד בצמרת גם ברגעים מתקדמים בעונות שלו שם אבל קורס תחת הלחץ. בתחילת יוני אחד מהם יהיה הווינר הגדול וישאיר את השני עם הסטיגמה המאוד לא נעימה.
  7. הכוח האנגלי הוכיח עצמו בגדול, כאשר לראשונה חמש קבוצות אנגליות העפילו לשלב שמינית הגמר וכאמור, הגמר עצמו יהיה כל אנגלי (גם בליגה האירופית, אגב) ולראשונה מאז צ'לסי ב-2011/2012 נקבל זוכה מהממלכה.
  8. שלב הבתים של המפעל כבר מוגדר כמיותר ומשעמם, אבל העונה ראינו את הסיפור הגדול ביותר (אולי, נדע אחרי הגמר) מתפתח שם עם דרמה ענקית. מדובר כמובן בטוטנהאם, שהוגרלה לבית קשה עם ברצלונה, אינטר ואיינדהובן. אחרי שלושה מחזורים הייתה לתרנגולים נקודה אחת בלבד, והם הגיעו לשלושת המחזורים האחרונים עם סיכוי קלוש, אך הצליחו להשיג 7 נקודות, כולל שער משווה בדקה האחרונה של לוקאס מורה (כן, הוא) נגד ברצלונה במחזור הסיום בדרך לשלב הבא. והשאר היסטוריה.
  9. העונה זה ככל הנראה נקבע סופית – ג'אנלואיג'י בופון, אגדה בחייו ואחד השוערים הגדולים בהיסטוריה, יסיים את הקריירה שלו ללא זכייה בגביע עם האוזניים הגדולות. אחרי 18 שנים ביובנטוס, בהם הפסיד בשלושה גמרים של המפעל, נחת האיטלקי בפריס במטרה לזכות בתואר היחיד שחסר לו, אך נכשל ביחד עם קבוצתו לאחר ההדחה הדרמטית והדי מביכה נגד מנצ'סטר יונייטד, בה היה לו חלק מרכזי. בופון אמנם לא הודיע דבר בנוגע לעתידו, אך לא צפוי להיות השוער המוביל של פ.ס.ז' בעונה הבאה. ספק גדול אם נראה אותו שוב במעמד ליגת האלופות.
  10. הסעיף האחרון מוקדש לתקווה ואולי גם לציפייה לקראת משחק הגמר. העונה הנוכחית הייתה מדהימה, חסרת תקדים ומרגשת, והגמר הגדול בעוד כשבועיים וחצי עשוי להיות אחד המשחקים הגדולים שראינו בשנים האחרונות. אז נכון שמשחקים מהסוג הזה ובמעמד מחייב נוטים דווקא לאכזב בגלל כל מה שנמצא על הכף, אבל אחרי כל מה שראינו העונה – אנחנו מאמינים.

 

 

 

תמונה: depositphotos

 

המשחק הגדול הראשון של עונת 2018/2019, בין שתי הקבוצות המובילות בכדורגל הישראלי, האלופה הפועל באר שבע וסגניתה מכבי תל אביב, נפתח באיחור של רבע שעה.

בדו"ח השיפוט המלא נכתב: "יש לציין כי המשחק החל 15 דקות לאחר זמנו המקורי, כאמור בשעה 21:15 במקום בשעה 21:00, זה מכיוון שאנשי הנהלת הפועל באר שבע לא הסכימו להחליף את סט הלבוש של שוער קבוצתם מסט בצבע שחור לסט בצבע כתום, גם לאחר בקשות חוזרות ונשנות של צוות השיפוט בנושא".

"חשוב לומר כי כבר בשעה 19:20, הבחנו כי יש לבצע שינויים בתלבושות אשר הוצגו בפנינו בחדר ההלבשה. על כן, ביקשנו מאנשי הנהלת קבוצת מכבי תל אביב להחליף את המכנס והגרביים של שוער קבוצתם מצבע לבן לצבע שחור, אלו עשו זאת תוך דקות והביאו את פרטי הלבוש הנדרשים לחדר ההלבשה. מכאן, פנינו לאנשי הנהלת הפועל באר שבע שיחליפו את צבע הסט לשוער קבוצתם כרשום מעלה, אנשי באר שבע הביעו התנגדות ואמרו שאינם מעוניינים להחליף את סט השוער".

המחשבה הראשונה שעברה בראש למרבית הצופים לאחר השוט שבו שחקני שתי הקבוצות הסתובבו במנהרה וחזרן לכיוון חדרי ההלבשה הייתה 'בטח אמונה תפלה של הרוש המפונק הזה'. 'איך הוא יכול להתנהג בכזאת ילדותיות בזמן שהצופים – בטרנר ובבית – נלחמים בפקקים ושמים את משחק קבוצתם בראש סדר העדיפויות, והוא פשוט מגיע וצוחק על זה'.

אבל זו טעות לחשוב ששחקן בקבוצה עם הנהלה כל כך חזקה ייקח על עצמו החלטה כזו – של דחיית משחק חשוב ויוקרתי, ועל מה בדיוק? אז אחרי בדיקות של העיתונאים השונים שהיו במקום, ולפני עוד חילופי ההאשמות והתירוצים שבוודאי נמשיך לראות בימים הקרובים, להרוש – התעקשו כולם – אין חלק בפרשת האפודה המביכה. כל האחריות היא על הפועל באר שבע, או יותר נכון – אלונה ברקת.

כ-16 שעות עברו מסקנדל החולצה, ועדיין הודעה רשמית של ב"ש לא יצאה. לצופים, בטח אלו שבאו לטרנר, מגיע הסבר. לפחות להם. רק שב"ש של קיץ 2018 מתנהלת כמו קבוצה שלא חייבת הסבר לאיש. קטן עליה. ברקת כבר לא הבעלים הצנועה של קבוצה מהליגה הלאומית וההתנהגות אתמול היא המשך לכל הפרשיות המביכות שלה (מישהו אמר שיר צדק?).

רק לפני מספר ימים אמרה ברקת: "צניעות, עבודה ואחדות הם אלה שהובילו אותנו בעבר, הם אלה שיוליכו אותנו גם בשנה הבאה עלינו לטובה". כרגע נראה שלצד הקרטועה המקצועי, המועדון והבעלים מתחילים לאבד בדיוק את מה שהוביל אותם לטופ של הכדורגל הישראלי.