תמונה: depositphotos

“מקרה סרט הקפטן היה הדבר הטוב ביותר שקרה לנבחרת”, השוואות לכריסטיאנו רונאלדו ואפילו ראש הממשלה הצטרף לחגיגה: “הבאתם אותנו לרמה עולמית”. אלה רק חלק מהכותרות בתקשורת ומהלך הרוח של הציבור אחרי ה־2:4 על אוסטריה בשבוע שעבר. נכון, בודדים הימים שנבחרת ישראל משמחת אותנו ונותנת תחושה גאווה. בנוסף, השחקנים באמת הוכיחו אופי וסיפקו כדורגל לא רע נגד נבחרת בכירה יותר, אבל עדיין – לא נסחפנו קצת עם הסופרלטיבים? השלב הבא יהיה להעניק לערן זהבי וחבריו את פרס ישראל.

אז אחרי ששכנענו את עצמנו שאנחנו “ברמה עולמית” ועם חצי רגל ביורו, מעניין מה יהיו הכותרות במידה ונמעד במשחק הבא נגד לטביה ‘הקטנה’ (צמד המשחקים כזכור, הם נגד לטביה ופולין החזקה בחוץ) ותרחיק אותנו שוב מהאזור שממנו עולים לטורניר משמעותי.

כי אחרי הכל, בואו נזכור, המשחק יכול היה להיגמר אחרת לגמרי. הרי במצב של 1:1 אוסטריה עוד שכבה על השער שלנו. הנבחרת לא תיפקדה באותם רגעים ורק הצלות גדולות של אריאל הרוש ומשקוף השער מנעו לפחות שלושה שערים של אוסטריה באותן דקות. נוסיף לכך את היכולת החלשה נגד סלובניה במשחק חלש של כל הנבחרת, ונקבל, לעצרנו, את היוצא מן הכלל (המשחק ובעיקר התוצאה נגד אוסטריה) שאינו מעיד על הכלל (נבחרת ישראל עצמה).

בוודאי שאני לא מזלזל בהישג ולא נהנה להישמע כל כך פסימי ושלילי. בהחלט צריך לשמוח ומותר גם חגוג. מגיע לשחקנים, מגיע גם לנו קצת נחת מדי פעם. אבל בואו נזכור מי אנחנו, מאיפה אנחנו באים וכנראה לאן אנחנו הולכים. מדובר בסה”כ בנבחרת בינונית עם שחקנים משניים בקבוצות הבכירות יותר/ שחקנים מובילים בליגת העל/סין , כזו שמדי כמה שנים מציגה משחק שמוגדר כגדול, ומצד שני מאבדת נקודות מול נבחרות חלשות ממנה או סופגת מפלות כשהכסף מונח על השולחן על בסיס קבוע.

זה מי שאנחנו כרגע וצריך להשלים עם זה. בהייטק ובתחום הצבאי אנחנו בטופ העולמי, אך בספורט או יותר נכון בכדורגל אנחנו מדשדשים בבינוניות. וזה בסדר, לגמרי בסדר, כי כן יש כאן תהליך מסוים וצוות מקצועי רציני יותר ובעל פחות אינטרסים מבעבר. צריך לשלב יותר את השחקנים הצעירים (דור פרץ, יהונתן כהן, מנור סולומן) אבל לפני הכל – לשמור על פרופורציות. לא להוציא את זהבי להורג אחרי שהוא מתקשה להבקיע או חלילה זורק בתסכול את סרט הקפטן, גם לא להפוך אותו לאלוהים כש”מתלבש” לו יום גדול כפי שכבר הראה שהוא יכול לנפק במסגרות אחרות.

בואו ניתן לאנשי המקצוע לעבוד, נתמוך בשחקנים בכחול לבן בצמד המשחקים ביוני ובמקביל נשמור על המודעות והפרופורציות, הרי סביר שנצטרך אותן גם בסוף הקמפיין הנוכחי.

תמונה: עמוד הפייסבוק של לאה קטמין/ @LeahKatamin

“היה מאוד סמלי שדווקא אחמד עאבד כבש נגד בית”ר”, אמרו שחקנים בהפועל, שחגגו אתמול בסיום המשחק עם האוהדים. אפילו האחים שרון ואיציק ניסנוב ירדו לכר הדשא והצטרפו למסיבה המאולתרת. מיד אחרי השער של עאבד נזרק רימון עשן צהוב מיציע אוהדי בית”ר ואוהדי הפועל טענו כי הושלך לעברם.

בהפועל ת”א חגגו ניצחון חוץ ראשון (0:1) מזה עשור בטדי ועקצו את היריבה המיתולוגית. לא מספיק שהקבוצה מהבירה חווה עונה כושלת וכבר ידעה לפני דקות הסיום אמש שתשחק בפלייאוף התחתון של הטבלה, היא גם נאלצה לסבול (תרתי משמע) משער ניצחון אדום בתוספת הזמן (מישהו אמר ערן זהבי?), כזה שככל הנראה הבטיח לאדומים עונה נוספת בליגת העל. בטדי. וכובש השער הוא לא אחר מאשר אחמד עאבד – לא פחות מתסריט הבלהות של הקהל הבית”רי.

אין זה סוד כי היריבות בין בית”ר להפועל היא מהיריבויות הוותיקות והטעונות ביותר בכדורגל הישראלי, ולא אחת קרה שמפגשים אלו הובילו לגילויי אלימות בין מחנות האוהדים, ואף במגרש בין שחקני הקבוצות.

היריבות בין שתי הקבוצות סובבת סביב הרקע הפוליטי-האידאולוגי המנוגד בין מרכזי הפועל ובית”ר ועל האופן בו שניהם הצטיירו במשך השנים בציבור הישראלי – הפועל הוא איגוד ספורט המזוהה עם השמאל וככזה הוא ייצג את המעמד הגבוה, הממסד האשכנזי וההסתדרות. בית”ר הוא איגוד ספורט המזוהה עם הימין וככזה הוא ייצג באופן מסורתי את השכבות החלשות ומאבקם בממסד, ציבור המזרחים ואת ההתנועה הרוויזיוניסטית. בשל סיבה זו לא אחת קורה שבמשחקים נוכחים חברי כנסת, שרים ואפילו ראשי ממשלה משני קצוות הקשת הפוליטית, בעיקר בתקופת בחירות.

חשוב לציין כי בבית”ר ירושלים לא שיחק שחקן ממוצא ערבי מעולם. בעלי הקבוצה החל מהעונה הנוכחית, משה חוגג, אמנם אמר כי הגיע בין היתר “כדי לבצע שינוי חברתי” וש-“דת לא תהווה פקטור בבחירת שחקנים בבית”ר ירושלים”. אבל עד כה בשני מועדי העברות שהתקיימו בתקופתו של חוגג כבעלי בית”ר, עדיין לא הגיע שחקן ‘לא יהודי’ לקבוצה. מספיק להזכיר את הסרט “טהורה לעד”, שזכה באוקטובר האחרון בפרס אמי, המתאר בדיוק את התגובה האלימה של הקהל של בית”ר לצירופם של שני שחקנים מוסלמים מצ’צ’ניה לפני מספר שנים (השחקנים הוברחו בתוך מספר חודשים ביחד עם המנכ”ל דאז ושחקן העבר של הקבוצה איציק קורנפיין), כדי להבין את הסיטואציה חסרת התקדים שמתרחשת באחד ממועדוני הספורט הגדולים בישראל.

מה שכן, מסביב לקבוצה נראה כי אכן קורים תהליכים חיוביים יותר בנושא. כזכור, החל משנת 2016, בהחלטה משותפת של הקבוצות בית”ר ירושלים ובני סכנין, ובתיאום עם מנהלת הליגה לכדורגל, הוחלט כי המשחקים בין הקבוצות ישוחקו ביניהם ללא קהל חוץ לקבוצה האורחת. מפגש זה הוא היחידי בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי שתואם כך מראש בין שני מועדונים יריבים בגלל המתיחות בין הקהלים שלהם. בספטמבר של העונה הנוכחית, במסגרת פועלו של חוגג למיגור תופעת הגזענות בכדורגל הישראלי, נחתם הסכם בין הקבוצות שהחזיר את קהלי החוץ למפגשים בין המועדונים. למרות הצעד המתבקש, נראה כי היום שבו נראה שחקן ערבי משחק במדים הצהובים שחורים נמצא עוד הרחק הרחק מאיתנו.

בחזרה לאתמול. לראות את עאבד ואת חברו לקבוצה הקשר רמזי ספורי, שמודים לאלוהים שלהם אחרי גול דרמטי מול קבוצה שמסרבת להחתים שחקנים מוסלמים כעקרון, ועוד במגרשה הביתי – זהו ללא ספק אחד מהרגעים והתמונות היותר משמעותיות של העונה ובכלל במדינה, בטח בכל הבלאגן הפוליטי שאנחנו נמצאים פה רגע לפני הבחירות

נתון פיקנטי לסיום – אחמד עאבד עם שער ליגה רביעי בקריירה מול בית”ר. יש רק שתי קבוצות מולן הוא כבש יותר שערים – 5 מול הפועל חיפה ונגד קבוצתו הנוכחית, הפועל תל אביב. והנה לכם שחקן ערבי שאוהב לשחק בירושלים.

תמונה: depositphotos

אמנם סביר להניח שאוהדים מכבדים את העובדה שהאקס נמנע מלחגוג מולם, אך לא מופרך להניח שאוהדי קבוצתו הנוכחית היו רוצים שיחגוג ביחד איתם, ואפילו מתרגזים על כך שהוא לא.

קשה להתווכח עם הקביעה שהדבר הכי כיף במשחק כדורגל הוא להבקיע גול. הרי מטרת המשחק היא להכניס את הכדור אל תוך השער. יש שחקנים שהפכו את החגיגות של אחרי השער לסמלם המסחרי, בין אם מדובר בארץ הקודש (“האווירון” של אלון מזרחי, ערן זהבי ו’הפיו-פיו’ ועוד) או בכדורגל העולמי (‘ילד העריסה’ של בבטו, ריקוד הרובוט של פיטר קראוץ’ וכו’). אפילו במשחקי הכדורגל הפופולריים של פיפ”א ופרו אבולושן יש אינספור אפשרויות לחגיגה אחרי שער.

כאמור, במציאות של היום רובם המכריע של שחקני הכדורגל אינם נשארים בקבוצה אחת למשך כל הקריירה. אין יותר שחקנים כמו פרנצ’סקו טוטי, חאבייר זאנטי, ראיין גיגס, פאולו מלדיני או יצחק שום. בין אם מדובר ברצון להתקדם מבחינה מקצועית או כלכלית, לשנות אווירה וכו’. כתוצאה מכך נוצר מצב בו במשחקים רבים מתחרים שחקנים בקבוצותיהם ובחבריהם לשעבר, וכן, גם כובשים נגדם – אך לא כולם בוחרים לחגוג.

מתי המנהג הזה התחיל?

אין לכך תשובה מדויקת, אבל כבר בשנת 1974 תועד דניס לאו הסקוטי, אחד החלוצים הגדולים בתולדות מנצ’סטר יונייטד, כשהוא לא חוגג שער נהדר עם העקב שכבש נגדה במדי מנצ’סטר סיטי. העובדה שיונייטד נלחמה נגד הירידה ערב מחזור הסיום בליגה, בטח לא תרמה לסיטואציה, ולאו החליט שלא לחגוג את שערו האחרון בקריירה נגד המועדון בו הפך לאגדה. יונייטד ירדה בלי קשר לתוצאה, אבל לאו, שלא ידע זאת בזמן המשחק, היה ככל הנראה החלוץ (תרתי משמע) של התופעה.

השנים חלפו להן, ובשנת 2007 הוגרלה מנצ’סטר יונייטד לשחק נגד ספורטינג ליסבון, קבוצת נעוריו של כוכבה כריסטיאנו רונאלדו. במה שיהפוך לסוג של מנהג אישי, רונאלדו כבש בשני המפגשים נגד קבוצתו לשעבר, אך שמר על איפוק ולא פצח בחגיגות, גם כאשר הבקיע שער ניצחון ביתי מבעיטה חופשית בדקה ה-90.

כעת אנחנו מגיעים לרגע זכור במיוחד בנושא ‘אי חגיגת השערים’ וזה שלטענת רבים התניע את הנושא מחדש. שוב מדובר ברונאלדו, שש שנים לאחר המפגשים מול ספורטינג והנה הגיע תורה של יונייטד לחטוף מהפורטוגלי, שב-2013 לא חגג שער שוויון במדי ריאל מדריד מול השדים האדומים בסנטיגאו ברנבאו, ונהג באופן דומה כשהבקיע את מה שהתברר כשער הניצחון באולד טראפורד. מסעות הכיבוש של רונאלדו מול קבוצותיו לשעבר לא נפסקו, שכן לפני שנתיים הוא הספיק לכבוש ולא לחגוג פעם נוספת במדי ריאל מול ספורטינג ליסבון, עם בעיטה חופשית בדקה ה-90 (השווה את התוצאה בדרך לניצחון דרמטי).

מאז נדמה שהתופעה התרחבה, והגיעה כמובן גם לישראל. במקרים רבים אפשר להבין שחקן שלא חוגג כיבוש שער, בטח כאשר מבקיע נגד קבוצת נעוריו, קבוצה בה שיחק תקופה ארוכה, או לחלופין מקום בו יצר חיבור כלשהו עם האוהדים (לדוגמה, ברק יצחקי ובית”ר ירושלים). לפעמים זה נראה די מוזר. אפשר להזכיר את המקרה הטרי יחסית של גיא מלמד – חלוצה החדש של מכבי נתניה, שנזרק מספר שבועות לפני כן מהפועל באר שבע (בה בילה עונה אחת ובקושי שיחק). מלמד הבקיע שער ניצחון נגד הקבוצה מהדרום ולמרות המאורע נשאר בפנים חתומות, שבוודאי לא מעידות על מה שהרגיש מבפנים.

ובחזרה לרונאלדו, איך לא. החגיגה של CR7 לאחר שערו האחרון מול יונייטד במדי יובנטוס, התקבלה באופן טבעי, שכן בכל זאת עברו תשע שנים מאז ששיחק שם, אין בקבוצה שחקנים עמם שיתף פעולה, והוא הבקיע לעיני הקהל הביתי שלו באיטליה. טבעי שישמח, טבעי שיחגוג. אם הוא היה מבקיע באולד טראפורד, אני מניח שהוא שוב היה שומר על איפוק במה שהיה נחשב מבחינתו כאקט של כבוד כלפי הקהל הביתי שלו לשעבר, באופן דומה לזה שפול פוגבה לא השתולל בהמשך אותו המשחק מול אוהדיו לשעבר מיובנטוס אחרי שער הניצחון הדרמטי של האנגלים. מה אתם חושבים על התופעה?

תמונה: depositphotos

אין לדעת מה תהיה התוצאה הסופית הלילה בגלזגו, אבל גם במידה ולא נצליח לעמוד במשימה (ובואו נודה, הסקוטים בביתם פייבוריטים ברורים) – הקמפיין הנוכחי בליגת האומות מסתמן כחיובי וסימני ההתקדמות, בעיקר בהתנהלות של הצוות האוסטרי, בהחלט נראים לעין.

אמנם בשבועות האחרונים קיבלנו את ההגדרה למילה אופוריה במיטבה בעקבות שני ניצחונות ביתיים נגד נבחרות בסדר הגודל שלנו, אבל כן, חשוב לציין שבשנים האחרונות זה דבר נדיר מאוד במחוזות הנבחרת. הנקודה החשובה מבחינתי, יותר מכל תוצאה כזו או אחרת, היא קביעת הזימונים בסגלים של אנדי הרצוג ו-וילי רוטנשטיינר. נראה כי לראשונה מזה שנים רבות, ובהשוואה ישירה לקמפיינים האחרונים של אלי גוטמן ואלישע לוי, השחקנים מוזמנים לסגל רק על סמך היכולת המקצועית שלהם.

את הקו שבו השחקנים שנמצאים בכושר ומתאימים לשיטה מקבלים את הצ’אנס, ללא קשר להיסטוריה שלהם ומי בדיוק הסוכן שמייצג אותם, ראינו כבר מהזימון הראשון של הרצוג ולמעשה עד היום. אמנם מדובר על פרק זמן לא ארוך למדי, אבל בהחלט מספיק בשביל להשתית יסודות בריאים יותר לנבחרת הלאומית.

דוגמאות לא חסר למצוא. הרצוג החליט בשלב מוקדם ששיטת המשחק תכלול שלושה בלמים, ובחר לתת את הצ’אנס לניסו קפילוטו, שמאז ימיו במכבי תל אביב לא בדיוק מצא את מקומו ונדד בין קבוצות בארץ ובאירופה. קפילוטו הגיע לאותו זימון אחרי עונה נהדרת במדי הפועל חיפה, ולמרות שכלל לא בטוח כי מאמן ישראלי היה נותן הזדמנות לשחקן אפור למדי שלא מקושר מספיק בתקשורת, הרצוג ראה בו תכונות שמתאימות לשיטה ולמרקם של הנבחרת ואף הרכיב אותו ב-11 למשחק נגד אלבניה במחזור הראשון.

דוגמא נוספת, גם כן בחלק האחורי, היא עומרי בן הרוש. הבלם/מגן שמכבי תל אביב חגגו את עזיבתו ובמכבי חיפה היה אחד מהשחקנים שחטפו את הביקורות הקשות ביותר, חתם הקיץ בלוקרן מהליגה הבלגית והפך לבאנקר בהרכב ולאחד השחקנים היותר יציבים בקבוצה. למרות השיפור ביכולתו, בכדורגל הישראלי כבר סומן על בן הרוש איקס ונראה היה שלא ישחק יותר במדי הנבחרת, אבל הרצוג והצוות שלו ראו את ההתקדמות של השחקן בבלגיה, הורסטיליות שלו והעובדה שהוא מתאים לשחק במערך של שלושה שחקני הגנה, ונתנו לו את הקרדיט בצמד המשחקים נגד סקוטלנד ואלבניה שהסתיימו כאמור בניצחונות. גם כאן, סביר להניח שמאמן אחר, בואו נגיד מקומי, כלל לא היה מתקרב לבן הרוש בידיעה שהדבר יגרור ביקורות קשות מהתקשורת.

עוד דבר שחשוב בסגל בריא, במיוחד שמדובר בנבחרת, זה שמירה על בסיס שחקנים קבוע פחות או יותר, וגם כאן אנחנו רואים את העקביות של הצוות הזר. אפשר להעיף מבט בהרכבים:

נגד אלבניה בחוץ: חיימוב, קפילוטו, ייני, חבשי, דסה, נאתכו, פרץ, כיאל, טוואטחה, דאבור, זהבי.

נגד סקוטלנד בבית: הרוש, בן הרוש, ייני, טיבי, דסה, נאתכו, פרץ, כיאל, טוואטחה, דאבור, שהר.

נגד אלבניה בבית: הרוש, בן הרוש, ייני, טיבי, דסה, נאתכו, פרץ, כיאל, טוואטחה, דאבור, חמד.

כפי שניתן לראות, בשלושת המשחקים ישנם 7 שחקנים שפתחו בכולם (סביר להניח שהיו 8 אם ערן זהבי לא היה נפצע) ועוד שלושה שחקנים שפתחו בשניים. גם נגד גואטמלה ראינו כמעט את את כל ההרכב שעלה מול אלבניה (ב’), מלבד זהבי ששיחק על חשבון חמד ולואי טאהא במקומו של טיבי – בדיוק ההרכב שצפוי לעלות היום בגלזגו.

גם כמניחים לרגע את ההיבט המקצועי בצד, ההנחיה החדשה של המנהל הטכני וילי רוטנשטיינר, אותה ראינו כבר בנסיעה לאלבניה, היא שהשחקנים לא יבואו במגע עם אוהדים בשדה התעופה, אלא יועברו ישירות לטרקלין, שם תמתין ארוחה קלה ומנוחה לפני הטיסה. בלי אוהדים, בלי דיוטי פרי ובלי הסחות דעות – נטו מקצועיות.

בחזרה למשחק היום. אין ספק שמדובר באחד המשחקים החשובים של הכדורגל הישראלי והזדמנות חסרת תקדים. לצערי, תוצאה לא טובה בסקוטלנד ואי העפלה להמשך טורניר האומות בהחלט יביאו עימם ביקורות או לכל הפחות תחושות לא טובות לקראת הדבר האמיתי שהוא קמפיין מוקדמות היורו המסורתי. ברגעים שאחרי המשחק, יהיה חשוב לזכור את הדרך הנכונה שהצוות המקצועי מוביל אותנו. ובמידה ונשיג תוצאה חיובית? האופוריה אכן תהיה מוצדקת ובמקום.

תמונה: depositphotos

בתחילת השבוע נבחרת ישראל וערן זהבי יצאו בהודעה משותפת: כוכב הליגה הסינית חוזר לנבחרת אחרי שנה בחוץ.

תקציר למי ששכח: במשחקו האחרון במדי הנבחרת, זרק הקפטן לשעבר את הסרט על הדשא בגלל שספג קללות, ולאחר מכן במקום לצאת המבוגר האחראי ולהתנצל, הוא רק הוסיף שמן למדורה ובעצם טען שהתנצל בפני מי שמגיע לו ושהוא הקורבן פה. הוא האשים שקיללו אותו, שירקו לעברו. אין ספק בכלל שאוהדי נבחרת לא צריכים לקלל שחקן שלהם, בטח לא לירוק לכיוונו, אך זהבי שחקן כדורגל ויודע בדיוק היכן הוא נמצא. שחקנים חטפו קללות על המגרש לפניו, ולצערינו זה יקרה גם אחריו. זה מגרש הכדורגל ולא התזמורת הפילהרמונית.

כל עוד זהבי משחק בשביל הנבחרת הוא משחק גם ובעיקר בשביל תושבי מדינת ישראל, לא בשביל עצמו. זריקת סרט הקפטן הייתה מעשה בזוי, אך מה שהיה גרוע יותר זה חוסר היכולת של אדם במעמדו להתנצל בפני אוהדי הנבחרת. לא צריך לשים עליו איקס, אך החזרה לנבחרת לא צריכה להיות בתנאים שלו ושל צוות היח”צ שלו לאחר שאיכזב את אוהדי הכדורגל בארץ.

שלא יהיה ספק – ערן זהבי הוא אחד מהשחקנים הגדולים שהיו בכדורגל הישראלי. הוא עשה דברים מופלאים בליגה שלנו ומשרת את המדינה היטב כשגריר בסין. הוא לא אדם רע, אבל כשקפטן נבחרת משרה אנרגיה שלילית ואומר דברים מעליבים כמו “גם עוד 40 שנה לא נגיע לשום מקום”, זה שחקן שצריך להילחם עליו? הוא קיבל קמפיין שלם על תקן ה-שחקן שכל הכדורים הולכים אליו, אלישע לוי הפך אותו לפנים של הנבחרת והתוצאה היא שהלכנו אחורה לא רק מהבחינה המקצועית, אלא גם חברתית והיחס של הקהל כלפי הנבחרת.

בנבחרת שאין לה שחקנים ברמות הגבוהות, הבסיס זה צניעות, השקעה והתלהבות. להחזיר את זהבי אחרי מה שעשה זה לשדר בדיוק את ההפך, בטח כשמסתכלים בהשוואה על שני חבריו לשפיץ תומר חמד ומונאס דאבור.

גם בעניין ההודעה עצמה או יותר נכון דרך הצגתה. מה הבעיה לדרוש מערן זהבי להגיע למסיבת עיתונאים מסודרת ולהתנצל בפני קהל האוהדים? אבל זאת כנראה בקשה גדולה מדי מההתאחדות, שבחרה להעביר את המסר דרך קבוצות הואטסאפ של העיתונאים והראתה בדיוק כיצד היא מתחייסת לכל העניין.

כשנחתו כאן מנהל מקצועי ומאמן זר הייתה הרגשה שכן מנסים לעשות משהו בסגנון שונה כי מה שהיה עד עכשיו לא הוביל אותנו לשום מקום, אבל אירוע שכזה ודרך הטיפול בו מזכירים לנו שזה כנראה חזק מאיתנו.

לסיכום, עד שזהבי לא יתנצל בשידור במילותיו החזרה שלו לנבחרת היא לא פחות משערורייתית, וממשיכה את הקו של זריקת הסרט והעברת מסר בעייתי לאלפי ילדים שהעריצו אותו, לפחות עד לאותה נקודה.