תמונה: depositphotos

 

בסך הכל, המונדיאל היה חביב ומהנה, אבל השאיר אותי בתחושת החמצה מסוימת. לא מעט אנשי כדורגל טוענים שזה היה המונדיאל המעניין ביותר שהם ראו, והגדיל לעשות נשיא פיפ"א ג'יאני אינפנטינו שטען ש"זה המונדיאל הטוב אי פעם". אין ספק שהדרמות ומהפכים היו מלהיבים, קיבלנו לא מעט סיפורים גדולים וטכנולוגיית ה – VAR עשתה מהפכה ענקית, אבל חייבים להודות – הרמה המקצועית הייתה מאכזבת.

לא ראינו נבחרת עוצמתית ומאיימת כפי שהתרגלנו בטורנירים קודמים, אפילו אם משווים למונדיאל האחרון (גרמניה של 2014). הסגל הצרפתי הוא מהמוכשרים שידע טורניר גביע העולם לדורותיו, אבל בפועל הנבחרת סיפקה כמה הברקות, נהנתה מכמה 'וארים' ונתנה בערך 40% מיכולתה, וזה הספיק. נבחרת שהחלוץ המרכזי שלה לא בעט למסגרת אפילו פעם אחת במהלך כל הטורניר לוקחת מונדיאל ללא קושי יוצא דופן.

למרות זאת, יש גם צדדים טובים. אני לא זוכר נבחרת שבאמת התבזתה (אולי מלבד פנמה), להפך, היו נבחרת שהצליחו להרשים למרות שלא העפילו לשלבי ההכרעה (פרו, סרביה, איראן, סנגל) ונבחרות שהפתיעו בגדול (יפן, שבדיה, רוסיה, אנגליה).

ההתרשמות מה-VAR, כאמור, מאוד חיובית. יש מה ללטש, ותמיד יהיו מקרים חריגים, אבל המערכת תמשיך להשתפר, בעיקר באופן השימוש. בנוסף, זה יוצר דרמה נוספת שלא הייתה קודם לכן והכי חשוב – עושה את הכל פייר.

האם נבחרת לאומית יכולה לשחק כדורגל ברמה גבוהה מאד – של שלבי סיום ליגת האלופות? ברזיל ובלגיה הראו לפרקים שכן, אבל שאר הנבחרות (כן, גם צרפת) הבליטו והדגישו את הפער הגדול שבין כדורגל הקבוצות לזה של הנבחרות. נראה שבשנים הקרובות הפער הזה רק ילך ויתעצם.

בשורה התחתונה, כולנו קיבלנו חודש ויום מדהימים של טורניר כדורגל שהוא הרבה יותר מספורט. לכל דבר בחיים יש פלוסים ומינוסים אך מה שכבר בטוח – אנחנו לא יכולים לחכות לקטאר 2022. הספירה לאחור החלה.

 

 

 

 

 

 

 

 

תמונה: depositphotos

 

אני חושב שדורות של אוהדי אנגליה שדמיינו את היום – לראות את אנגליה בחצי גמר גביע העולם – חשבו עליו בוודאי אחרת. אולי עם ניצחונות הרואיים ועל יריבות בסדר גודל אחר מפנמה, טוניסיה, קולומביה (ללא חאמס) ושבדיה (ללא זלאטן). אבל ספק אם למישהו באי הבריטי זה באמת מפריע יותר מדי ברגעים אלה.

נבחרת אנגליה לא צריכה להתנצל על היריבות שעברה בדרך ועל היריבה שפגשה היום – נבחרת שבדית די מוגבלת, אך כזאת שסיימה לפני הולנד במוקדמות, הדיחה את איטליה בפלייאוף וסיימה ראשונה בבית עם גרמניה. הרי רק לפני שנתיים ביורו האחרון, האנגלים שיחקו נגד יריבה בעל פרופיל דומה, איסלנד, וזה נגמר בהדחה מביכה.

אמנם לא ראינו כדורגל גדול מהחניכים של גארת' סאות'גייט, אבל נראה שכל אחד מהשחקנים יודע מה תפקידו על המגרש ומשחק במעין שלווה פנימית, וכשצריך את השער יש את המצבים הנייחים בראשות צמד המגנים טריפייה ויאנג שמכניסים כדורים נהדרים לרחבה אל כיוונם של הבלמים ומלך שערי הטורניר עד כה, הארי קיין.

את השערים היום הבקיעו הבלם מגווייר ודלה עלי שסוף סוף הגיע לטורניר, אך הכוכב הגדול של שני משחקני הנוקאאוט האחרונים של האנגלים הוא ללא ספק שוערה של אברטון ג'ורדן פיקפורד. הוא הרשים בעונת הירידה של סנדרלנד לפני שנתיים. אשתקד היה מהטובים בשחקני אברטון בעונת הבכורה שלו בקבוצה, ולאחר שקיבל את הקרדיט מסאות'גייט לעמוד בין הקורות בטורניר הנוכחי, הוא ניצח לאנגלים את דו קרב הפנדלים מול קולומביה והיום היה הגורם המרכזי בהעפלה לחצי הגמר עם שלוש הצלות גדולות.

בשורה התחתונה: יש כאן נבחרת אנגליה צעירה, צנועה ורעבה שתחכה ביום רביעי לנבחרת קרואטיה החזקה כשהמטרה ברורה – המשך המסע הקסום בדרך להחזרת הגביע הביתה.