תמונה: depositphotos

 

אני חושב שדורות של אוהדי אנגליה שדמיינו את היום – לראות את אנגליה בחצי גמר גביע העולם – חשבו עליו בוודאי אחרת. אולי עם ניצחונות הרואיים ועל יריבות בסדר גודל אחר מפנמה, טוניסיה, קולומביה (ללא חאמס) ושבדיה (ללא זלאטן). אבל ספק אם למישהו באי הבריטי זה באמת מפריע יותר מדי ברגעים אלה.

נבחרת אנגליה לא צריכה להתנצל על היריבות שעברה בדרך ועל היריבה שפגשה היום – נבחרת שבדית די מוגבלת, אך כזאת שסיימה לפני הולנד במוקדמות, הדיחה את איטליה בפלייאוף וסיימה ראשונה בבית עם גרמניה. הרי רק לפני שנתיים ביורו האחרון, האנגלים שיחקו נגד יריבה בעל פרופיל דומה, איסלנד, וזה נגמר בהדחה מביכה.

אמנם לא ראינו כדורגל גדול מהחניכים של גארת' סאות'גייט, אבל נראה שכל אחד מהשחקנים יודע מה תפקידו על המגרש ומשחק במעין שלווה פנימית, וכשצריך את השער יש את המצבים הנייחים בראשות צמד המגנים טריפייה ויאנג שמכניסים כדורים נהדרים לרחבה אל כיוונם של הבלמים ומלך שערי הטורניר עד כה, הארי קיין.

את השערים היום הבקיעו הבלם מגווייר ודלה עלי שסוף סוף הגיע לטורניר, אך הכוכב הגדול של שני משחקני הנוקאאוט האחרונים של האנגלים הוא ללא ספק שוערה של אברטון ג'ורדן פיקפורד. הוא הרשים בעונת הירידה של סנדרלנד לפני שנתיים. אשתקד היה מהטובים בשחקני אברטון בעונת הבכורה שלו בקבוצה, ולאחר שקיבל את הקרדיט מסאות'גייט לעמוד בין הקורות בטורניר הנוכחי, הוא ניצח לאנגלים את דו קרב הפנדלים מול קולומביה והיום היה הגורם המרכזי בהעפלה לחצי הגמר עם שלוש הצלות גדולות.

בשורה התחתונה: יש כאן נבחרת אנגליה צעירה, צנועה ורעבה שתחכה ביום רביעי לנבחרת קרואטיה החזקה כשהמטרה ברורה – המשך המסע הקסום בדרך להחזרת הגביע הביתה.

תמונה: depositphotos

 

אנגליה וקולומביה סיפקו משחק כדורגל רע, אולי החלש ביותר מבחינת האיכות בשלב שמינית הגמר. אמנם חאמס היצירתי עודד על הספסל 120 דקות + פנדלים ולא יכול היה לעזור לחבריו, אבל קולומביה עדיין נבחרת טובה יותר ממה שהציגה אתמול. גם הרוח הגבית שקיבלה לאחר השוויון הדרמטי לא באמת שיפרה את רמת הכדורגל, וראינו בעיקר יכולת חלשה ומשחק מלוכלך מצד השחקנים של פקרמן.

גם אנגליה לא יכולה להתגאות יותר מדי בהיבט הזה. היא נגררה לקרב החפירות ומיעטה לסכן את השער של אוספינה. הארי קיין, שנראה מעט גמלוני אך כל מהלך שלו עם הכדור הוא קלאס, שוב הופיע ברגע שהיו זקוקים לו. לא ראינו יותר מדי מהנבחרת האנגלית בפאן המקצועי. טריפייה המגן הימני הוא היחיד שהצליח לייצר חצאי מצבים לאנגלים, ויחד עם השוער ג'ורדן פיקפורד, שגם רשם הצלה ענקית שנשכחה שניות לפני אותו גול קולמביאני, היו היחידים ששיחקו מעל הרמה הממוצעת.

אולי זה מה שיפה בכדורגל. לפעמים הוא יכול להיות משחק די משעמם עם הבלחות לא צפויות ודרמה גדולה. ממש כמו החיים עצמם. זה מה שקיבלו אתמול במוסקבה עם הסיום הכי מפתיע שיכולנו לבקש: אנגליה מנצחת בפנדלים.

אחרי השער המשווה של ג'רי מינה (בלם בינוני אך מתגלה ככובש מחונן) הייתה הרגשה באוויר שהמשחק של קולומביה. אנגליה הלוזרית שוב תאבד את זה ברגע האחרון ותפסיד את ההתמודדות, ככל הנראה בפנדלים. קלאסי. התחושה התחזקה כשהנדרסון החטיא את הבעיטה שלו והעורכים בכל העיתונים בבריטניה כבר החלו לשכתב כותרות וטקסטים מהטורנירים הקודמים. אבל יש משהו שונה בנבחרת הנוכחית. מדובר בחבורת שחקנים צעירה ודינאמית, שכן מחפשת לשחק כדורגל ומשדרת המון רוגע שמגיע מכיוון מאמנה גארת' סאות'גייט.

אנגליה בשלב רבע הגמר בטורניר גדול, לראשונה מאז 2006. היא גברה על המכשול הכי מפורסם וכואב שלה, הנקודה הלבנה וכעת היא עומדת בפני קרב גדול מול שבדיה על המקום בחצי הגמר. האנגלים כבר לא מפחדים להגיד שזה אפשרי ללכת עד הסוף, אז האם באמת "Football's Coming Home" ? הערכה טובה יותר בוודאי תהיה לנו ביום שבת בערב.