מכבי חיפה הודיעה הבוקר באופן רשמי: אלי גוטמן חתם לעונה וחצי כמאמן הקבוצה. מאמן הנבחרת לשעבר ופרשן ערוץ הספורט בשנה האחרונה חוזר לקבוצה מהכרמל לאחר 26 שנה (היה עוזרו של שלמה שרף בתחילת שנות התשעים). גוטמן אימן במהלך הקריירה בין היתר את הפועל באר שבע, הפועל חיפה, בית"ר ירושלים, הפועל פ"ת, פראלימני ולימסול הקפריסאיות, מכבי נתניה וכמובן את נבחרת ישראל.

לאחר החתימה, אמר גוטמן בקצרה: "כבוד גדול הוא לי לאמן במועדון גדול כמו מכבי חיפה. זה יום מיוחד ומרגש עבורי. אני חוזר למכבי לאחר 26 שנה. מצפים לנו אתגרים גדולים. מודה על האמון וכעת לעבודה".

השאלה הגדולה כעת: האם מכבי חיפה סוף סוף מצאה את האיש שיכול להחזיר אותה לימים היפים?

תמונת מצב

קודם כל, צריך להבין את המצב של הקבוצה. במכבי חיפה של העונות האחרונות אין יכולת להכיל תקופות גרועות. מועדון כדורגל שלא יודע להכיל משברים ופועל מתוך חשיבה לטווח קצר רק מחריף את המצב. יש דוגמאות מרהיבות להרס עצמי מהסוג הזה גם במועדוני כדורגל גדולים באירופה.

אחד מתוצרי הלוואי של החלפת מאמנים בלתי פוסקת זה החלשת מעמד המאמן והצוות המקצועי וחיזוק ההשפעה של חדר ההלבשה. כשמאמן חלש – השחקן הוא חזות הכל. אותו שחקן יקשיב למאמן שלו חמישה משחקים ובשישי הוא כבר ישמע את האוהדים ואת עיתונאי ספורט שמסבירים לו שהעסק אבוד ושיחליף נאמנויות. כשזורקים מאמנים זה מחליש את המועדון. וכשמועדון חלש יש מי שמתחזק במקום – חדר ההלבשה. סוכנים. עיתונאי ספורט. אוהדים. אנשי מנהלה זוטרים. אנשי מקצוע. גם לשעברים. כמה גרוע זה? תסתכלו על מכבי חיפה.

תחלופת שחקנים בלתי פוסקת היא עוד תוצאה של חשיבה לטווח קצר ופגיעה בהיררכיות מקצועיות במועדון. ואחרי זה אין קבוצה. כי כשלא רצים ביחד ולא חווים ביחד כישלונות והצלחות לא ניצרב כלום. מכבי חיפה היא נכון לכרגע קבוצה ריקה. לא מסומנת. בלי אופי. אם תעברו על סגל השחקנים אחד אחד ותנסו לזהות את החיבור שלהם אחד לשני לא תצליחו. בשביל שחיבור וקשר יתפתחו ויהפכו לבעלי משמעות צריך שתהיה היסטוריה משותפת. וזה לוקח זמן.

פגיעה במעמדם של ההולנדים

המנהל הספורטיבי מו אלאך זיהה את הבעיות ואת תוצרי הלוואי שלהן. ההולנדי הבין את המצב – היעדר יסודות של קבוצה, וניסה לבנות את מכבי חיפה מחדש. להשאיר את רוב השחקנים (להזיז בעיקר את מי שלא התאים מבחינה חברתית) ולתת להם הזדמנות אמיתית לרוץ ביחד. דבר נוסף שהוא עשה זה ללמוד את ההיסטוריה של המועדון ולנסות להשית על כל מחלקות הילדים והנוער שיטת משחק שתוגדר גם כשיטת המשחק של המועדון. דבר כזה חייב לקחת זמן, לנקות מועדון מהרגלים מגונים זה לא משהו שקורה בין לילה.

האיש אותו הביא אלאך בשביל להוביל את הקבוצה הבכירה הוא פרד רוטן, אחד מהשמות היותר בכירים שהגיעו לארץ נחת עם קורות חיים מרשימים וקיווה לשדרג את הקבוצה שקיבל מגיא לוזון. בפועל, בחצי השני של העונה הקודמת תחת רוטן לא היה שינוי משמעותי הן ביכולת והן בתוצאות, אך הוא קיבל את המנדט לבנות את הקבוצה בעונה הנוכחית ביחד עם אלאך.

חיפה לא עשתה שינויים רבים ודווקא לאחר שנים רבות נראה כי היא פגעה בול עם הרכש הזר (ג'ורג' מנדז'ק, סיידובה סומא), ומצליחה לקדם שחקני בית בצורה נכונה דוגמת מוחמד עוואד, נטע לוי ושון וייסמן, אבל פתיחת העונה הייתה מאכזבת (למרות שיפור מסוים ביכולת לעומת העונות האחרונות) ומו אלאך החל להרגיש את הרעשים מסביב בדבר הרצון להיפרד מרוטן וכשהוא בוודאי יהיה הבא בתור.

הקאמבק של גוטמן 

התוצאות המשיכו לאכזב ואלאך, כאמור, קרא את המפה והבין שזמנו קצוב. שוב פעם הקולות מהאנשים הקרובים ליעקב שחר ותוכניות הרדיו המקומיות עשו את שלהן והובילו לעזיבתם של המנהל המקצועי ביחד עם המאמן פרד רוטן וכל הצוות ההולנדי. כעת מגיע לתפקיד אלי גוטמן, אמנם פיגורה אך כזה שלא הצליח על הקווים מאז הפעם האחרונה שמכבי חיפה הייתה רלוונטית (הקדנציה הראשונה בהפועל תל אביב).

מבחינה מקצועית, הציפיות מגוטמן בליגה הנוכחית יהיו לייצב את הקבוצה ולהביא אותה למקומות 4-6. מעבר לתוצאות וההישגים בטבלה, יידרש מהמאמן שיקדם שחקנים צעירים, שיראה שהקבוצה משתפרת ועובדת באימונים, שיהיה אמיתי עם האוהדים, שידרוש 120 אחוז מכל שחקן ובעיקר שיחזיר את הקהל לאהוב את הקבוצה שמאכזבת אותו פעם אחר פעם.

קשה להגיד כמה למאמן באמת יש השפעה בסיר הלחץ שנקרא מכבי חיפה וברור שהבעיות המועדון עמוקות יותר מהאיש שעומד על הקווים, אבל אולי דווקא מאמן שהיה בחוץ תקופה לא קצרה, למד את המצב ומגיע מוכן ורעב יותר לאתגר, יצליח להשתלט על המועדון הירוק או לפחות לקדם אותו למקום נכון ובריא יותר. לנו רק נותר לראות האם אחרי כל כך הרבה שנים העסק יחזור לעבוד בחיפה או שניפגש שוב במחזור העשירי של העונה הבאה וננהל את אותו הדיון על זהות המאמן החדש.

 

תמונה: depositphotos

ביום חמישי האחרון חזינו בערב נדיר באצטדיון סמי עופר. נדיר כי, לראשונה מזה לא מעט זמן, קיבלנו ניצחון כחול לבן במשחק משמעותי ומול יריבה עדיפה. הנבחרת של אנדי הרצוג הציגה הרבה אופי, נחישות, מהפך וכל מה שאנחנו לא רגילים לקבל מנבחרת ישראל. מה שמעודד הוא שהנבחרת, מעבר לניצחון, גם שיחקה כדורגל טוב בפרקים רבים של המשחק.

הלוואי שבאמת יצאנו לדרך חדשה וקצת שונה, דרך שבה הקהל יחזור לאהוב את הנבחרת (כמו בתקופה של שלמה שרף באצטדיון רמת גן), והקהל יגיע בהמוניו למשחקים. האוהדים בישראל צמאים לקצת נחת וגאווה לאומית, והתשובה הטובה ביותר לכך תהיה אצטדיון טרנר אשר צפוי להיות מלא הערב לקראת ההתמודדות הקריטית מול האלבנים.

לצד כל זה, ובחזרה למשחק נגד הסקוטים בחיפה – היה עצוב מאוד לראות את היציעים הריקים באצטדיון. אנשים שהיו במגרש מספרים שבכניסה "הייתה הרגשה של משחק ידידות". קשה להאשים את האוהדים לאור המחירים המוגזמים (150 שקל לכרטיס? באמת?) + אי התוצר על המגרש כבר שנים רבות. לצד כל הישראלים העייפים, ניתן היה לראות קבוצות של סקוטים, בלבוש ססגוני ובכלי נגינה חמת חלילים המפורסם, כולם לבושים בחולצת הנבחרת שלהם. כשאתה רואה את זה אתה מבין שיש פה הבדל גדול בתרבות, ושנצטרך הרבה יותר מתוצאה מוצלחת במשחק בודד בשביל לסגור את הפערים.

עם הפנים למשחק הקריטי היום מול אלבניה, כשפתאום השלב הבא בליגת האומות נראה כמשימה אפשרית. אז הפעם האוהדים כן צפויים להגיע בהמוניהם. דיברנו כבר על הניצחון מול סקוטלנד, אבל צריך גם לציין – ניצחון כזה היה צריך להגיע מתישהו, מול נבחרת די בינונית ללא הכוכב הגדול שלה, וכזו ששיחקה את חצי השעה הארוחה בעשרה שחקנים. הרי זה ממש קלאסי מבחינתנו לקרוס מהציפיות החדשות שנוצרו בין לילה ולאבד את הראש מול האלבנים.

אגב, סיפור אחד כבר הספיק לפגוע בהכנות של הנבחרת לקראת המשחק. צמד החלוצים, אלירן עטר ודיא סבע, נקלעו לעימות במהלך המשחק מול סקוטלנד. כזכור, השניים נכנסו כמחליפים במהלך המחצית השניה והפגינו אנוכיות אחד כלפי השני במספר התקפות מסוכנות של הנבחרת שהיו יכולות להגדיל את התוצאה. חילופי האשמות נמשכו גם בחדר ההלבשה. בסרטונים שהופצו ברשת בימים האחרונים נראה שחקנה של מכבי תל אביב מסנן לכאורה הערה גזענית לעברו של סבע, לאחר שהאחרון בחר שלא למסור לו את הכדור. עטר וההתאחדות כבר הספיקו להכחיש, והאירוע עצמו טופל על ידי מאמן הנבחרת שהזמין את השניים לשיחה.

מבחינת ההרכב, אין סיבה לעשות שינויים משמעותיים. למעשה, גם החילוף היחיד צפוי להיות כפוי – בן שהר שנפצע יפנה את מקומו לתומר חמד/דיא סבע. השחקנים הבולטים בנבחרת הם כמובן, הלגיונרים, בראשותם של מונאס דאבור (רד בול זלצבורג), בירם כיאל (ברייטון), ביברס נאתכו (אולימפיאקוס) וטאלב טוואטחה (איינטרכט פרנקפורט). אגב, כל הארבעה הם שחקנים מהמגזר הערבי. בשקט בשקט, בני המיעוטים משתלבים בנבחרת, מובילים אותה והופכים לחלק חשוב ומרכזי בהצלחה שלה. הכדורגל יכול וצריך להיות אחד מהכלים שמובילים לשינוי בחברה הישראלית. גול ניצחון של דאבור ו/או בישול מדויק של נאתכו הערב בהחלט יכולים להוביל אותנו לכיוון הנכון. תרתי משמע.