תמונה: depositphotos

 

אנגליה וקולומביה סיפקו משחק כדורגל רע, אולי החלש ביותר מבחינת האיכות בשלב שמינית הגמר. אמנם חאמס היצירתי עודד על הספסל 120 דקות + פנדלים ולא יכול היה לעזור לחבריו, אבל קולומביה עדיין נבחרת טובה יותר ממה שהציגה אתמול. גם הרוח הגבית שקיבלה לאחר השוויון הדרמטי לא באמת שיפרה את רמת הכדורגל, וראינו בעיקר יכולת חלשה ומשחק מלוכלך מצד השחקנים של פקרמן.

גם אנגליה לא יכולה להתגאות יותר מדי בהיבט הזה. היא נגררה לקרב החפירות ומיעטה לסכן את השער של אוספינה. הארי קיין, שנראה מעט גמלוני אך כל מהלך שלו עם הכדור הוא קלאס, שוב הופיע ברגע שהיו זקוקים לו. לא ראינו יותר מדי מהנבחרת האנגלית בפאן המקצועי. טריפייה המגן הימני הוא היחיד שהצליח לייצר חצאי מצבים לאנגלים, ויחד עם השוער ג'ורדן פיקפורד, שגם רשם הצלה ענקית שנשכחה שניות לפני אותו גול קולמביאני, היו היחידים ששיחקו מעל הרמה הממוצעת.

אולי זה מה שיפה בכדורגל. לפעמים הוא יכול להיות משחק די משעמם עם הבלחות לא צפויות ודרמה גדולה. ממש כמו החיים עצמם. זה מה שקיבלו אתמול במוסקבה עם הסיום הכי מפתיע שיכולנו לבקש: אנגליה מנצחת בפנדלים.

אחרי השער המשווה של ג'רי מינה (בלם בינוני אך מתגלה ככובש מחונן) הייתה הרגשה באוויר שהמשחק של קולומביה. אנגליה הלוזרית שוב תאבד את זה ברגע האחרון ותפסיד את ההתמודדות, ככל הנראה בפנדלים. קלאסי. התחושה התחזקה כשהנדרסון החטיא את הבעיטה שלו והעורכים בכל העיתונים בבריטניה כבר החלו לשכתב כותרות וטקסטים מהטורנירים הקודמים. אבל יש משהו שונה בנבחרת הנוכחית. מדובר בחבורת שחקנים צעירה ודינאמית, שכן מחפשת לשחק כדורגל ומשדרת המון רוגע שמגיע מכיוון מאמנה גארת' סאות'גייט.

אנגליה בשלב רבע הגמר בטורניר גדול, לראשונה מאז 2006. היא גברה על המכשול הכי מפורסם וכואב שלה, הנקודה הלבנה וכעת היא עומדת בפני קרב גדול מול שבדיה על המקום בחצי הגמר. האנגלים כבר לא מפחדים להגיד שזה אפשרי ללכת עד הסוף, אז האם באמת "Football's Coming Home" ? הערכה טובה יותר בוודאי תהיה לנו ביום שבת בערב.

 

תמונה: depositphotos.com

 

בשורה התחתונה: רונאלדו מצטרף למסי, ושני השחקנים הגדולים בדורם נפרדים מגביע העולם כבר בשלב שמינית הגמר. אפשר לבקר אותם על כך שיחדיו מעולם לא הצליחו להבקיע בשלבי הנוקאאוט בטורניר הגדול מכולם, אבל צריך להבהיר משהו: כדורגל זה לא טניס, וגם אפילו לא כדורסל (NBA). המשחק הזה שבו 22 שחקנים רודפים אחרי כדור הוא גדול יותר מכל כוכב, ושני הסופרסטארים שהובילו את הנבחרות שלהם עד למונדיאל אולי היו יכולים לעשות מעט יותר, אבל המעטפת, הארגון והכישרון שמסביבם הם פשוט לא אותו דבר בהשוואה לקבוצות.

אתמול חזינו בשתי נבחרות דומות: מאומנות מאוד, הגנתיות עם חבר'ה שעוברים קשה בשביל הכוכב הגדול. רק שלאורוגוואי יש שניים כאלה. השער הראשון היה אחד המרשימים בטורניר: 2 מסירות ארוכות של שני חלוצים עם אינטיליגנציה משולבת ברמה הגבוהה ביותר.

קבאני (בספק למפגש מול צרפת ביום שישי) קיבל את הקרדיט על הסיומת (עם הכתף? החזה?) וכמובן על הביצוע הנהדר שלו בשער השני בדיוק בדקות הטובות של הפורטוגלים לאחר השוויון של פפה, אבל סוארס (טוטאליות מוחלטת של שחקן שרואה רק ניצחון מול העיניים), חימנז (הבלם הצעיר הטוב בטורניר עד כה?) ומעל כולם גודין (לדעת רבים הבלם הטוב בעולם) מרכיבים נבחרת שהולכת חיים קשים לצרפתים ובהחלט יכולה לפנטז על חצי הגמר.

כמה מילים על רונאלדו ופורטוגל: פתחו את המשחק טוב אבל חטפו גול מהיר, שלטו ברוב המשחק ואף השוו בצדק בתחילת החצי השני, אבל שוב ספגו אחרי רשלנות הגנתית. אין לפורטוגלים מספיק כלים בשביל לאיים על השער, וביום שרונאלדו לא חד ובקושי מגיע למצבים אין להם יותר מדי מה למכור. ההישג מהיורו האחרון הוא ענק אבל חשוב לזכור שההגרלה וגם אלילת המזל היו לצידם באותו הטורניר בצרפת, ובכנות הנבחרת הנוכחית לא שווה הרבה יותר משמינית הגמר. למרות זאת, ישנם כישרונות מעניינים כמו גונסאלו גדש וברנרדו סילבה שהראו ניצוצות לכך שהם יהיו מסוגלים להוביל את הנבחרת בטורנירים הבאים בעידן פוסט רונאלדו.

תמונה: depositphotos

ארגנטינה ביכולת בינונית אבל לחימה חסרת פשרות (מסצ'ראנו שיחק כחצי שעה מכוסה בדם) מצליחה לעלות לשלב הבא בצורה סופר דרמטית לאחר עוד פיניש מרתק למשחק במונדיאל הזה.

קשה להאמין שהם יוכלו לעשות את זה עוד הרבה פעמים מול נבחרות עדיפות (צרפת בשמינית הגמר), אבל לפחות הארגנטינאים קמו מהקבר ועמדו במשימה שהייתה נראית כבר אבודה רק לפני מספר ימים. ליאו מסי סוף סוף יזכה ללילה אחד של שינה טובה על אדמת רוסיה.

הכוכב של ברצלונה פתח בצורה מצוינת את המשחק עם שער יוצא מן הכלל, המשיך עם בעיטה חופשית לקורה ומספר מסירות מסוכנות ובאופן כללי היה הרבה יותר פעלתן מהמשחקים הקודמים, אבל במחצית ה 2 הוא נעלם ביחד עם כל הנבחרת שלו שרק במזל לא ספגה יותר משער אחד (פנדל מדויק של ויקטור מוזס).

המאמן סאמפולי חיכה עד הדקה השמונים בשביל להכניס את אגוארו, המשיך להתעלם מדיבאלה וראה את היגוואין חלוד מאי פעם – ומה בסוף? מרכוס רוחו, הבלם/מגן הגיח למרכז הרחבה כמו חלוץ 9 קלאסי ובעט (עם רגל ימין החלשה!) כדור מהאוויר ששווה כל כך הרבה לעם הארגנטינאי (תשאלו את מראדונה ביציע) ולמורשת של מסי. החלום עדיין בחיים, לפחות עד יום שבת בערב.

תמונה: depositphotos

 

קצת משעשע שמפגש הכולל את קבאני, סוארס ורונאלדו נתפס, לפחות אצלי, ככזה שבעל סיכויים לא רעים להיות ה 0-0 הראשון במונדיאל הנוכחי (או מהראשונים, תלוי מה יקרה בימים הקרובים), אבל אני משער שאני לא היחיד. מדובר בנבחרות מאוד דומות, זהירות, קשוחות, סבלניות ולמרות השמות הנוצצים, היכולת ההתקפית די מוגבלת כאשר רוב השערים שנכבשו על ידי שתי הנבחרות עד כה בטורניר הגיעו ממצבים נייחים (70%). המשחק באמת יכול להתפתח לכל מסלול, אך הכיוון הריאלי ביותר הוא קרב חפירות טקטי ומתיש (+ מסקרן בטירוף).

לגבי אורוגוואי, היא באמת באופן היסטורי מספקת הרבה יותר ממה שהיית מצפה ממדינה כ"כ קטנה. הן ברמת הכדורגלנים בטופ העולמי והן בהישגיה בטורנירים השונים (חצי גמר מונדיאל 2010, זכייה בקופה אמריקה 2011, העפלה לשמינית ב 2014 מבית שכלל את איטליה ואנגליה). למעשה, יש לאורוגוואי מספיק במה להתגאות מבלי שיזכירו בכל פעם את שני גביעי העולם שלה שהושגו לפני המון זמן. אולי זו המנטליות המקומית, אולי יודעים שם מה לעשות כדי לגדל כדורגלנים טובים.

לאחר שסיימה את שלב הבתים, אורוגוואי יכולה להתגאות באפס בטור שערי החובה. היא הנבחרת שהגיעו מולה להכי פחות מצבים עד כה (6.3 בממוצע למשחק) אחרי ברזיל (4.5). הסדר והמשמעת במשחק שלה לא מאפשרים להגיע לאיום אפקטיבי על השער של מוסלרה, כמו כן גם היכולת הגבוהה של החלק האחורי בראשות הצמד של אתלטיקו מדריד גודין את חימנס.

לטעמי, לקראת שמינית הגמר אורוגוואי יכולה דווקא להתאכזב מהמהפך הדרמטי בדקות הסיום של בית ב' אתמול, שהוביל אותה לפגוש את פורטוגל ולא את ספרד. הספרדים הם בדיוק סוג הטרף שאורוגוואי אוהבת, קבוצה שמניעה את הכדור וחשופה לעקיצות במתפרצות ונייחים, כמו שכבר ראינו מספר פעמים בטורניר הזה.

פורטוגל זה כבר סיפור אחר, זו נבחרת שמשחקת בסגנון דומה מאוד לאורוגוואי ויכולה לעשות זאת לא פחות טוב ממנה. רונאלדו יגיע רעב מהרגיל אחרי החטאת הפנדל מול איראן, אבל בינינו – יש כאן מתכון רשום ל-120 דקות של הרבה עצבים ומעט כדורגל איכותי. תכל'ס אפשר להתחיל ישר מהפנדלים.