תמונה: depositphotos

שופטי הווידאו נכנסו לליגת האלופות רק בשבועות האחרונים (החל משלבי הנוק אאוט) וכבר הפכו לסיפור המשמעותי ביותר – וזה עוד לפני ששלב שמינית גמר הסתיים לו. טכנולוגית ה-VAR אמנם כבר הוכיחה עצמה כדבר מבורך כשפרצה אלינו במהלך המונדיאל בקיץ האחרון ברוסיה, אך לצד האהדה הגדולה היא מעלה גם כמה תהיות רציניות, בעיקר לנוכח חוקת הכדורגל המיושנת והבעייתית.

קחו למשל את המשחק המדובר מאמש בין פריס סן ז'רמן למנצ'סטר יונייטד. הצרפתים הגיעו להתמודדות עם רגל וחצי בשלב הבא אחרי ניצחון 2:0  קליל באנגליה, ולמרות היעדרותו של ניימאר מצמד המפגשים, הם ראו מולם קבוצה ללא 10 (!) שחקנים משמעותיים בסגל בעקבות פציעות\הרחקות, שבשביל לעבור צריכה לעשות היסטוריה (להיות הקבוצה הראשונה שמפסידים בשני שערים בבית והופכת את התוצאה בגומלין). משימה אשר הוגדרה כ-'בלתי אפשרית'.

כזכור, פריס נחשבת בשנים האחרונות ללוזרית הגדולה של המפעל (קאמפ נואו, מרץ 2017) ואכן, גם אתמול שידרה אנמיות מול ההרכב החסר מאוד של מנצ'סטר יונייטד, חפרה לעצמה את הבור עם טעויות נדירות בחלק האחורי, אבל כמחצית משופטי הכדורגל בעולם עדיין היו מעלים אותה לרבע הגמר. בדקה האחרונה של הזמן החוקי, בתוצאה שהספיקה למקומיים בשביל להעפיל לשלב הבא, בעט המגן/קיצוני של יונייטד, דייגו דאלוט, כדור שפגע בידו של פרנסל קימפמבה הצרפתי והלך לקרן. השופט דאמיר סקומינה קיבל איתות והלך למסך. הוא ראה בבירור את הכדור פוגע בידו של קימפמבה שהגדיל את נפח גופו ומבחינתו אין ספק ויש פנדל. שוב – אם לסקומינה היה ספק לגבי ההחלטה הוא לא אמור לבטל את אי-שריקתו המקורית כך שיהיה ברור שהוא ראה וקבע נחרצות שהעונש על האירוע הוא בעיטה מ-11 מטר. מנצ'סטר יונייטד הבקיעה את הפנדל הדרמטי עמוק בתוספת הזמן ועלתה לשלב רבע הגמר בניגוד לכל התחזיות.

סביר להניח שאם תיקחו עשרה שופטים אקראיים, כאלה שעברו את אותה הכשרה, ותשאלו על משחק אתמול – בערך כחמישה יגידו שכן היו שורקים לפנדל וחמישה היו משיביים בשלילה. "אני אוהד גדול של VAR, ועדיין כזה", אמר אחרי המשחק מאמן פריס תומאס טוכל. "זו החלטה סופר-קשה כי יש יותר מדי פקטורים שמכריעים – תנועה טבעית, מרחק מהגוף וכו'. אני חושב שזה חמישים-חמישים. זאת הבעיה עם נגיעות יד. עבור בעיטה שהייתה הולכת 50 מטר מעל המשקוף מקבלים פנדל מ-11 מטר. אין שום היגיון בזה".

יש היגיון בדבריו של טוכל. ללא VAR היה אפשר לומר "השופט לא ראה" או "לא יכול לנתח בצורה מושכלת בשבריר שניה". השימוש בווידאו פשוט מוכיח כמה החוקה בעייתית, איך עדיין יש חוסר אחידות. לכן הגיע הזמן שעל אירועים כאלה, כמו נגיעת יד לא מכוונת ברחבה, כזו שלשחקן היה כמעט בלתי אפשר למנוע, יהיה עונש שונה. אולי בעיטה לא ישירה מתוך הרחבה, אולי משהו אחר. עונש רציני, אבל לא כמו פנדל שמכריע גורל של עונה שלמה וקריירות של אנשים.

היום, היכן שאין VAR (בפרמייר ליג הטכנולוגיה תיכנס רק החל מהעונה הבאה), לא מעט משחקים בעולם מוכרעים על טעויות, לפעמים מבלי שידוע לנו בכלל. במונדיאל, שם שחקנים לא היו רגילים, ראינו עלייה עצומה בכמות השריקות לפנדלים, כך שגם המשחק עצמו משתנה. יותר ערבים מוכרעים מהנקודה הלבנה. גם זה צריך לגרום למחשבה לגבי עתיד המשחק, לגבי עתיד חוקת הכדורגל.

שימוש בווידאו הוא דבר חיובי ובסופו של דבר הוא עושה צדק, או לפחות יותר צדק מאשר בעבר. כן, יש על מה להתלונן, אבל זו קודם כל החוקה שצריכה להתעדכן ולהתחדד, לפני שבכלל מגיעים לשופטים עצמם. אז נכון שיש עצירות ארוכות מדי במשחק וגם אחרי צפייה יש מקרים שהדעות יישארו חלוקות (קימפמבה), אבל נראה שענף הכדורגל, עלה, באיחור אמנם, על המסלול הנכון.

תמונה: depositphotos

יוליאן נאגלסמן ותומאס טוכל היו שני השמות הבכירים עליהם דיברנו האנשים החזקים בבאיירן מינכן, אך דווקא עצתו של המנהל הספורטיבי חסן סליהמידז'יץ' הכריעה את הכף. סליהדמידזיץ' הוא חבר קרוב של בן ארצו הקרואטי ניקו קובאץ', ומאמנה של איינטרכט פרנקפורט דאז קיבל את המינוי הדי מפתיע כבר באפריל האחרון. שלא תטעו, קובאץ' מאמן טוב שהוכיח את עצמו עם הצלחה גדולה בפרנקפורט (מקום שמיני אשתקד, כדורגל חיובי וזכייה בגביע הגרמני אחרי ניצחון בגמר על…באיירן מינכן). אותו ניצחון על הבווארים, כאשר כולם כבר ידעו לאן פניו מועדות, העלה את רמת הציפיות מקובאץ' ונתן להנהלה את הגושפנקא הסופית שהוא אכן הבן אדם הנכון להחליף את יופ היינקס האגדי. למרות ההישג הנהדר, כנראה שאנשי המועדון לא העריכו מספיק את החשיבות של ניסיון בקבוצה גדולה והתמדדות עם אגו של שחקנים בסדר גודל הזה בחדר ההלבשה ולא פחות חשוב, עם מאבקי הכוח של ההנהלה הבכירה.

העונה יצאה לדרך עם חמישייה מוחצת מול האקסית פרנקפורט בסופרקאפ, וגם הפתיחה בליגה הייתה מעודדת לפחות מבחינת התוצאות. לוח המשחקים זימן לבווארים מפגשים לא פשוטים על הנייר מול הופנהיים, שטוטגרט, לברקוזן ושאלקה בארבעת המחזורים הראשונים, והם הניבו את מלוא 12 הנקודות. בפועל, התברר שההישג לא היה מרשים במיוחד וכי שטוטגרט, לברקוזן ושאלקה עדיין מחפשות את עצמן ולא נמצאות בכושר בלשון המעטה. ארבעת הניצחונות תרמו עוד יותר לשאננות הטבעית בקבוצה שרואה את הזכייה באליפות כמובנת מאליה כבר בחודש אוגוסט, והמעידה הראשונה הכניסה את המערכת לסחרור כללי.

זה קרה ב-25 בספטמבר, לפני פחות משבועיים. קובאץ' ביצע רוטציה נרחבת בהרכב, כנראה נרחבת מדי, ובאיירן סיימה בתיקו ביתי 1:1 סנסציוני בדרבי מול אאוגסבורג. זה הספיק כדי לזעזע את המערכת, והמתח הפנימי ניכר היטב ביום שישי שעבר כאשר באיירן התארחה אצל הרטה ברלין ונכנעה ללא תנאי 2:0. למפגש הבא, עם אייאקס בליגת האלופות, כבר הגיעה באיירן עם ביטחון רעוע, ואחרי מופע האימים (אמנם 1:1 ביתי מול ההולנדים זה לא סוף העולם, אך המשחק היה צריך להיגמר בניצחון מוחץ של ההולנדים, ששלטו בצורה אבסולוטית והחמיצו מצבים קורצים) כל השדים יצאו החוצה. על פי דיווחים, באותו היום איבדה ההנהלה אמון במאמן הקרואטי, ושחקנים רבים סירבו לדבר עם עיתונאים בסיום המשחק. מכאן בדרך כלל קשה לראות את הדרך חזרה.

קובאץ' ניסה לשמור על פאסון לקראת המפגש הביתי מול בורוסיה מנשנגלדבאך אתמול. "יש לי יחסים טובים עם ההנהלה", הוא טען, וקבע: "הלחץ תמיד קיים בבאיירן. זו תקופה קצרה של תוצאות לא טובות. כל קבוצה יכולה להיקלע למצב כזה. אני לא יודע עד כמה המשחק מול גלדבאך חשוב. בואו ניפגש אחריו, ונהיה חכמים יותר".

והנה לכם התוצאה. המשחקים האחרונים היו מאכזבים וחלשים, אבל אתמול נשברו כל השיאים. זה היה אחד המשחקים המביכים והכואבים ביותר של באיירן במילניום הנוכחי. קריסת מערכות טוטאלית, כאוס מוחלט. האורחת ניצחה 0:3, אבל הייתה יכולה לרשום תוצאה גבוהה יותר. באיירן לא הציגה כמעט דבר מבחינה התקפית, התפרקה הגנתית ונראתה כמו קבוצת ליגה שניה בגרמניה.

השאלה הגדולה היא לאן הולכים מכאן? מוקדם מאוד להספיד את האלופה על סמך ארבעה משחקים כושלים (כמו שהיה מוקדם להמליך אותה אחרי 4 המשחקים הראשונים), אבל לנוכח האווירה שמלווה את הקבוצה, נראה שקובאץ' לא ישרוד עוד הרבה זמן בתפקיד ושבניגוד לדפוסי העבודה של באיירן בשנים האחרונות, יבוצעו שינויים משמעותיים בחלון העברות של ינואר ובקיץ הקרוב. האלופה נמצאת בסיטואציה שהיא לא מכירה, ואולי העונה זוהי אכן ה-הזדמנות הגדולה של בורוסיה דורטמונד (ומי יודע, אולי עוד קבוצה או שתיים) לתת פייט אמיתי, או לכל הפחות לדאוג לכך שהאלופה לא תיקבע כבר בחורף.