צילום: depositphotos

חברת הנדלן אביסרור משה ובניו, שמלווה את הקבוצה למעלה משני עשורים, תמשיך לתת חסות למועדון גם בעונת 2023/24. ההסכם נחתם היום במתחם הבית האדום בין הנהלת החברה: אלי אביסרור, ג’קי אביסרור ויורם אביסרור לבין הנהלת המועדון. במסגרת החסות, שם החברה יופיע על גב חולצות המשחק הרשמיות של הקבוצה, בחלקו התחתון.

חברת אביסרור משה ובניו הינה חברת בנייה מהמובילות והוותיקות בענף הנדל”ן הישראלי. החברה איכלסה אלפי יח”ד ברחבי הארץ וכיום היא בונה ומשווקת עשרות פרויקטים בבאר שבע, אשקלון, רחובות, באר יעקב, ראשון לציון, יבנה, בת ים, בני ברק, רמת השרון, תל אביב ועוד.

אלי אביסרור, מנכ”ל חברת אביסרור משה ובניו: “אנחנו תומכים ומלווים את הקבוצה כבר 2 עשורים ואנו גאים להיות חלק מהקבוצה מתחילת דרכה המקצועית. אנו רואים בעיר באר שבע כבית שלנו ולכן אנו תורמים רבות לעיר. החסות לקבוצת הכדורגל היא חלק מזה, היא נובעת מהרצון לתרום לקהילה ולקדם את הספורט בעיר כאוהדים וכתושבי באר שבע”.

נשיאת המועדון, אלונה ברקת: “אני שמחה מאוד על חתימת ההסכם לעונת 2023/24 אשר ממשיך מסורת ארוכת שנים של תמיכה ושותפות מתוך אהבה אמתית למועדון ולעיר. אנו שמחים שאלי, יורם וג’קי מלווים אותנו לאורך תקופה ארוכה עם תמיכה, אמונה ורצון בהצלחת הקבוצה”.

הפועל באר שבע  אשר זכתה בשלוש אליפויות ברצף בתקופת המאמן ברק בכר עוברת תקופה לא פשוטה ולא ממש התניעה את העונה לאחר התיקו 1:1 מול בני ריינה. רמזי ספורי כוכב הקבוצה כבר עבר 2 עבירות משמעת  מהותיות וכמה שחקנים מרכזיים מועמדים לשחרור מהקבוצה. יחד עם זאת הפועל באר שבע הקבוצה השלישית בגודלה מבחינת תקציב השחקנים והמועדון מספקת חשיפה מצויינת במדיה ולקהל הרחב וללא ספק חסות ספורט לקבוצה מרכזית מעלה את המודעות למותג.

עם כל הכבוד למאבק האליפות בין שתי הקבוצות המכונות “מכבי”, הרנסנס של הפועל תל אביב תחת קלינגר והקרבות בתחתית הליגה, הסיפור הגדול שמעסיק את הכדורגל הישראלי בחצי השנה האחרונה והנושא החם של התקופה האחרונה הוא, איך לא, ירדן שועה.

ראשית, חשוב לציין שמדובר בתופעה שלא מתרחשת לראשונה בכדורגל הישראלי. תופעה של שחקן צעיר שלא קרע עדיין זוג נעליים וכבר מכתירים אותו ככוכב, עילוי, פוטנציאל שלא היה כדוגמתו. כמעט כולם אחראים לסוגייה זו החל מהתקשורת, מהסוכנים, מהמאמנים, מהשחקנים ומהאוהדים. לא כל שחקן חזק מספיק בשביל להכיל את כל הגורמים החיצוניים בגיל כה צעיר, וכרגע כבר אפשר לקבוע שהעסק גדול על שועה.

זה מתחיל בכך שאנחנו ממליכים שחקן (בין אם צעיר או לא) שהבקיע ובישל שני מחזורים ברציפות (במקרה של שועה מדובר בחצי עונה נהדרת במדי בני יהודה). תופעה זו גורמת לשחקן לשחצנות, הורדת קצב באימונים במקרה הטוב ואחר כך בדרך כלל באה הנפילה. הסוכן והשחקן כבר אחרי כמה משחקים בהם הוא לא משחק/לא פוגע מחשבים מסלול מחדש וחושבים על היעד הבא והקופונים שיסגרו מהעסקה הבאה. תנו לשחקן להשלים עונה-שתיים מוצלחות, גם אם הוא ינוע בין הרכב לספסל (בטח בקבוצה שרצה וצוברת נקודות בקצב מרשים כמו מכבי חיפה של העונה) ואז יהיה על מה לדבר. למה זה טוב כל הקפיצות וחוסר היציבות הזה? בטוח שלא לשחקן ולכדורגל שלנו.

אחרי ההקדמה אפשר באמת להתייחס למקרה הספציפי של ירדן שועה. כאמור, הוא סיפק חצי עונה מופלאה בקבוצת מרכז טבלה בליגה ומראה ניצוצות של כדורגל ברמה שהרבה זמן לא ראינו משחקן ישראלי. אין ספק שמדובר בפוטנציאל גדול מבחינת כישרון, אבל אסור לו לחשוב שהוא כבר כוכב וקטן על קבוצה כמו מכבי חיפה. מהרגע שבו נחת בכרמל לא הפסיק להופיע שמו דווקא בהקשר שלילי. פה מחסיר אימון, שם מזייף פציעה, פה יוצא לבלות בשעות לא שעות, שם מאחר לאימון. פה מתחצף לסמכות מקצועית, שם לא חוגג עם החברים וכמובן המקרה האחרון לאחר המשחק מול בני יהודה – על פי הדיווחים הוא שבר טלוויזיה, השליך משקה אנרגיה בחדר ההלבשה והיה מעורב בעימות מילולי על גבול הפיזי עם עוזר המאמן.

איך שחקן מקצוען שרוצה להצליח ולהגיע לרמות הגבוהות יכול להתנהל בצורה כזו פעם אחר פעם? הרי דוגמאות של שחקנים כישרוניים שלא הגיעו לעשירית מרמת הפוטנציאל שחזו להם לא חסרות (מישהו אמר ראובן עובד?). הכל בגלל התנהלות קלוקלת ולא מקצועית. זה מתחיל מהסוכנים ומהתקשורת, ממשיך לאוהדים ובסופו של דבר עולה לשחקן למוח.

ראיתי הרבה טורים ופרשנויות לאחרונה שטוענים שלא יכול להיות מצב ששועה לא מקבל אפילו דקה במשחק, בטח שחיפה בכושר פחות טוב בשבועות האחרונים. אבל איך יכול מאמן רציני, ישר ומקצועי כמו מרקו בלבול לתת לשחקן לשחק אם הוא החסיר כמחצית מהאימונים שקדמו למשחק (ואפילו לא בגלל סיבות מוצדקות), ולאחר מכן מחליט על דעת עצמו לא להופיע לאימון ביום למחרת המשחק. איך זה יתקבל אצל שאר השחקנים שעובדים קשה? כישרון לבד לא יעזור. גם לא אם שילמו עליך 1.6 מיליון אירו על 60% מהכרטיס.

ביחס למרקו בלבול ולהרכב, המאמן התקבע על שיטת משחק מסוימת עם חלוץ בודד, ניקיטה רוקאביצה. האחרון לא מפסיק להבקיע ולבשל ועושה את עבודתו בצורה מעל למצופה. השחקן הוא בעל המעורבות הרבה ביותר בקבוצה בכל הנוגע לשערים (14 שערים ו־4 בישולים). איך בלבול יכול להוציא אותו מההרכב? גם במשחקים חלשים שלו הוא מוצא את הדרך לרשת. בלבול הולך בדרכו המקצועית והישרה ואין סיבה להזיז את השחקן הכי פורה שלך מההרכב, בטח שאתה מוצא את עצמך בחודש פברואר עדיין במאבק האליפות, דבר שלא זכור בחיפה שנים רבות.

עוד טענה שצצה היא שצריך לחבק את השחקן וללטף ושזוהי אשמת המועדון שלא יודע כיצד להתנהל עם הטאלנט. הרי בבני יהודה תחת מאמן חם ותומך כמו יוסי אבוקסיס השחקן פרח. אני לא מקבל את זה. דבר ראשון יש הבדל בציפיות של מועדון מכובד אך לא גדול כמו בני יהודה בהשוואה לסיר הלחץ שנקרא מכבי חיפה. בנוסף, בחיפה עשו את הכל על מנת שהשחקן יצליח.  בהתחלה ניסו את טקטיקת הליטוף, אחר כך הצמידו לו את ג’ובאני רוסו. אחר כך עברו לנזיפות קלות וקנסות קלים. אחרי עוד כמה עבירות עברו שוב לשיחות אישיות ולחיבוקים. אחרי שכל זה לא עבד הביאו אדם נוסף בגדר פסיכולוג ודמות אב, יגאל הלל. כפי שחזינו בשבועות האחרונים גם זה לא עזר. השיא (עד כה) הגיע באירועים שהוזכרו מוקדם יותר בסיום המשחק נגד בני יהודה, והעונש שקיבל היה השעיה ממספר אימונים, הדחה מהסגל למשחק מול כפר סבא וקנס כספי. זוהי חציית קו אדום ולא משנה מהו שמך וכמה שילמו עליך. הכתובת לאשמה היא קודם כל ירדן שועה.

כעת נשאלת השאלה הגדולה – מה תעשה מכבי חיפה? יעקב שחר הוא הדמות שצריכה לתת את התשובה, יחד כמובן עם הצוות המקצועי ואולי המנטלי. נשיא הקבוצה מחזיק מאוד מהשחקן ושילם עליו סכום לא מבוטל, ומבחינת כישרון אני מסכים שצריך לשמור עליו, אבל לא בכל מחיר. מרקו בלבול הוא אולי מאמן מקובע מדי, אבל אין ספק שמדובר באיש ישר והגון שטובת הקבוצה לנגד עיניו. כל מקרה כזה במכבי תל אביב או באירופה כבר היו מקנים לשחקן כרטיס טיסה לכיוון אחד במקרה הטוב. במקרה הרע היה מתייבש ביציע וסופג קנסות כבדים על כל עבירת משמעת. האם זו לא צריכה להיות המסקנה המתבקשת גם כאן?

אבל, וזה אבל גדול, אם שועה ישנה את דרכו, יתחיל להתאמן בצורה רצינית, לא להחסיר אף אימון ואף להתאמן אקסטרה, לנהל אורח חיים מקצועני ולהפסיק עם עבירות המשמעת, הדרך שלו לקבלת דקות משחק אמורה להיות קצרה. על פי הדיווחים האחרונים, נראה שכעת הכל תלוי רק בו. אם לא, שיביא הצעה (בית”ר ירושלים? הפועל באר שבע?) לפחות בסכום ששולם עליו והצדדים ילכו איש איש לדרכו. רק ניתן לקוות שבשלב מסוים השחקן יחליט ויפנים מה הוא רוצה להיות – כשרון עבר מפוספס או כוכב עולה וכדורגלן ישראלי מוביל.

תמונה: depositphotos

אמנם סביר להניח שאוהדים מכבדים את העובדה שהאקס נמנע מלחגוג מולם, אך לא מופרך להניח שאוהדי קבוצתו הנוכחית היו רוצים שיחגוג ביחד איתם, ואפילו מתרגזים על כך שהוא לא.

קשה להתווכח עם הקביעה שהדבר הכי כיף במשחק כדורגל הוא להבקיע גול. הרי מטרת המשחק היא להכניס את הכדור אל תוך השער. יש שחקנים שהפכו את החגיגות של אחרי השער לסמלם המסחרי, בין אם מדובר בארץ הקודש (“האווירון” של אלון מזרחי, ערן זהבי ו’הפיו-פיו’ ועוד) או בכדורגל העולמי (‘ילד העריסה’ של בבטו, ריקוד הרובוט של פיטר קראוץ’ וכו’). אפילו במשחקי הכדורגל הפופולריים של פיפ”א ופרו אבולושן יש אינספור אפשרויות לחגיגה אחרי שער.

כאמור, במציאות של היום רובם המכריע של שחקני הכדורגל אינם נשארים בקבוצה אחת למשך כל הקריירה. אין יותר שחקנים כמו פרנצ’סקו טוטי, חאבייר זאנטי, ראיין גיגס, פאולו מלדיני או יצחק שום. בין אם מדובר ברצון להתקדם מבחינה מקצועית או כלכלית, לשנות אווירה וכו’. כתוצאה מכך נוצר מצב בו במשחקים רבים מתחרים שחקנים בקבוצותיהם ובחבריהם לשעבר, וכן, גם כובשים נגדם – אך לא כולם בוחרים לחגוג.

מתי המנהג הזה התחיל?

אין לכך תשובה מדויקת, אבל כבר בשנת 1974 תועד דניס לאו הסקוטי, אחד החלוצים הגדולים בתולדות מנצ’סטר יונייטד, כשהוא לא חוגג שער נהדר עם העקב שכבש נגדה במדי מנצ’סטר סיטי. העובדה שיונייטד נלחמה נגד הירידה ערב מחזור הסיום בליגה, בטח לא תרמה לסיטואציה, ולאו החליט שלא לחגוג את שערו האחרון בקריירה נגד המועדון בו הפך לאגדה. יונייטד ירדה בלי קשר לתוצאה, אבל לאו, שלא ידע זאת בזמן המשחק, היה ככל הנראה החלוץ (תרתי משמע) של התופעה.

השנים חלפו להן, ובשנת 2007 הוגרלה מנצ’סטר יונייטד לשחק נגד ספורטינג ליסבון, קבוצת נעוריו של כוכבה כריסטיאנו רונאלדו. במה שיהפוך לסוג של מנהג אישי, רונאלדו כבש בשני המפגשים נגד קבוצתו לשעבר, אך שמר על איפוק ולא פצח בחגיגות, גם כאשר הבקיע שער ניצחון ביתי מבעיטה חופשית בדקה ה-90.

כעת אנחנו מגיעים לרגע זכור במיוחד בנושא ‘אי חגיגת השערים’ וזה שלטענת רבים התניע את הנושא מחדש. שוב מדובר ברונאלדו, שש שנים לאחר המפגשים מול ספורטינג והנה הגיע תורה של יונייטד לחטוף מהפורטוגלי, שב-2013 לא חגג שער שוויון במדי ריאל מדריד מול השדים האדומים בסנטיגאו ברנבאו, ונהג באופן דומה כשהבקיע את מה שהתברר כשער הניצחון באולד טראפורד. מסעות הכיבוש של רונאלדו מול קבוצותיו לשעבר לא נפסקו, שכן לפני שנתיים הוא הספיק לכבוש ולא לחגוג פעם נוספת במדי ריאל מול ספורטינג ליסבון, עם בעיטה חופשית בדקה ה-90 (השווה את התוצאה בדרך לניצחון דרמטי).

מאז נדמה שהתופעה התרחבה, והגיעה כמובן גם לישראל. במקרים רבים אפשר להבין שחקן שלא חוגג כיבוש שער, בטח כאשר מבקיע נגד קבוצת נעוריו, קבוצה בה שיחק תקופה ארוכה, או לחלופין מקום בו יצר חיבור כלשהו עם האוהדים (לדוגמה, ברק יצחקי ובית”ר ירושלים). לפעמים זה נראה די מוזר. אפשר להזכיר את המקרה הטרי יחסית של גיא מלמד – חלוצה החדש של מכבי נתניה, שנזרק מספר שבועות לפני כן מהפועל באר שבע (בה בילה עונה אחת ובקושי שיחק). מלמד הבקיע שער ניצחון נגד הקבוצה מהדרום ולמרות המאורע נשאר בפנים חתומות, שבוודאי לא מעידות על מה שהרגיש מבפנים.

ובחזרה לרונאלדו, איך לא. החגיגה של CR7 לאחר שערו האחרון מול יונייטד במדי יובנטוס, התקבלה באופן טבעי, שכן בכל זאת עברו תשע שנים מאז ששיחק שם, אין בקבוצה שחקנים עמם שיתף פעולה, והוא הבקיע לעיני הקהל הביתי שלו באיטליה. טבעי שישמח, טבעי שיחגוג. אם הוא היה מבקיע באולד טראפורד, אני מניח שהוא שוב היה שומר על איפוק במה שהיה נחשב מבחינתו כאקט של כבוד כלפי הקהל הביתי שלו לשעבר, באופן דומה לזה שפול פוגבה לא השתולל בהמשך אותו המשחק מול אוהדיו לשעבר מיובנטוס אחרי שער הניצחון הדרמטי של האנגלים. מה אתם חושבים על התופעה?

מכבי חיפה הודיעה הבוקר באופן רשמי: אלי גוטמן חתם לעונה וחצי כמאמן הקבוצה. מאמן הנבחרת לשעבר ופרשן ערוץ הספורט בשנה האחרונה חוזר לקבוצה מהכרמל לאחר 26 שנה (היה עוזרו של שלמה שרף בתחילת שנות התשעים). גוטמן אימן במהלך הקריירה בין היתר את הפועל באר שבע, הפועל חיפה, בית”ר ירושלים, הפועל פ”ת, פראלימני ולימסול הקפריסאיות, מכבי נתניה וכמובן את נבחרת ישראל.

לאחר החתימה, אמר גוטמן בקצרה: “כבוד גדול הוא לי לאמן במועדון גדול כמו מכבי חיפה. זה יום מיוחד ומרגש עבורי. אני חוזר למכבי לאחר 26 שנה. מצפים לנו אתגרים גדולים. מודה על האמון וכעת לעבודה”.

השאלה הגדולה כעת: האם מכבי חיפה סוף סוף מצאה את האיש שיכול להחזיר אותה לימים היפים?

תמונת מצב

קודם כל, צריך להבין את המצב של הקבוצה. במכבי חיפה של העונות האחרונות אין יכולת להכיל תקופות גרועות. מועדון כדורגל שלא יודע להכיל משברים ופועל מתוך חשיבה לטווח קצר רק מחריף את המצב. יש דוגמאות מרהיבות להרס עצמי מהסוג הזה גם במועדוני כדורגל גדולים באירופה.

אחד מתוצרי הלוואי של החלפת מאמנים בלתי פוסקת זה החלשת מעמד המאמן והצוות המקצועי וחיזוק ההשפעה של חדר ההלבשה. כשמאמן חלש – השחקן הוא חזות הכל. אותו שחקן יקשיב למאמן שלו חמישה משחקים ובשישי הוא כבר ישמע את האוהדים ואת עיתונאי ספורט שמסבירים לו שהעסק אבוד ושיחליף נאמנויות. כשזורקים מאמנים זה מחליש את המועדון. וכשמועדון חלש יש מי שמתחזק במקום – חדר ההלבשה. סוכנים. עיתונאי ספורט. אוהדים. אנשי מנהלה זוטרים. אנשי מקצוע. גם לשעברים. כמה גרוע זה? תסתכלו על מכבי חיפה.

תחלופת שחקנים בלתי פוסקת היא עוד תוצאה של חשיבה לטווח קצר ופגיעה בהיררכיות מקצועיות במועדון. ואחרי זה אין קבוצה. כי כשלא רצים ביחד ולא חווים ביחד כישלונות והצלחות לא ניצרב כלום. מכבי חיפה היא נכון לכרגע קבוצה ריקה. לא מסומנת. בלי אופי. אם תעברו על סגל השחקנים אחד אחד ותנסו לזהות את החיבור שלהם אחד לשני לא תצליחו. בשביל שחיבור וקשר יתפתחו ויהפכו לבעלי משמעות צריך שתהיה היסטוריה משותפת. וזה לוקח זמן.

פגיעה במעמדם של ההולנדים

המנהל הספורטיבי מו אלאך זיהה את הבעיות ואת תוצרי הלוואי שלהן. ההולנדי הבין את המצב – היעדר יסודות של קבוצה, וניסה לבנות את מכבי חיפה מחדש. להשאיר את רוב השחקנים (להזיז בעיקר את מי שלא התאים מבחינה חברתית) ולתת להם הזדמנות אמיתית לרוץ ביחד. דבר נוסף שהוא עשה זה ללמוד את ההיסטוריה של המועדון ולנסות להשית על כל מחלקות הילדים והנוער שיטת משחק שתוגדר גם כשיטת המשחק של המועדון. דבר כזה חייב לקחת זמן, לנקות מועדון מהרגלים מגונים זה לא משהו שקורה בין לילה.

האיש אותו הביא אלאך בשביל להוביל את הקבוצה הבכירה הוא פרד רוטן, אחד מהשמות היותר בכירים שהגיעו לארץ נחת עם קורות חיים מרשימים וקיווה לשדרג את הקבוצה שקיבל מגיא לוזון. בפועל, בחצי השני של העונה הקודמת תחת רוטן לא היה שינוי משמעותי הן ביכולת והן בתוצאות, אך הוא קיבל את המנדט לבנות את הקבוצה בעונה הנוכחית ביחד עם אלאך.

חיפה לא עשתה שינויים רבים ודווקא לאחר שנים רבות נראה כי היא פגעה בול עם הרכש הזר (ג’ורג’ מנדז’ק, סיידובה סומא), ומצליחה לקדם שחקני בית בצורה נכונה דוגמת מוחמד עוואד, נטע לוי ושון וייסמן, אבל פתיחת העונה הייתה מאכזבת (למרות שיפור מסוים ביכולת לעומת העונות האחרונות) ומו אלאך החל להרגיש את הרעשים מסביב בדבר הרצון להיפרד מרוטן וכשהוא בוודאי יהיה הבא בתור.

הקאמבק של גוטמן 

התוצאות המשיכו לאכזב ואלאך, כאמור, קרא את המפה והבין שזמנו קצוב. שוב פעם הקולות מהאנשים הקרובים ליעקב שחר ותוכניות הרדיו המקומיות עשו את שלהן והובילו לעזיבתם של המנהל המקצועי ביחד עם המאמן פרד רוטן וכל הצוות ההולנדי. כעת מגיע לתפקיד אלי גוטמן, אמנם פיגורה אך כזה שלא הצליח על הקווים מאז הפעם האחרונה שמכבי חיפה הייתה רלוונטית (הקדנציה הראשונה בהפועל תל אביב).

מבחינה מקצועית, הציפיות מגוטמן בליגה הנוכחית יהיו לייצב את הקבוצה ולהביא אותה למקומות 4-6. מעבר לתוצאות וההישגים בטבלה, יידרש מהמאמן שיקדם שחקנים צעירים, שיראה שהקבוצה משתפרת ועובדת באימונים, שיהיה אמיתי עם האוהדים, שידרוש 120 אחוז מכל שחקן ובעיקר שיחזיר את הקהל לאהוב את הקבוצה שמאכזבת אותו פעם אחר פעם.

קשה להגיד כמה למאמן באמת יש השפעה בסיר הלחץ שנקרא מכבי חיפה וברור שהבעיות המועדון עמוקות יותר מהאיש שעומד על הקווים, אבל אולי דווקא מאמן שהיה בחוץ תקופה לא קצרה, למד את המצב ומגיע מוכן ורעב יותר לאתגר, יצליח להשתלט על המועדון הירוק או לפחות לקדם אותו למקום נכון ובריא יותר. לנו רק נותר לראות האם אחרי כל כך הרבה שנים העסק יחזור לעבוד בחיפה או שניפגש שוב במחזור העשירי של העונה הבאה וננהל את אותו הדיון על זהות המאמן החדש.

תמונה: depositphotos

בדקות מסוימות אתמול הפועל באר שבע כבר ראתה את הפער ממכבי תל אביב צומח ל-13(!) נקודות, כשאנחנו בתחילת חודש נובמבר. מלבד ההפרש מהפסגה, התחתית עצמה נראתה קרובה יותר מאי פעם, והאמת היא שהיכולת שהציגו הדרומיים לא הייתה שווה הרבה יותר מהחלק התחתון של הטבלה. אבל למזלה, היא לא מכרה את בן שהר למרות קיץ מתוח, ופגשה את הפועל תל אביב הנאיבית של גרסת 18/19.

נתחיל דווקא מהפועל תל אביב. שמו של קובי רפואה בוודאי ימוקם השבוע בתחתית רשימת מדד הכוח של המאמנים בליגה, אבל האמת היא שהפועל סיפקה בשני המשחקים האחרונים יכולת טובה פלוס, והייתה ראויה להרבה יותר. אפשר לעשות העתק הדבק מהמשחק מול מכבי חיפה – שוב כדורגל חיובי, שוב שער יתרון, שוב הזדמנויות להגדיל את התוצאה ושוב פעם מהפך שמגיע על הראש של האדומים.

השחקנים הפגינו נאיביות ולא הצליחו להגדיל את התוצאה למרות הזדמנויות קורצות וחופש פעולה על גבול הפלילי שקיבלו משחקני ההגנה של באר שבע. אולי קובי רפואה היה צריך לסגור את המשחק בחצי השעה האחרונה ולשדר לשחקניו שירגיעו את ההתלהבות ויתרכזו בעמידה נכונה על כר הדשא, אבל האמת היא שקשה להאשים את המאמן כשעומר דמארי ופייסל מוליץ’ לא מצליחים להציג כשירות מלאה של שחקן אחד (שלא נדבר על להבקיע), ושאר שחקני החלק הקדמי אמנם פעלתניים ומוכשרים אך פשוט חסרי מחץ ולוקים קשות בקבלת ההחלטות. מי שראויים לציון מיוחד הם שני שחקני מרכז השדה שי אליאס וניר לקס שרצים המון, מחלצים מספר לא מבוטל של כדורים ומחזיקים את הקישור האדום.

להפועל יש בסיס לא רע ביחד עם הגנה יציבה (רז שלמה הצעיר נראה בטוח יותר ויותר מדי שבוע) ולמרות האכזבה הקשה בשבוע האחרון אני ממש לא חושב שסוגיית מעמדו של רפואה צריכה לעלות בכלל לדיון. המשחק הבא נגד הפועל רעננה הוא אופרה אחרת לגמרי, הלחץ יהיה גדול יותר כי זה למעשה משחק על 6 נקודות והאוהדים יצפו לכדורגל יוזם ולא רק לצאת להתקפות מעבר. ניצחון צפוי להחזיר את הפועל לאזור הפלייאוף העליון, כל תוצאה אחרת עשויה לגרום לסערה במועדון.

למרות המהפך אמש, הפועל באר שבע נראית כמו קבוצה בדיכאון. מלבד אריק סאבו (המצטיין אתמול), שחקני הרכש לא בכיוון, כשגם השרידים משלוש האליפויות הרצופות מציגים יכולת בינונית ובעיקר משדרים סוג של אפטיות.  הבעיות של הקבוצה די ברורות, כי השושלת התבססה על שני דברים שפשוט לא קיימים יותר בב”ש:

משחק האגפים – מאור בוזגלו ובעיקר טוני וואקמה, כשהמגינים תומכים נון-סטופ. היום יש לב”ש שחקן אגף טבעי אחד בכל הסגל – חן עזרא הלא יציב בעליל.

אמצע חזק מאוד – עזב ראדי, עזב הובאן. אפילו איינבינדר הועזב. האמצע הקיים (למרות הנוכחות של ג’ון אוגו) לא מסוגל להשתלט על משחקים לפרקי זמן ארוכים.

שתי הבעיות שהוזכרו למעלה נכונות גם לעונה שעברה, אותה כזכור סיימה ב”ש עם אליפות, אבל הן החמירו משמעותית. האם עם החומר הקיים יצליח ברק בכר להפיק קבוצת כדורגל טובה? לדעתי כן. אבל בכל הנוגע לעונה הנוכחית זה יהיה מעט מדי ובעיקר מאוחר מדי. פיתרון לאמצע המגרש אולי יגיע בינואר, ויש כלים מעניינים בהתקפה (אבל שונים ממה שבכר רגיל\אוהב\יודע לעבוד איתו), אבל לקבוצה הנוכחית אין מספיק גולרים והיא תלויה בעיקר בבן שהר, האיש לו הראו את הדרך החוצה רק לפני מספר שבועות. מכמה שחקנים בכל הסגל ניתן באמת לצפות ל 10+ שערים בעונה? רק שהר ודיא סבע. לליגה שלנו זה בדרך כלל אמור להספיק (העונה, כאמור, יש קבוצה בצהוב שלא מסתכלת לאחור), אבל בכדורגל אין קסמים ולטעויות שנעשו בקיץ יש השלכות מיידיות.

שתי הקבוצות נמצאות בתהליך דומה של הסתגלות למציאות חדשה. בב”ש יתנו למאמן ברק בכר את הקרדיט לייצב את הקבוצה מחדש ולבנות את הבסיס לקבוצה שתנסה לחזור לשיאה בעונה הבאה, אך הדבר כלל לא בטוח לגבי הקולגה שלו מאמש רפואה. ישנם אוהדים ואנשי תקשורת שמתקשים להבין שהפועל אמנם מועדון ענק, אך קבוצה שרק עלתה לליגה הבכירה ושהסגל שלה מורכב מלא מעט שחקנים ללא ניסיון במשחקים גדולים כמו שהיו לה בשני המשחקים האחרונים. יהיה מעניין מאוד לעקוב כיצד יתגלגלו העניינים בשתיים מהקבוצות הגדולות והמתוקשרות שיש לכדורגל שלנו להציע.

תמונה: depositphotos

גביע ווינר, המפעל השלישי בחשיבותו בכדורסל הישראלי שמתקיים בשבוע שלפני פתיחת הליגה הסדירה, יפגיש במעמד הגמר את מכבי ראשון לציון והעולה החדשה הפועל ב”ש (יום חמישי, 21:00).

מכבי ראשון לציון, שרשמה שני ניצחונות מרשימים בפרק זמן קצר נגד מכבי ת”א והפועל ירושלים, מעמידה סגל מרשים עם שילוב מבטיח של זרים וישראלים מובילים. ראשון באופן די עקבי נראתה מעולה בהכנה (7 ניצחונות רצופים). בעיקר משחק ההגנה, בראשותם של צמד הישראלים איתי שגב ועוז בלייזר.

שני ישראלים נוספים שבהחלט שווים אזכור הם איגור קולשוב ועמית עבו. הראשון יתחיל את העונה כשחקן משלים, אך גם אתמול הראה שיש בו פוטנציאל לרמות הגבוהות באירופה ובנבחרת. הקליעה והכדרור עדיין לא שם, אבל בכאן נכנס לתמונה צביקה שרף, שנותן לו גיבוי ואמון מלא. גם עבו הרשים בהכנה עד כה, בעיקר הביטחון בניהול המשחק שמשדר המון בגרות מבחור בן 18 בסך הכל. הוא בהחלט יכול להשתלב ברוטציה ולהפוך לרכז מחליף , בדרך לקבלת דקות משמעותיות יותר. יחד עם אדם אריאל שתפס מקום של קבע בנבחרת ישראל, לראשון יש קאדר כחול לבן שלא נופל משום קבוצה אחרת בליגה.

גם הזרים של הקבוצה נראים בינתיים כבינגו. מרקיז רייט הציג שני משחקים שנותנים הרבה תקווה להמשך. הוא דוחף את הכדור קדימה ויש לו חלק מרכזי בריצות של ראשון. קמרון לונג ודשון סטיבנס, שני הקלעים המובילים בחצי הגמר, השתלבו מצוין בקבוצה ונראים מחויבים. במידה והם ימשיכו ככה – ראשון לציון בהחלט קבוצה שיכולה להגיע רחוק העונה.

הפועל באר שבע היא ללא ספק המרעננת הרשמית של הטורניר, כאשר ההפתעה הגדולה התרחשה בשלב רבע הגמר עם ניצחון גדול על מחזיקת גביע המדינה וסגנית האלופה, הפועל חולון. המנהיג של הקבוצה מסתמן כטיילור בראון, הפורוורד האמריקאי שהיה הזר האחרון שהוחתם על ידי הקבוצה הדרומית. בשלב חצי הגמר המשימה הייתה נוחה יותר על הנייר, מפגש מול מכבי אשדוד/באר טוביה בעלת הרוטציה הקצרה (7 שחקנים בלבד), בטח שהמשחק עצמו נגרר לשתי הארכות. בסופו של דבר ההתמודדות הוכרעה עם סל ניצחון על הבאזר של הגארד סמאג’ כריסטון,

המסע של הקבוצה במשחקי ההכנה, שיגיע לסיומו מחר בהיכל קבוצת שלמה עם גמר טורניר קדם-העונה, עשוי להסתיים עם תואר היסטורי. מאמן הקבוצה, רמי הדר, שחזר לאמן בארץ אחרי עונה ברומניה, אמר בזמנו שהוא היה צריך לצאת מישראל אחרי מה שעבר, הכוונה לקדנציות במכבי והפועל ת”א שהיו חוויה לא פשוטה עבור המאמן, הן מבחינת התוצאות והן מבחינת הלחץ התקשורתי והביקורות. הדר הגיע הקיץ לסיטואציה אחרת, “קבוצה שונה בנוף המקומי” לטענתו ומקום שהוא בהחלט יכול לבסס את עצמו שוב כמאמן ליגה בכיר.

העיר באר שבע היא ללא ספק עיר של ספורט. הכדורגל תמיד היה הענף המרכזי, בטח כעת לאור ההצלחות הגדולות של הקבוצה של אלונה ברקת, והמטרה המרכזית של קבוצת הכדורסל היא לתקוע יתד בליגת העל ולשרוד בליגה הבכירה. אולי לאור היכולת במשחקים האחרונים והזכייה הפוטנציאלית בתואר, המועדון עשוי לשנות את הציפיות ואף לפזול לפלייאוף העליון.

זה עדיין מוקדם והאמת שקשה למדוד רמה אמיתית של קבוצה על סמך טורניר קדם עונה, אבל גם ראשון לציון וגם באר שבע יכולות לפחות להסתכל במבט חיובי על פתיחת הליגה בשבוע הבא, כשאחת מכן תגיע לקו הזינוק עם התואר הראשון לעונת 18/19.

תמונה: depositphotos

מחזור פושר ומרדים בליגת ג’פניקה, כשתצוגת השיא שייכת ל…בני יהודה וירדן שועה.

העונה הצטרפה לליגה עוד קבוצה שיש לה ‘שם גדול’ כמו הפועל ת”א, אבל גם היא מציגה כדורגל בינוני. בנוסף, הפועל באר שבע הצטרפה למועדון ‘הרגילות’, היא כבר לא רמה מעל, ככה שכל קבוצה יכולה לנצח כל קבוצה, למעט אולי המשחקים של מכבי ת”א. אני חושב שזה שירות נורא לכדורגל שלנו שמחזור שאמור היה להיות כל-כך מבטיח מסתיים עם שתי תוצאות תיקו מאופסות וגישה פחדנית במשחקים אתמול. ההווה נראה רע ועתיד אפילו רע יותר.

מכבי חיפה נגד הפועל ב”ש:

לכל דבר בעולם הזה יש מחזור חיים ונראה כי הפועל באר שבע נמצאת בשלב הגסיסה שלה. נותר רק לקוות, עבור האנשים בבירת הנגב, שהיא תחזור מהר בחזרה לשלב הצמיחה, ואולי להפסד האליפות העתידי (נכון, עברו רק חמישה מחזורים, אבל מישהו מוכן להמר על ב”ש כאלופה כרגע?) תהיה השפעה על תהליך החזרה לשלב הזה. הכתובת הייתה על הקיר כבר מהעונה שעברה, יש מי שבחר לשקוע אל תוך חגיגות האליפות ולהתעלם מנורת האזהרה הבוהקת של היכולת החלשה שליוותה את הבאר שבעים כל העונה אשתקד, והעונה הבלוף התפוצץ בשיא האכזריות ביחד עם התנהלות מביכה ושחצנית בחלון העברות האחרון. הקבוצה כבר לא באירופה, הפנים צריכות להיות לכיוון העונה הבאה. להתחיל להריץ את השחקנים ואת מה שצפוי להוות את בסיס הקבוצה לעונת 19/20. בנוסף, העונה הקבוצה הדרומית חייבת ללכת סוף סוף על גביע המדינה בכל הכוח. הרי ב”ש הפכה לאוסף של שחקנים טובים, הקבוצתיות נעלמה לה, ובמפעל נוק אאוט זה עשוי להספיק בשביל להגיע לשלבי ההכרעה.

הירוקים, שוב, הציגו משחק כדורגל לא רע בכלל בהתייחס למה שראינו מהקבוצה הזאת בעונות האחרונות. הכדורגל חיובי יותר, נראה שיש מערך קבוע ואותם 12-13 שחקנים שהמאמן רץ איתם, מאמין בהם וללא שינויים קיצוניים. השחקנים הצעירים של חיפה, בראשות מוחמד עוואד, לוקחים את ההזדמנות שהצוות ההולנדי נותן להם וכתוצאה מכך גם הקהל נראה מחובר יותר בהשוואה לעונה שעברה. המאמן פרד רוטן חוטף לא מעט מהתקשורת, אבל כן רואים התקדמות בקבוצה ואני מקווה שיענקל’ה שחר ייתן לו את הקרדיט ואת האפשרות להתחזק בחלון העברות של ינואר, כי הקבוצה כרגע עדיין חסרה איכות ולאור חולשת הליגה, מהלך או שניים נכונים וזוהי בהחלט יכולה להיות העונה שמכבי חיפה תמצא עצמה בצמרת הליגה.

מכבי ת”א נגד הפועל ת”א:

נתחיל ממכבי. הצהובים באו עם כל התותחים הכבדים בהרכב בפעם השנייה בלבד העונה – גם מיכה וגם אצילי בפנים יחד עם שכטר ועטר כשהשניים האחרונים בכושר שיא. כנראה שאיביץ’ והשחקנים חשבו שהגול יגיע לבד בשל הכישרון העצום שיש להם על כר הדשא, אבל בכל הקשור לאינטנסיביות והרצון הם לא הצליחו לעמוד כשווים מול החבורה הקשוחה של קובי רפואה, במיוחד בחצי הראשון. האנרגיות השתפרו במחצית השנייה, ורק יכולת טובה של שוער האדומים לבקוביץ’ מנעה את ה – 1:0, אבל הגישה המעט מזלזלת ביזבזה למכבי דקות יקרות ובסופו של דבר היא נאלצה להתספק בנקודה, שמשאירה אותה מתחת למוליכה מחדרה. למרות זאת, המצב של מכבי ת”א בהחלט טוב. היא בד”כ מנצחת משחקים, וגם כשלא אז היא לא מפסידה, המאמן שלה יודע להגיב למתרחש על כר הדשא (החילופים של צ’יקו ויונתן כהן היו במקום) וארסנל השחקנים שלה הוא המוביל בארץ. הדאגה הגדולה היא שאין מחליפים אמיתיים למיכה ושכטר, דבר שיכול לפגוע בקבוצה בשלבים מאוחרים יותר של העונה.

מבחינת הפועל, התיקו המאופס אמש הוא ניצחון גדול. לפני המשחק כולם דיברו על ‘כוננות ספיגה’ , אבל הקבוצה הגיעה סופר מוכנה לדרבי הזה ואף הייתה שווה גול בחצי הראשון עם התקפות מעבר מסוכנות. עד אזור הדקה ה-65 השחקנים של רפואה עוד ניסו לאיים פה ושם על שערו של ראיקוביץ’, אך העייפות והנעת הכדור של מכבי הובילו לדקות קשות שהסתיימו עם נקודה אחת והרבה מאוד נחת והקלה. הפועל משחקת בהרכב כמעט ללא זרים (זר אחד אתמול + שניים שעלו מהספסל) ועד עכשיו היא עושה עבודה סבירה בהחלט (6/12 כולל דרבי חוץ, סכנין חוץ, חדרה והפועל חיפה). ההגנה התייצבה ועם חיזוק נקודתי ונכון בקישור היא בהחלט יכולה לשאוף לעונה חיובית ומאבקי פלייאוף עליון.

רבים מאיתנו יעדיפו תמיד את הכדורגל הישראלי כי אבא/אח/חברים שלנו מהיסודי אהדו קבוצה וגם אנחנו התחלנו, ומאז זו אובססיה רגשית וחסרת היגיון, “זה שלנו”, אבל חייבים להודות: כולנו, כל אוהדי הכדורגל הישראלי מקבלים השנה מוצר ירוד באיכותו, מתסכל ברמתו ומבט קדימה העתיד לא נראה ורוד יותר. ובכל זאת, אנחנו נהיה כאן מדי שבוע, במגרשים ומול המסכים – כי פשוט אי אפשר בלי זה.

תמונה: depositphotos

העידן החדש בבית”ר ירושלים, ‘עידן משה חוגג’, נפתח אמנם עם הפסד למכבי פ”ת בגביע הטוטו, אך האירוע המשמעותי הראשון לאחר העברת הבעלות התרחש היום (שלישי), כאשר הקבוצה מהבירה הודיעה על החתמתם של שניים מהשחקנים היותר מוכשרים ומעניינים שיש לנו בכדורגל הישראלי – מאור בוזגלו וערן לוי. שני השחקנים חתמו לעונה אחת.

בוזגלו בן ה-30 סיים בימים אלו את השיקום בברכו וצפוי לחזור לשחק בחודש הבא. בעונה שעברה הוא החלים מפציעה קשה בברך וחתם במכבי חיפה, לאחר מכן נפצע גם במדים הירוקים וכעת לאחר שיקום נוסף הוא מקווה לחזור למגרשים ולהיות שחקן מוביל כפי שהיה בקדנציה המוצלחת שלו בהפועל באר שבע.

לוי (33), שזוהי הקדנציה השלישית שלו במועדון, חוזר לבית וגן אחרי חמש עונות במכבי נתניה, אותה הצעיד לפני שנתיים לליגת העל. בעונה שעברה הוא כיכב במדי נתניה, אותה הוביל לפלייאוף העליון כאשר כבש ובישל מספר דו ספרתי של שערים בכל המסגרות. למרות היכולת הגבוהה, אי הסכמות בנוגע לאורך החוזה שלו הובילו לפרידה משותפת.

העונה הנוכחית כבר נפתחה בצורה לא אידיאלית עבור בית”ר עם כל סחבת סאגת בעלות הקבוצה (בראשות אלי טביב). כעת, גיא לוזון ואלי אוחנה יצטרכו לנהל חלק קדמי שיכלול שחקנים בכירים ובעלי אגו כדוגמת ערן לוי, מאור בוזגלו, עידן ורד, סילבסטר, וארן וסאבו.

המבחן הגדול יהיה של הבעלים החדש משה חוגג. הצורה שבה יתמודד עם כישלון או אכזבה מקצועית יהיה המדד הטוב ביותר. חוגג, אוהד הפועל באר שבע, הצהיר לא פעם שאלונה ברקת היא ההשראה שלו. אותה ברקת שנכשלה במשך 5-6 שנים ברציפות עד שהתחילה לראות קצת נחת מהקבוצה, ובכל הזמן הזה המשיכה להשקיע ולשמור על שקט ניהולי. זה גם הדבר שהכי היה חסר לבית”ר לאורך כל השנים, מבוגר אחראי שינהל את המועדון ללא קפריזות, יידע להתמודד עם הקהל ועם גב כלכלי מספיק חזק.

בבית”ר שום דבר לא ודאי, ולאור ההחתמות נראה שהקבוצה הולכת לעונה של או סקנדל או פסטיבל. מה שכן בטוח – יהיה מעניין לעקוב.

תמונה: depositphotos

אל תמהרו להספיד את הפועל באר-שבע.

נכון, האלופה הישראלית כבר לא תעלה שלב במוקדמות ליגת האלופות ונראה שהיא נפלה עם השוער היווני (ובכלל טעתה בגדול בכל סגאת השוער בקיץ), אבל ברק בכר כבר הוכיח שהוא יודע לצאת ממשברים. לא מופרך לשער שבאר תצא מחוזקת מכל הסיפור.

הפועל באר שבע הושפלה 5:0 בקרואטיה. הובסה, התרסקה, נחבטה ועוד שאר תיאורים שיכולים להתאים למשחק הנפל של כל הקבוצה כשבראש כאמור השוער היווני יאניס אנסטיס. אבל אי אפשר להאשים שחקן או אדם בודד במה שקרה באותו ערב בזאגרב. הרי משחק ההתקפה לא היה קיים, ההגנה הייתה מחפירה ולא מתואמת, המחליפים לא השפיעו על המשחק ואפילו ברק בכר, סוג של קדוש מעונה (ובצדק, יש לציין) קפא במקום וספג ביקורות נדירות מהפרשנים.