תמונה: depositphotos

על הנייר, עבור קבוצה כמו בית”ר (במיוחד במצבה הנוכחי) יוסי בניון הוא פצצה מתקתקת. אין ספק כי לבניון יש עוד מה לתרום בכדורגל ישראלי, ולאור הרמה בליגה שלנו והתוצאות האחרונות של הקבוצה מהבירה הוא גם יכול להשתלב בהרכב הקבוצה ולעזור לעידן ורד ומאור בוזגלו ולהוסיף יצירתיות בשליש האחרון של המגרש.

הבעיה עם בניון היא אחרת. החבילה שהוא נושא באמתחתו: הפוליטיקה בחדר ההלבשה, הרעש התקשורתי והדרישה לדקות בהרכב (כפי שראינו במכבי פ”ת) יכולה להיות הרסנית ולהסתיים שוב פעם בטונים צורמים.

אז נכון, לבניון הובטח תפקיד מקצועי (בקבוצה השלישית או הרביעית מאז שחזר לארץ?) והפעם נראה שזה אכן רציני ושיוסי יתנהג בהתאם, אבל בית”ר במצבה לא צריכה לקחת סיכונים עבור שחקן בן 39 בחצי עונת פרישה.

כזכור, בית”ר ירושלים עברה טלטלה מאוד קשה בקיץ האחרון, ולמרות שהגיעו בעלים ומאמן רציניים במטרה לייצב את המועדון, הקבוצה עצמה הפכה לסוג של קבוצת תחתית, או בשפה עדינה יותר – קבוצת פלייאוף תחתון. אנשים רבים מאוד מעדיפים לא להכניס ראש בריא למיטה חולה. כך אמרו על משה חוגג טרם הגעתו לבית”ר ומיד אחרי עידן אלי טביב, אך המיטה החולה במשוואה של יוסי בניון ובית”ר היא לאו דווקא הקבוצה מירושלים.

אמנם המסרים שקיבלנו מהתקשורת בתקופה האחרונה הם שבית”ר היא קבוצה מפורקת. קבוצה שחדר ההלבשה שלה רווי באגו, מתחים ומשקעים בין האנשים הדומיננטיים. אך על פני השטח אנו כן עדים לקבוצה יציבה שמראה משבוע לשבוע שיפור (גם אם לא משמעותי במיוחד) על המגרש ומחוצה לו. אסור לגמרי לשכוח את כל הטלטלה מהקיץ האחרון שהעמידה את עתידה של הקבוצה על הכף. לטלטלה הזו היו ועדיין יש השלכות, וזה ניכר. זה מורגש בהנהלה, זה מורגש בחדר ההלבשה, מורגש ביציע, ובעיקר מורגש בתקשורת.

אני חושב שלקבוצה כמו בית”ר, במצבה הנוכחי, יוסי בניון הוא סוג של פצצה מתקתקת. קבוצה שהייתה על סף פירוק עד לפני מספר חודשים זקוקה ומשוועת ליציבות.

והיציבות לא תושג באמצעות החתמת שחקנים מסוגו של בניון. מצד אחד, כמו שצוין בפתיח, היכולת של בניון לתרום לבית”ר גם בגילו היא אינה ניתנת לערעור, ויש לו את היכולת לשדרג את הקבוצה במידה מסוימת. אבל היכולת מעולם לא הייתה הבעיה של בניון. הבעיה היא מה שבניון מביא עמו. הפוליטיקה בחדר ההלבשה (מפגש נוסף עם טל בן חיים), הרעש התקשורתי והדרישה לדקות בהרכב הן חלק מ”החבילה” המדוברת.

דבר נוסף, בניון אכן צפוי להתמנות למנהל המקצועי של מחלקת הנוער בבית”ר החל מסיום העונה, כשמדובר בתפקיד ראשוני והרצון של משה חוגג הוא לראות את אקס ליברפול, ארסנל וצ’לסי הופך במהרה למנהל המקצועי של הקבוצה. לא ברור כיצד מקבל את כל זה אחד, אלי אוחנה שמו. ויהיה מעניין לראות את הדינמיקה בין השניים כבר במהלך העונה הנוכחית, בטוח לאור העובדה שעל פי הדיווחים אוחנה לא היה מהתומכים בדבר חזרתו של בניון לצהוב-שחור.

כולם מסכימים על כך שבניון הוא אחד מהסמלים של הכדורגל הישראלי. הטכניקה הנדירה עדיין שם והאהבה הבלתי נגמרת לכדורגל הן תכונות שאיפיינו אותו בגיל 17 בדיוק כמו שהן מאפיינות אותו היום בגיל 39. מבחינתי הוא בהחלט ראוי להערצה בתור ספורטאי. אבל היום, ואם הייתי אוהד של הקבוצה, הייתי מחפש שחקנים שקרובים יותר לשיא הקריירה מאשר לסופה, כאלה שמגיעים עם פחות רעש וצלצולים ושלא יפגעו במרקם המתגבש (אחרי כל הבלגן עם ערן לוי, להביא על חשבונו את בניון? באמת?). בכל מקרה, אני מקווה שאני טועה ושבניון יסיים את הקריירה על הדשא בצורה מכובדת אבל עבור כל הצדדים, כי זה מגיע לו.

תמונה: depositphotos

עיני עולם הכדורגל כולו יהיו נשואות היום (חמישי, 21:45) לאתיחאד, שם תארח מנצ’סטר סיטי את ליברפול במשחק שינעל את חגיגת משחקי חג המולד והשנה האזרחית החדשה – ובעיקר כזה שיכול להכריע את גורל האליפות בפרמייר ליג. כן, כבר בתחילת חודש ינואר. ליברפול מוליכה כידוע את הטבלה בפער של שש נקודות על פני טוטנהאם (משחק יותר) ואם תנצח, היא תגדיל את ההפרש לתשע נקודות (ולעשר נקודות מסיטי), מה שיקרב אותה משמעותית לזכייה ראשונה בתואר מאז 1990. מנגד, סיטי תוכל לצמק את הפער לארבע נקודות בלבד אם תנצח – ובכך לפתוח לחלוטין את המאבק. כזכור, במפגש הקודם שנערך באנפילד, שני המאמנים ניטרלו האחד את השני ונפרדו ב-0:0, כאשר שחקנה של סיטי ריאד מאחרז החמיץ בעיטת עונשין בדקות הסיום, אשר עלולה בסיום העונה להתברר כנקודת המפתח במאבק האליפות של עונת 2018/2019.

נתחיל ממנצ’סטר סיטי. הקבוצה של פפ גווארדיולה התאוששה ביום ראשון כשניצחה בסאות’המפטון 1:3 אחרי שני הפסדים רצופים ומפתיעים בבית לקריסטל פאלאס ובחוץ ללסטר, שני משחקים בהם אף הוליכה. חסרונו של פרננדיניו, הקשר הברזילאי, הורגש מתמיד. למזלו של פפ, פרננדיניו התאושש מהפציעה כידוע, פתח באצטדיון סט. מרי בתחילת השבוע וצפוי לפתוח מחר לצידם של דויד סילבה וקווין דה בריינה (התאמן כרגיל אתמול ואמור לעבור מבחן כשירות הערב).

המאמן הקטאלוני התייחס להתמודדות הגדולה: “זו הזדמנות גדולה עבורנו להוריד את ההפרש מהפסגה. אנשים שואלים מה נעשה אם נפסיד, אבל אנחנו נגיע כדי לנצח. אנחנו נהיה שם וזו הזדמנות בשבילנו להילחם על הליגה. ליברפול בכושר פנטסטי וזו תהיה משימה מאתגרת, אבל אנחנו מפוקסים על המטרה שלנו לנצח את המשחק. אנחנו ננסה לעשות זאת ואחר כך ננתח ונראה היכן אנחנו עומדים”.

מלבד עניין פרננדיניו, נראה כי החולשה המרכזית של התכולים היא בצידי המגרש, או יותר נכון – צמד המגנים. קייל ווקר נמצא בירידה חדה בחודשים האחרונים ומבצע לא מעט טעויות קריטיות, בעוד שעמדת המגן השמאלי היא כבר עניין שלכעצמו. מנדי הצרפתי שוב הפעם פצוע, והאילתורים של גווארדיולה עם דלף וזינצ’נסקו נראים כמו שהם – אילתורים, ולא מוצלחים במיוחד. מול צמד הקיצוניים המפחידים בליגה בדמות סלאח ומאנה, יצטרכו ווקר וזינצ’נסקו להתעלות על עצמם אם ברצונם להישאר במאבק האליפות גם בהמשך 2019.

ההרכב המשוער של הסיטי: אדרסון, ווקר, סטונס, לאפורט, זינצ’נסקו, פרננדיניו, ד.סילבה, דה בריינה, סטרלינג, אגוארו, סאנה.

מהעבר השני, ליברפול נותרה הקבוצה היחידה שטרם הפסידה העונה באנגליה, כאשר שחקניו של קלופ ספגו רק שמונה שערים ב-20 משחקים (!), כשהם מחוררים רשתות עם 48 כיבושים (רק סיטי כבשה יותר מהם – 54). המאמן הגרמני אמר לקראת המשחק: “זה עוד משחק נגד סיטי, שגם הוא כמובן יהיה קשה ומאתגר, מכיוון שזו קבוצה איכותית וחזקה עם מאמן יוצא מן הכלל. נצטרך להיות במיטבנו עם תשוקה גדולה בדיוק כמו בכל המשחקים שלנו העונה. מבחנתי, סיטי זו הקבוצה הטובה ביותר בעולם. אמנם יש לנו יותר נקודות, אבל זה לא משהו שאנחנו צריכים להתייחס אליו, אלא לעשות הכנה מקסימלית וטובה על מנת לעמוד במשימה”. קלופ גם התייחס ל קווין דה בריינה ואמר כי “הוא שחקן יוצא מן הכלל מהרמה הטובה ביותר בעולם. בכל אופן, לדעתי הוא יהיה כשיר ויקשה עלינו. אגב, כל מי שאוהב כדורגל, צריך לאהוב שחקן שכזה”.

קשה לציין מישהו אחד בליברפול שמצטיין מעל כולם, פשוט מפני שכל השחקנים מספקים את הסחורה: סלאח, שקיבל ביקורות על כך שהוא לא משחזר את הכושר מהעונה שעברה, סיפק חודש דצמבר אפילו טוב יותר מהמספרים שלו אשתקד. פירמינו חזר לחורר רשתות ביחד עם מאנה הנהדר, כששאקירי מספק את הגיבוי ההתקפי מאחורה. קצת לפני ההגנה משחקים ווינאלדום היציב ופאביניו שנמצא בכושר מעולה. הזכרנו את ההגנה, אז כאן הרביעייה האחורית עם אלכסנדר ארנולד (השחקן הצעיר המצטיין של העונה?) , לוברן המנוסה, ואן דייק (הבלם הטוב בעולם כיום) ורוברטסון מספקת נתונים חסרי תקדים, ושכבר איכשהו כן מצליחים לעבור אותם? אז מופיע אליסון הברזילאי, כזכור השוער היקר בעולם שמוכיח מדי שבוע שהוא שווה כל פאונד ופאונד.

ההרכב המשוער של ליברפול: אליסון, אלכסנדר-ארנולד, לוברן, ואן דייק, רוברטסון, פאביניו, ווינאלדום, שאקירי, סלאח, פירמינו, מאנה.

אגב, בפעם האחרונה ששתי הקבוצות נפגשו באתיחאד זה היה באפריל האחרון, במסגרת גומלין רבע גמר ליגת האלופות. ליברפול הגיעה עם יתרון מבטיח של שלושה שערים, אך ראתה את סיטי כובשת כבר בדקות הפתיחה ומפעילה לחץ כבד על האדומים על מנת לחזור להתמודדות. בסופו של דבר, סלאח ופירמינו הפכו את התוצאה וקבעו נוק אאוט גדול בדרך לגמר ליגת האלופות.

אפשר למצוא קווי דמיון לסיטואציה הנוכחית. ליברפול שוב מגיעה למנצ’סטר עם יתרון גדול, ושוב סיטי יודעת שהיא תהיה חייבת לפתוח את המשחק עם לחץ והתלהבות ורק להגביר אותו בהמשך. האם גם הפעם ליברפול תצא עם ידה על העליונה ותלך כל הדרך בדרך לאליפות? כן, גם אנחנו כבר לא יכולים לחכות לשריקת הפתיחה.

תמונה: depositphotos

“יש לנו אמון מדהים בעצמנו”, כך הגדיר מאוריסיו פוצ’טינו את הפורמה הנוכחית של קבוצתו, אחרי הניצחון הביתי 5:0 על בורנמות’ אתמול. צ’לסי וארסנל הן הקבוצות המובילות של העיר לונדון, אבל דווקא התרנגולים הולכים ומסתמנים כיריבה הגדולה ביותר של ליברפול על תואר תואר האליפות 2018/2019. כן, אפילו יותר ממנצ’סטר סיטי.

פוצ’טינו המשיך אמש: “יש לנו רעיונות ברורים, אבל כעת האתגר הולך להיות קשה יותר. כשאתה מדורג בין שתי הראשונות כולם רוצים להרוג אותך. רק אם נישאר צנועים ונמשיך לעבוד קשה אז אולי באפריל או מאי אפשר יהיה לדבר על אליפות או מלחמה על התואר”. פוצ’טינו לא בורח מהסיטואציה וגם לא מנסה להוריד ציפיות, אבל הדיבורים על הקבוצה שלו ותואר האליפות מתחילים כבר בימים אלו, ויהיה לו קשה מאוד לעצור את זה.

קודם כל חשוב לציין ולהדגיש, טוטנהאם, למרות היותה קבוצה לא מבוגרת למדי, רצה כבר מספר עונות עם אותו השלד וכבר הייתה באזור מאבקי האליפות בשנים האחרונות, ובחלקים מאוחרים יותר של העונה בהשוואה לעכשיו (סוף דצמבר). עונת 15/16 היא הזכורה ביותר בהקשר הזה. מסע הקסם של לסטר סיטי עמד בכותרות וייזכר לעד, אבל אנשים נוטים לשכוח שבתחילת חודש מרץ (!) טוטנהאם הייתה יכולה לעלות לפסגת הליגה אחרי רצף ניצחונות מרשים, אך הפסידה לווסטהאם ומספר ימים לאחר מכן סיימה בתיקו נגד ארסנל. במקביל לסטר ניצחה את שני המשחקים שלה, ובסופו של דבר גם זכתה באליפות וטוטנהאם סיימה שלישית (נקודה פחות מארסנל).

עונה לאחר מכן, הסיפור די דומה. שוב פעם קבוצה אחת בלבד עומדת בין טוטנהאם לבין האליפות המיוחלת. הארי קיין (בעונת שיא) וחבריו מתגברים על היריבות בצמרת ואף מנצחים את צ’לסי לאחר רצף מדהים של 13 ניצחונות רצופים של הכחולים, אבל אנטוניו קונטה ושחקניו זכו באליפות בתחילת מאי אחרי הפסד של טוטנהאם, שוב נגד ווסטהאם. טוטנהאם סיימה במקום השני בפער משמעותי מהדולקות אחריה, אך גם ההפרש מצ’לסי (7 נקודות בסיום) היה משמעותי.

בעונה שעברה התרנגולים אמנם לא היו פקטור אמיתי במאבק האליפות, בעיקר בגלל היכולת חסרת התקדים וההישגים ההיסטוריים של מנצ’סטר סיטי ופפ גווארדיולה , אבל הקבוצה סיימה במקום השלישי המכובד וסגרה שלוש עונות רצופות של מקומות 1-3 והשתתפות בליגת האלופות.

בחזרה לעונה הנוכחית, בתחילתה היה נראה שהפעם הרצף ייגמר לו. טוטנהאם טרודה (בעיקר מבחינה כלכלית) בנושא המעבר לאצטדיון החדש, והפכה לקבוצה הראשונה מאז קביעת חלונות ההעברות שלא החתימה שום שחקן (!). בנוסף, סיטי הגיעה לעונה במטרה לנסות ולהשתפר אחרי עונה היסטורית (דבר שאכן מתגלה כמשימה בלתי אפשרית), יונייטד הגיעה חדורת מוטיבציה לחזור סוף סוף למאבקי האליפות, ליברפול אחרי גמר האלופות עשתה רכש מאסיבי ומדויק, צ’לסי התחזקה באחד המאמנים המובילים באירופה ואפילו היריבה השנואה ארסנל סוף סוף נפטרה מארסן ונגר והאופטימיות חגגה.

בפועל, ליברפול אכן רצה בטופ עם תוצאות מדהימות, סיטי צמודה אליה (עד השבוע האחרון) כשארסנל וצ’לסי במאבק על המקום הרביעי. ויונייטד? נפרדה מהמיוחד ובעיקר מכינה את הקרקע לעונה הבאה (נגיד לזה בהמשך). בשקט בשקט, טוטנהאם שוב צמודה בצמרת כשאנחנו מתחילים לראות באופק את הרגעים המכריעים של העונה. והפעם זה מרגיש טיפה אחרת.

טוטנהאם, בעיקר של השבועות האחרונים, משלבת גם עוצמות (חמישייה אתמול, שישייה לרשת של אברטון מספר ימים קודם לכן) וגם אופי (ניצחון דרמטי על ברנלי בדקה האחרונה, גולים מאוחרים נגד אינטר וברצלונה שסידרו העפלה לשלב הבא באלופות). אתמול עלתה הקבוצה למקום השני בטבלה, מרחק של שש נקודות מהמוליכה ליברפול כאשר שני המשחקים הבאים של יורגן קלופ ומו סלאח הם נגד ארסנל ומנצ’סטר סיטי. על הנייר, לוח המשחקים של טוטנהאם בתקופה הקרובה לא נראה מאיים למדי, ועם רכש נקודתי בינואר (שני חלונות ללא רכש זה תקדים שלא יהיה כמותו לעולם) לאוהדים בהחלט יש סיבה להאמין שהפעם החלום עשוי להפוך למציאות.

נקודה אחרונה וחשובה בנוגע לכל הפרויקט המרשים של טוטנהאם. האיש שאחראי על כל הצעד המקצועי, על ההתקדמות המטאורית של מרבית הסגל ולאיזון הקבוצה, מאוריסיו פוצ’טינו, נמצא בחמשת החודשים האחרונים שלו במועדון. הסיכוי שהוא יישאר אחרי הקיץ שואף לאפס, בעיקר לאור הפיטורים של ז’וזה מוריניו והמינוי הזמני של יונייטד בדמות אולה גונאר סולשיאר, כשגם ריאל מדריד תמיד נמצאת בתמונה. גם אם רוב הסגל והכוכבים הגדולים יישארו בקבוצה, ללא הסמכות המקצועית העליונה המשימה תהיה קשה בהרבה ומי שייכנס לנעליו של פוצ’טינו ימצא אותם במידה גדולה בהרבה אפילו ממה שנראה מבחוץ. אז אם העונה הנוכחית תסתיים עם אליפות היסטורית, זוהי תהיה חתיכת מתנת פרידה. קיין, דלה אלי, סון ואריקסן מאמינים. וגם אחד, מאוריסיו פוצ’טינו.

תמונה: depositphotos

מחזור ההכרעה של שלב הבתים בליגת האלופות ייצא היום לדרך, כשהסיפור הגדול הוא כמובן בית C בו מתמודדות נאפולי, פ.ס.ז’, ליברפול והכוכב האדום. כבר במהלך ההגרלה היה ברור שנקבל כאן מאבק משולש עד הרגע האחרון, והתסריט שהתקבל אחרי חמישה מחזורים לא יכול היה להיות דרמטי, ולהלן התרחישים: אז מה ליברפול צריכה לעשות היום כדי לעלות לשמינית הגמר? בשורה התחתונה – לנצח, אבל זה מאוד תלוי גם במשחק המקביל של פריז סן ז’רמן והכוכב האדום בלגרד.

במקרה שפ.ס.ז’ מנצחת את הכוכב האדום: האנגלים יזדקקו לניצחון על נאפולי בהפרש של שני שערים או ניצחון בתוצאה של 0:1 – זה ייתן לפ.ס.ז’ את ראשות הבית וליברפול תסתפק במקום השני. אם נאפולי תנצח, היא תסיים במקום הראשון בבית.

במקרה שפ.ס.ז’ תסיים בתיקו עם הכוכב האדום: תיקו או ניצחון בין נאפולי וליברפול ישלח את האיטלקים לשלב הבא ביחד עם הפריזאים. אם האנגלים ינצחו, לכל הקבוצות יהיו תשע נקודות ואז חוקי שובר השוויון ייכנסו לתוקף – 1. נקודות שהושגו במפגשים הישירים בין הקבוצות שנמצאות בשוויון, 2. הפרש שערים במפגשי ראש בראש בין הקבוצות שנמצאות בשוויון, 3. שערים שהובקעו במפגשים הישירים בין הקבוצות שנמצאות בשוויון, 4. שערי חוץ שהובקעו במפגשים הישירים בין הקבוצות שנמצאות בשוויון.

במקרה שפ.ס.ז’ תפסיד לכוכב האדום (לא סביר במיוחד): נאפולי תבטיח את העפלתה ללא קשר לתוצאה שלה באנפילד. במקרה כזה, ניצחון של ליברפול יעלה אותה על חשבונה של הצרפתים.

אז אחרי כל התרחישים וההסתברויות, הגיע הזמן להתמקד באחת הקבוצות המרשימות והלוהטות באירופה – פיינליסטית העונה שעברה (למי ששכח) והמוליכה הטרייה של הליגה האנגלית, הלוא היא ליברפול. הקבוצה של יורגן קלופ, שהציגה קמפיין אלופות נהדר אשתקד שהסתיים רק על ידי ריאל מדריד (ולוריס קאריוס) בגמר המפעל באוקראינה, קיבלה המון מחמאות בכל הנוגע להישגיה באלופות, אך במקביל סיימה את הליגה המקומית במקום הרביעי בלבד, בפער חסר תקדים של 25 (!) נקודות מהאלופה מנצ’סטר סיטי. חשוב לזכור שכל זה קרה אחרי עונה מופלאה של מוחמד סלאח, ששבר את שיא ההבקעות בפרמייר ליג לעונה אחת עם 32 כיבושים, דבר שיהיה קשה מאוד לשחזר (למרות השלושער שלו בשבת האחרונה מול בורנמות’).

בחזרה לליברפול הקבוצה, והשינויים שקלופ והצוות שלו הבינו שצריכים להיעשות כדי להפוך לחברה של קבע בשלבים המאוחרים באלופות ובעיקר בשביל להתמודד שווה בשווה עם מנצ’סטר סיטי הנוכחית. זה התחיל עוד במהלך העונה הקודמת, עם החתמתו של וירג’יל ואן דייק תמורת 75 מיליון ליש”ט – הבלם היקר בעולם. ההולנדי ייצב את החלק האחורי ושידרג את שחקני ההגנה שלצידו, וכיום הוא כבר נחשב לאחד הבלמים הטובים בעולם.

זה המשיך בקיץ עם הוויתור על קאריוס, אותו שוער שהציג משחק נפל בגמר נגד ריאל מדריד שחיסל את עתידו באדומים, ורכישתו של אחד השוערים המרשימים אשתקד באירופה – הברזילאי אליסון בקר שהגיע מרומא בעבור לא פחות מ-75 מיליון אירו (סכום השיא ששולם על שוער אי פעם). השניים הם חלק משמעותי מהריצה המדהימה של ליברפול בליגה – 16 משחקים ללא הפסד, 6 שערי חובה בלבד ומקום ראשון.

בחלק הקדמי אין ממש מה להרחיב. אחרי פתיחה צולעת, מוחמד סלאח מתחיל לשחזר את הכושר שאפיין אותו אשתקד, סאדיו מאנה מבקיע יותר מהעונה הקודמת ורוברטו פירמינו ממשיך להיות מעורב בכל המהלכים ההתקפיים. לכל השלושה יש מקום לשיפור, בעיקר מפני שהפוטנציאל שלהם ידוע ומפחיד כאחד, ובתוספת של דניאל סטארידג’ שחזר מהשאלה לתפקיד הסופר סאב, דיבוק אוריגי שכבר הספיק לנצח את הדרבי של ליברפול ושרדאן שאקירי שהגיע מסטוק ומשתלב נהדר בקישור ובחלק ההתקפי, נראה שקלופ יכול לישון בשקט בכל הקשור לצד הזה במגרש.

הבעיה מתחילה, וככל הנראה מדובר גם באזור שיכריע את המפגש הערב ואת העתיד של ליברפול בליגת האלופות – מרכז השדה. גם כאן הבוסים בליברפול נתנו עבודה עוד בעונה שעברה, ואחרי סאגה ארוכה סגרו עם נאבי קייטה המצוין מלייפציג, שהגיע בקיץ ביחד עם פאביניו ממונאקו בעסקאות בעלות כוללת של יותר ממאה מיליון אירו. מדובר בשני שחקנים בשיא הקריירה שלהם, שהיו אמורים לשדרג את הקישור כפי שעשו ואן דייק ואליסון בהגנה, אבל בפועל השניים משותפים בעיקר כמחליפים, יובשו לא מעט ורואים את ג’ורדן הנדרסון וג’יימס מילנר משחקים לפניהם. לאחרונה פאביניו מקבל יותר הזדמנויות, וקייטה כבר הספיק להרשים במשחקים האחרונים, אבל נראה שגם היום שני האנגלים ימשיכו במרכז השדה לצד ג’ורג’יניו ויינאלדום.

קלופ יילך עם מה שהוא מאמין בו, ומה שבשנה שעברה (בתוספת לאלכס אוקסלד צ’מברליין שמתאושש מפציעה) הביא אותו עד לבאר. אבל נראה שהעונה, בשביל להתקדם הלאה בכל המסגרות ובאמת לשתות ממנה, הוא יצטרך את האקסטרה. בטח שהיום נאפולי ושועל הקרבות במפעל קרלו אנצ’לוטי מגיעים למפגש גורלי וביום ראשון היריבה השנואה מנצ’סטר יונייטד וז’וזה מוריניו יתארחו באנפליד בעיקר בשביל לקלקל את השאיפות לתואר גדול. וכמה שבליברפול מחכים לו.

תמונה: depositphotos

ליגת האלופות, הליגה האירופית ומשחקי היורוליג יספקו לנו בשלושת הימים הקרובים כמה מפגשים מרתקים ובעלי משמעויות רחבות בנוגע להמשך עונת המשחקים האירופית בכדורגל ובכדורסל באירופה. איתרנו עבורכם חמישה מפגשים שממש לא כדאי לפספס.

ליגת האלופות – רומא Vs ריאל מדריד (שלישי, 22:00, ספורט 5): הקבוצה מבירת איטליה, שרשמה הישג נהדר אשתקד עם עלייה לחצי גמר המפעל, רוצה לנצל את פתיחת העונה הרעה של מחזיקת הגביע בשלוש העונות האחרונות בשביל לגבור עליה במטרה לסיים בראשות בית G. כזכור, ריאל מזייפת כבר תקופה ארוכה והחליפה את מאמנה ג’וליאן לופטגי, כשבמקומו מונה שחקנה לשעבר ואיש המערכת סנטיאגו סולארי. הוא אמנם הצליח לייצב את הקבוצה, אך במחזור האחרון נחל תבוסה קשה נגד אייבר. מי שהציג יכולת רעה למדי היה סרחיו ראמוס, שנאלץ להתמודד בימים האחרונים עם האשמות בנוגע לכישלון במספר בדיקות סמים בעונות האחרונות, דיווח אותו הכחיש הבלם. מהצד השני, גם האיטלקים מגיעים במצב רוח רע אחרי הפסד לאודינזה, שהציב אותה במקום השביעי וקבע פער של 18 נקודות מהמוליכה יובנטוס כשאנחנו עוד לא בחודש דצמבר. המטרה של רומא תהיה להשיג מקום בליגת האלופות בעונה הבאה, ואולי דווקא דרך המפעל עצמו היא תצליח להתקדם ולשחזר את ההישג מהעונה הקודמת. בשביל זה היא צריכה לנצח בקרב המאוכזבות.

ליגת האלופות – פ.ס.ז’ Vs ליברפול (רביעי, 22:00, ספורט 5): אם בהתמודדות למעלה דיברנו על שתי קבוצות שמציגות יכולת ותוצאות לא מספיק טובות ביחס לעונה הקודמת, אז לדשא בפארק דה פראנס יעלו שתי קבוצות שנמצאות בתהליכים חיוביים ומציגות כדורגל אטרקטיבי אשר מוביל אותן לצמרת בארצן, אך בליגת האלופות הסיפור הוא אחר. פ.ס.ז’ הפסידה לליברפול במפגש הראשון בין הקבוצות, ליברפול נכנעה לכוכב האדום במחזור האחרון, וכעת שתיים מהפייבוריטיות לזכייה במפעל נלחמות על מקומן בין 16 האחרונות מבית C. המצב בטבלה כרגע: נאפולי וליברפול מוליכות עם 6 נק’, פ.ס.ז’ אחריהן עם 5 נק’ והכוכב האדום עם 4 נקודות. בהנחה שנאפולי תנצח בבית את הסרבים, המפגש בין אמבפה, ניימאר וקבאני ל-סלאח, פירמינו ומאנה עשוי להכריע מי ממשיך הלאה ומי יאלץ להתרגל למחשבה של משחקי הליגה האירופית בימי חמישי.

הליגה האירופית – רד בול זלצבורג Vs רד בול לייפציג (חמישי, 19:55, ספורט 1): ובמעבר מתבקש למפעל השני בחשיבתו, שתי הקבוצות של רד בול ייפגשו פעם נוספת, כשהמפגש הוא סופר קריטי עבור האורחת. לייפציג נמצאת בקרב ראש בראש מול סלטיק על המקום השני, כשאת המקום הראשון הבטיחה מעשית זלצבורג בזכות קמפיין מושלם עד כה, כולל ניצחון 2:3  גדול בגרמניה במפגש הראשון. אמנם מונאס דאבור (מלך השערים) וחבריו יודעים שיהיו בשלב הבא, אך הם בוודאי ירצו להרוס ליריבה בדרבי של רד בול, בטח כשמקביל סלטיק פוגשת את רוזנבורג חסרת הנקודות וצפויה לקחת שלוש נקודות. אז כמה קבוצות יהיו לחברת רד בול בשלב הנוקאאוט הראשון של הליגה האירופית? נהיה חכמים יותר בחמישי.

יורוליג – מכבי תל אביב Vs באיירן מינכן (חמישי, 21:05, ספורט 5): רבות דובר על המאזן הנוראי של הצהובים בפתיחת קמפיין היורוליג, שהוביל לפיטוריו של נבן ספאחיה ומציב את מכבי בסיטואציה לא פשוטה בכלל במטרה להדביק את הפער מהמקום השמיני ומההצלבה. החישובים והסטטיסטיקות מדברים על הצורך בלנצח 14 משחקים לפחות מתוך 21 הנותרים, ואנחנו מדברים על קבוצה שרשמה ניצחון אחד מתוך תשעה משחקים, נגד בודוצ’נוסט. למרות הכל, צריך לחפש קצת חיוביות, לפעמים בכוח. תחת המאמן החדש, יאניס ספורופולוס, מכבי נראתה טוב נגד פנרבחצ’ה (והפסידה) אך הפעם תהיה חייבת לסיים משחק יורוליג עם ידה על העליונה, בטח בהיכל ונגד קבוצה בסדר הגודל שלה בדמות באיירן מינכן. ניצחון ויהיה אפשר להתחיל להתאפס ולנסות לראות אור בקצה המנהרה. הפסד? ואפשר באמת להיפרד מהעונה האירופית.

יורוליג – ריאל מדריד Vs צסק”א מוסקבה (חמישי, 22:00, ספורט 5 stars): לפני פתיחת המחזור האחרון, הייתה קבוצה מושלמת אחת בלבד ביורוליג – צסק”א מוסקבה. הרוסים, עם מאזן 8:0, יצאו למונטנגרו במחשבה שהם הולכים לטייל נגד הקבוצה הנחמדה מתחתית המפעל, בודוצ’נוסט, אך ננדו דה קולו, סרחיו רודריגס, קורי היגינס ושאר החברים ספגו את אחת ההפתעות הגדולות בשנים האחרונות והפסידו 93:92. יהיה מעניין לראות כיצד הם יתאוששו במפגש הגדול ביותר שיש ליורוליג להציע, נגד אלופת אירופה ריאל מדריד, שמגיעה עם מאזן זהה אחרי הניצחון במפגש הספרדי נגד גראן קנריה. ריאל הצליחה להתמודד עם עזיבתו של לוקה דונצ’יץ’ ונראית שוב כאחת הפייבוריטיות לזכייה. יהיה מרתק לראות מי תרשום ניצחון תשיעי לעונה, ואפילו מעניין יותר מי תרשום את הפסדה השני.

כן, אנחנו כבר שלושה חודשים בתוך עונת המשחקים. כבר אפשר להתחיל להריח את שנת 2019, וזה נראה כמו זמן אידאלי לבדוק אילו שחקנים מהליגות הבכירות, שחקנים שאולי נחשבים לפחות מוכרים, קיבלו הזדמנות ולקחו אותה בשתי הידיים, בדרך לעונה חיובית שתקפיץ את הערך שלהם במסלול אל עבר מועדון גדול יותר/מעמד בכיר יותר בקבוצתם הנוכחית. המאמר מתמקד בשחקנים שנמצאים לפני או במהלך הפריצה הגדולה שלהם, ולא בכאלו שכבר נתנו את הטון בקריירה שלהם וכעת רושמים קאמבק מוצלח.

לפניכם חמשת השחקנים המבטיחים שהרשימו ביכולתם בחלק הראשון של עונת המשחקים 18/19:

ריצ’ארליסון (קיצוני, 21, אברטון ונבחרת ברזיל) – שחקן האגף הורסטילי הוא ללא ספק הדמות החשובה ביותר בחלק הקדמי של אברטון. מלך השערים של הקבוצה עם שישה שערים, פתח גם את העונה הקודמת בסערה עוד כששיחק במדי ווטפורד (תחת מאמנו הנוכחי מרקו סילבה) אך נחלש בהמשך הדרך. זה לא הפריע לסילבה, שבאחד המהלכים הראשונים שלו הביא את השחקן תמורת סכום חסר תקדים של 50 מיליון פאונד. למרות תג המחיר והציפיות הגדולות, ריצ’ארליסון פורח עד כה וכבר הספיק לקבל זימוני בכורה לסגל נבחרת ברזיל ואף לכבוש (ולהציג שיתוף פעולה נהדר עם ניימאר). אברטון ניצבת כעת במקום השישי בטבלה, אבל קשה להאמין שהיא תצליח לדחוף אל עבר אחד מארבעת המקומות הראשונים, בעיה גדולה לאור העובדה שריצ’ארליסון נראה כמו שחקן שמתאים לליגת האלופות ועונת הבכורה שלו בצד הכחול של ליברפול עשויה בהחלט להיות גם האחרונה.

קשישטוף פיונטק (חלוץ, 23, גנואה ונבחרת פולין) – בעונה שעברה היה קשישטוף פיונטק חלוץ די אלמוני מקרקוביה בליגה הפולנית. שלושה חודשים בתוך העונה הנוכחית, השחקן בן ה-23 הפך לאחד השמות החמים באירופה והוא מוביל את טבלת מלכות השערים באיטליה עם תשעה כיבושים, אחד יותר מבחור בשם כריסטיאנו רונאלדו. בנוסף, פיונטק השווה העונה את שיאו של גבריאל באטיסטוטה האגדי, כאשר הבקיע בכל אחד משבעת המשחקים הראשונים שלו בסריה א’. החלוץ כבר הספיק לערוך את הבכורה שלו בנבחרת, שם מקווים שקם יורש או לפחות שחקן שיכול לשתף פעולה בצורה טובה עם רוברט לבנדובסקי, אחרי המונדיאל המאכזב של הנבחרת בכלל ושל ארקדיוש מיליק בפרט. גם פיונטק לא צפוי להישאר הרבה זמן בקבוצתו הנוכחית, כאשר צ’לסי וברצלונה כבר הוזכרו כמעוניינות.

ריס נלסון (קיצוני, 21, הופנהיים ונבחרת אנגליה) – חשוב לציין כבר בפתיחה, ריס נלסון שייך לארסנל, וצפוי לחזור לקבוצה בתום העונה הנוכחית. שחקן הכנף הצעיר גדל באקדמיה של התותחנים, אליה הצטרף כבר בגיל 9. הופעת הבכורה שלו הייתה ב-2017, אז נכנס כמחליף במשחק מגן הקהילה נגד צ’לסי אותו ניצחה ארסנל בדו קרב פנדלים. הבעיה היא שמאז נלסון קיבל פירורי דקות מארסן ונגר, והחליט כבר בסוף העונה הקודמת שהוא רצה לצאת ולהוכיח את עצמו במקום אחר. ונגר נפרד מהקבוצה אחרי 22 שנים, אונאי אמרי הגיע ויחד עם השחקן הגיע להחלטה שהכי נכון עבורו להתחשל במקום אחר. הופנהיים קפצה על המציאה, ובסוף אוגוסט חתם נלסון על חוזה ארוך טווח בלונדונים ועבר לקבוצה הגרמנית לעונה אחת. החיבור היה נהדר מהרגע הראשון, ונלסון כבר רושם לעצמו שישה שערי ליגה מתוך 10 (!) בעיטות למסגרת (כאשר חלק מהשעריו כבר מועמדים לשער העונה) וצובר ניסיון בקבוצה שמשחקת בליגת האלופות. הקולות בממלכה כבר נשמעים בנוגע לרצון לראות את השחקן בסגל הנבחרת הבוגרת, לצד ג’יידון סאנ’צו שמככב גם כן בבונדסליגה במדי דורטמונד וקיבל זימון בכורה. מה שבטוח, העתיד של נלסון נראה ורוד, ובצפון לונדון במידה וארסנל לא תחזור על הטעות שנעשתה עם סרג’ גנאברי.

ג’ו גומז (בלם, 21, ליברפול ונבחרת אנגליה) – לקראת משחק הבכורה שלו בליברפול, אי שם באוקטובר 2015, קיבל יורגן קלופ בשורה לא נעימה: ג’ו גומז, הבלם בן ה-18, קרע את הרצועה בזמן משחקה של נבחרת אנגליה וייעדר לתקופה ממושכת. הבלם חזר לאימונים רק כעבור שנה ובקושי שיחק באותה העונה. אשתקד, גומז ניצל פציעה של מישהו אחר, המגן הימני נתניאל קליין, כדי לתפוס מקום בהרכב של קלופ בחצי העונה הראשונה, כולל במשחקים הגדולים נגד ארסנל ומנצ’סטר יונייטד. למעשה, עד חודש מרץ גומז רשם לעצמו עונה נהדרת וחלק חיוני מהקבוצה, עד שהתמודד עם פציעות נוספות (כולל ניתוח בברכו) והפסיד את המאני טיים של העונה, כשבטופ כמובן גמר ליגת האלופות נגד ריאל מדריד וטורניר גביע העולם. בפתיחת העונה הנוכחית ידע גומז כי המשימה לחזור להרכב תהיה לא פשוטה, בטח בתור בלם, עמדתו הטבעית, ולא כמגן ימני כפי שהתרגל לשחק רק חודשים לפני כן, אך פציעות של צמד הבלמים דיאן לוברן וג’ואל מאטיפ נתנו לו סוף סוף את ההזדמנות לפתוח בעמדה האהובה עליו – מרכז ההגנה ולצידו של אחד הבלמים הטובים בעולם. התיאום בין גומז לוירג’יל ואן דייק התגלה כיוצא מן הכלל וסטטיסטית לליברפול יש את ההגנה הטובה בליגה (יחד עם סיטי) ואחת הטובות באירופה. גומז קיבל את התגמול כשזומן לסגל הנבחרת לקראת המשחק הקובע נגד קרואטיה בליגת האומות, והיה מהמצטיינים בדרך לניצחון 2:1 והעפלה לפלייאוף. לבלם העתיד של הכדורגל האנגלי יש גם הווה לא רע בכלל, והוא רוצה להביא לאדומים תואר משמעותי ראשון מזה שנים.

לוקה יוביץ’ (חלוץ, 20, פרנקפורט ונבחרת סרביה) – נתחיל מהרגע הגדול של החלוץ הסרבי הצעיר. בחודש שעבר פירקה פרנקפורט את דיסלדורף 1:7 והמשיכה את פתיחת העונה המצוינת שלה. עם כל הכבוד להופעה הקבוצתית המרשימה, קיבלנו הצגה אישית נדירה בדמות חמישייה מדהימה של יוביץ’, שהפך לראשון בהיסטוריה של המועדון שרושם ציון דרך שכזה. גם במקרה הזה, בדומה לריס נלסון, מדובר בשחקן אשר מושאל. יוביץ’ שייך לבנפיקה הפורטוגלית, כאשר לפרנקפורט יש אופציה לרכוש אותו בתום העונה תמורת סכום מצחיק של כ- 8 מיליון יורו בלבד. עם ההישג המרשים נגד דיסלדורף, הצטרף החלוץ לחבורה מכובדת מאוד של שחקנים שכבשו חמישייה בבונדסליגה, לצד לבנדובסקי, גרד מולר, יופ היינקס ויורגן קלינסמן. יוביץ’ מוליך את טבלת מלכות השערים ביחד עם חברו לקבוצה סבסטיאן האלר וחלוצה המתקמבק של דורטמונד פאקו אלקסר, פרנקפורט כרגע במקום השני, רחוקה שבע נקודות מאלקסר מחבריו. זה כנראה לא יסתיים באליפות סנסציונית, אבל במידה והקבוצה תצליח לסיים במקום שמוביל לליגת האלופות זו תהיה הצלחה אדירה ועוד ציון דרך שיתווסף לרקורד של יוביץ’, שיחד עם ניקולה מיטרוביץ’ צפוי להוביל את החוד של הנבחרת הסרבית בשנים הקרובות.

שחקנים נוספים ששווים אזכור:

אלאסן פלאה (חלוץ, 25, מנשנגלדבאך ונבחרת צרפת) – אחרי שנים רבות בניס, פלאה עזב את אזור נוחות ונחת בגלדבאך תמורת 25 מיליון יורו, הימור גדול בעבור שני הצדדים, שבינתיים מוכיח עצמו ובגדול. גלדבאך במקום השלישי בגרמניה, פלאה הוא מלך השערים של הקבוצה עם שמונה כיבושים ואף קיבל לאחרונה זימון בכורה לסגל אלופת העולם, כולל דקות ראשונות במשחק הידידות נגד אורוגוואי.

מילאן שקריניאר (בלם, 23, אינטר ונבחרת סלובקיה) – אמנם השם הפרטי שלו הוא מילאן, אבל זה לא הפריע לשקריניאר להצטרף ליריבה המושבעת אינטר בקיץ הקודם תמורת 20 מיליון יורו, סכום שיא עבור שחקן סלובקי. הנראזורי התרשמו מהיכולת שהציג בעונה לפני כן בסמפדוריה והוא המשיך את אותו הקו אשתקד כשההגנה בראשותו החזירה את אינטר לליגת האלופות. העונה שקריניאר שידרג את עצמו, עם הופעות גדולות נגד מילאן בדרבי ומול ברצלונה, כשהדיווחים על התעניינות מז’וזה מוריניו רק מתגברים.

סבסטיאן האלר (חלוץ, 24, פרנקפורט ונבחרת צרפת) – חברו של יוביץ’ לחוד ההתקפה הגיע לפרנקפורט אחרי עונות גדולות בהולנד במדי אוטרכט. בעונה הקודמת הוא עוד הציג יכולת פושרת, אבל נכון להיום הוא השחקן עם התפוקה המרשימה ביותר בבונדסליגה ואחד מהמובילים באירופה, עם מעורבות ישירה (גולים/בישולים) ב-15 שערי ליגה. לנבחרת צרפת הוא עדיין לא הגיע, אבל אם ימשיך ככה דידייה דשאן והקבוצות הגדולות לא יוכלו להמשיך להתעלם.

טאנג’ אנדומבלה (קשר, 21, ליון ונבחרת צרפת) – הוא חתם על חוזה מקצועני ראשון לפני פחות משנתיים, אבל אחרי הנסיקה המטאורית שלו בתחילת העונה עם ליון, כבר מדברים על אנדומבלה בצרפת במונחים של כוכב פוטנציאלי. אנדומבלה הוא קשר בוקס טו בוקס קלאסי, שהגיע לתודעה בעיקר בזכות ההופעה הגדולה שלו נגד מנצ’סטר סיטי במשחק החוץ בליגת האלופות, משחק שהסתיים בניצחון מדהים בהופעת הבכורה שלו במפעל. בניגוד לסבסטיאן האלר, אנדומבלה כבר זומן לסגל הצרפתי ולא צפוי להישאר בליון עוד הרבה זמן.

רודרי הרננדס (קשר, 22, אתלטיקו מדריד ונבחרת ספרד) – אחת המשימות הקשות ביותר של אתלטיקו מדריד בקיץ האחרון הייתה למצוא מישהו שיצליח להיכנס לנעליים הענקיות של גאבי, הקפטן האהוב ואגדה של המועדון שסיים את הפרק שלו במועדון. את האחריות קיבל רודרי הרננדס, הקשר שהגיע מויאריאל בקיץ. בנוסף לכך, הוא קיבל את המספר של גאבי – 14, ואת האמונה הגדולה של המאמן צ’ולו סימאונה – ועד כה רודרי בהחלט מחזיר לו על כך. בזמן קצר יחסית הפך הקשר לאחד השחקנים החשובים בקבוצה, שמאמינה שהעונה, בעיקר לאור החולשה של היריבה העירונית, היא יכולה ללכת עד הסוף ולזכות באליפות.

תמונה: depositphotos

אמנם סביר להניח שאוהדים מכבדים את העובדה שהאקס נמנע מלחגוג מולם, אך לא מופרך להניח שאוהדי קבוצתו הנוכחית היו רוצים שיחגוג ביחד איתם, ואפילו מתרגזים על כך שהוא לא.

קשה להתווכח עם הקביעה שהדבר הכי כיף במשחק כדורגל הוא להבקיע גול. הרי מטרת המשחק היא להכניס את הכדור אל תוך השער. יש שחקנים שהפכו את החגיגות של אחרי השער לסמלם המסחרי, בין אם מדובר בארץ הקודש (“האווירון” של אלון מזרחי, ערן זהבי ו’הפיו-פיו’ ועוד) או בכדורגל העולמי (‘ילד העריסה’ של בבטו, ריקוד הרובוט של פיטר קראוץ’ וכו’). אפילו במשחקי הכדורגל הפופולריים של פיפ”א ופרו אבולושן יש אינספור אפשרויות לחגיגה אחרי שער.

כאמור, במציאות של היום רובם המכריע של שחקני הכדורגל אינם נשארים בקבוצה אחת למשך כל הקריירה. אין יותר שחקנים כמו פרנצ’סקו טוטי, חאבייר זאנטי, ראיין גיגס, פאולו מלדיני או יצחק שום. בין אם מדובר ברצון להתקדם מבחינה מקצועית או כלכלית, לשנות אווירה וכו’. כתוצאה מכך נוצר מצב בו במשחקים רבים מתחרים שחקנים בקבוצותיהם ובחבריהם לשעבר, וכן, גם כובשים נגדם – אך לא כולם בוחרים לחגוג.

מתי המנהג הזה התחיל?

אין לכך תשובה מדויקת, אבל כבר בשנת 1974 תועד דניס לאו הסקוטי, אחד החלוצים הגדולים בתולדות מנצ’סטר יונייטד, כשהוא לא חוגג שער נהדר עם העקב שכבש נגדה במדי מנצ’סטר סיטי. העובדה שיונייטד נלחמה נגד הירידה ערב מחזור הסיום בליגה, בטח לא תרמה לסיטואציה, ולאו החליט שלא לחגוג את שערו האחרון בקריירה נגד המועדון בו הפך לאגדה. יונייטד ירדה בלי קשר לתוצאה, אבל לאו, שלא ידע זאת בזמן המשחק, היה ככל הנראה החלוץ (תרתי משמע) של התופעה.

השנים חלפו להן, ובשנת 2007 הוגרלה מנצ’סטר יונייטד לשחק נגד ספורטינג ליסבון, קבוצת נעוריו של כוכבה כריסטיאנו רונאלדו. במה שיהפוך לסוג של מנהג אישי, רונאלדו כבש בשני המפגשים נגד קבוצתו לשעבר, אך שמר על איפוק ולא פצח בחגיגות, גם כאשר הבקיע שער ניצחון ביתי מבעיטה חופשית בדקה ה-90.

כעת אנחנו מגיעים לרגע זכור במיוחד בנושא ‘אי חגיגת השערים’ וזה שלטענת רבים התניע את הנושא מחדש. שוב מדובר ברונאלדו, שש שנים לאחר המפגשים מול ספורטינג והנה הגיע תורה של יונייטד לחטוף מהפורטוגלי, שב-2013 לא חגג שער שוויון במדי ריאל מדריד מול השדים האדומים בסנטיגאו ברנבאו, ונהג באופן דומה כשהבקיע את מה שהתברר כשער הניצחון באולד טראפורד. מסעות הכיבוש של רונאלדו מול קבוצותיו לשעבר לא נפסקו, שכן לפני שנתיים הוא הספיק לכבוש ולא לחגוג פעם נוספת במדי ריאל מול ספורטינג ליסבון, עם בעיטה חופשית בדקה ה-90 (השווה את התוצאה בדרך לניצחון דרמטי).

מאז נדמה שהתופעה התרחבה, והגיעה כמובן גם לישראל. במקרים רבים אפשר להבין שחקן שלא חוגג כיבוש שער, בטח כאשר מבקיע נגד קבוצת נעוריו, קבוצה בה שיחק תקופה ארוכה, או לחלופין מקום בו יצר חיבור כלשהו עם האוהדים (לדוגמה, ברק יצחקי ובית”ר ירושלים). לפעמים זה נראה די מוזר. אפשר להזכיר את המקרה הטרי יחסית של גיא מלמד – חלוצה החדש של מכבי נתניה, שנזרק מספר שבועות לפני כן מהפועל באר שבע (בה בילה עונה אחת ובקושי שיחק). מלמד הבקיע שער ניצחון נגד הקבוצה מהדרום ולמרות המאורע נשאר בפנים חתומות, שבוודאי לא מעידות על מה שהרגיש מבפנים.

ובחזרה לרונאלדו, איך לא. החגיגה של CR7 לאחר שערו האחרון מול יונייטד במדי יובנטוס, התקבלה באופן טבעי, שכן בכל זאת עברו תשע שנים מאז ששיחק שם, אין בקבוצה שחקנים עמם שיתף פעולה, והוא הבקיע לעיני הקהל הביתי שלו באיטליה. טבעי שישמח, טבעי שיחגוג. אם הוא היה מבקיע באולד טראפורד, אני מניח שהוא שוב היה שומר על איפוק במה שהיה נחשב מבחינתו כאקט של כבוד כלפי הקהל הביתי שלו לשעבר, באופן דומה לזה שפול פוגבה לא השתולל בהמשך אותו המשחק מול אוהדיו לשעבר מיובנטוס אחרי שער הניצחון הדרמטי של האנגלים. מה אתם חושבים על התופעה?

תמונה: depositphotos

אין לדעת מה תהיה התוצאה הסופית הלילה בגלזגו, אבל גם במידה ולא נצליח לעמוד במשימה (ובואו נודה, הסקוטים בביתם פייבוריטים ברורים) – הקמפיין הנוכחי בליגת האומות מסתמן כחיובי וסימני ההתקדמות, בעיקר בהתנהלות של הצוות האוסטרי, בהחלט נראים לעין.

אמנם בשבועות האחרונים קיבלנו את ההגדרה למילה אופוריה במיטבה בעקבות שני ניצחונות ביתיים נגד נבחרות בסדר הגודל שלנו, אבל כן, חשוב לציין שבשנים האחרונות זה דבר נדיר מאוד במחוזות הנבחרת. הנקודה החשובה מבחינתי, יותר מכל תוצאה כזו או אחרת, היא קביעת הזימונים בסגלים של אנדי הרצוג ו-וילי רוטנשטיינר. נראה כי לראשונה מזה שנים רבות, ובהשוואה ישירה לקמפיינים האחרונים של אלי גוטמן ואלישע לוי, השחקנים מוזמנים לסגל רק על סמך היכולת המקצועית שלהם.

את הקו שבו השחקנים שנמצאים בכושר ומתאימים לשיטה מקבלים את הצ’אנס, ללא קשר להיסטוריה שלהם ומי בדיוק הסוכן שמייצג אותם, ראינו כבר מהזימון הראשון של הרצוג ולמעשה עד היום. אמנם מדובר על פרק זמן לא ארוך למדי, אבל בהחלט מספיק בשביל להשתית יסודות בריאים יותר לנבחרת הלאומית.

דוגמאות לא חסר למצוא. הרצוג החליט בשלב מוקדם ששיטת המשחק תכלול שלושה בלמים, ובחר לתת את הצ’אנס לניסו קפילוטו, שמאז ימיו במכבי תל אביב לא בדיוק מצא את מקומו ונדד בין קבוצות בארץ ובאירופה. קפילוטו הגיע לאותו זימון אחרי עונה נהדרת במדי הפועל חיפה, ולמרות שכלל לא בטוח כי מאמן ישראלי היה נותן הזדמנות לשחקן אפור למדי שלא מקושר מספיק בתקשורת, הרצוג ראה בו תכונות שמתאימות לשיטה ולמרקם של הנבחרת ואף הרכיב אותו ב-11 למשחק נגד אלבניה במחזור הראשון.

דוגמא נוספת, גם כן בחלק האחורי, היא עומרי בן הרוש. הבלם/מגן שמכבי תל אביב חגגו את עזיבתו ובמכבי חיפה היה אחד מהשחקנים שחטפו את הביקורות הקשות ביותר, חתם הקיץ בלוקרן מהליגה הבלגית והפך לבאנקר בהרכב ולאחד השחקנים היותר יציבים בקבוצה. למרות השיפור ביכולתו, בכדורגל הישראלי כבר סומן על בן הרוש איקס ונראה היה שלא ישחק יותר במדי הנבחרת, אבל הרצוג והצוות שלו ראו את ההתקדמות של השחקן בבלגיה, הורסטיליות שלו והעובדה שהוא מתאים לשחק במערך של שלושה שחקני הגנה, ונתנו לו את הקרדיט בצמד המשחקים נגד סקוטלנד ואלבניה שהסתיימו כאמור בניצחונות. גם כאן, סביר להניח שמאמן אחר, בואו נגיד מקומי, כלל לא היה מתקרב לבן הרוש בידיעה שהדבר יגרור ביקורות קשות מהתקשורת.

עוד דבר שחשוב בסגל בריא, במיוחד שמדובר בנבחרת, זה שמירה על בסיס שחקנים קבוע פחות או יותר, וגם כאן אנחנו רואים את העקביות של הצוות הזר. אפשר להעיף מבט בהרכבים:

נגד אלבניה בחוץ: חיימוב, קפילוטו, ייני, חבשי, דסה, נאתכו, פרץ, כיאל, טוואטחה, דאבור, זהבי.

נגד סקוטלנד בבית: הרוש, בן הרוש, ייני, טיבי, דסה, נאתכו, פרץ, כיאל, טוואטחה, דאבור, שהר.

נגד אלבניה בבית: הרוש, בן הרוש, ייני, טיבי, דסה, נאתכו, פרץ, כיאל, טוואטחה, דאבור, חמד.

כפי שניתן לראות, בשלושת המשחקים ישנם 7 שחקנים שפתחו בכולם (סביר להניח שהיו 8 אם ערן זהבי לא היה נפצע) ועוד שלושה שחקנים שפתחו בשניים. גם נגד גואטמלה ראינו כמעט את את כל ההרכב שעלה מול אלבניה (ב’), מלבד זהבי ששיחק על חשבון חמד ולואי טאהא במקומו של טיבי – בדיוק ההרכב שצפוי לעלות היום בגלזגו.

גם כמניחים לרגע את ההיבט המקצועי בצד, ההנחיה החדשה של המנהל הטכני וילי רוטנשטיינר, אותה ראינו כבר בנסיעה לאלבניה, היא שהשחקנים לא יבואו במגע עם אוהדים בשדה התעופה, אלא יועברו ישירות לטרקלין, שם תמתין ארוחה קלה ומנוחה לפני הטיסה. בלי אוהדים, בלי דיוטי פרי ובלי הסחות דעות – נטו מקצועיות.

בחזרה למשחק היום. אין ספק שמדובר באחד המשחקים החשובים של הכדורגל הישראלי והזדמנות חסרת תקדים. לצערי, תוצאה לא טובה בסקוטלנד ואי העפלה להמשך טורניר האומות בהחלט יביאו עימם ביקורות או לכל הפחות תחושות לא טובות לקראת הדבר האמיתי שהוא קמפיין מוקדמות היורו המסורתי. ברגעים שאחרי המשחק, יהיה חשוב לזכור את הדרך הנכונה שהצוות המקצועי מוביל אותנו. ובמידה ונשיג תוצאה חיובית? האופוריה אכן תהיה מוצדקת ובמקום.