תמונה: depositphotos

עם כל הכבוד ליריבות בין ריאל מדריד וברצלונה, ה”סופרקלאסיקו” – הדרבי הגדול של בואנוס איירס בין בוקה ג’וניורס לריבר פלייט, זה הדבר האמיתי.

מאז המפגש הראשון ב-1913, התקיימו כ- 247 משחקים בין שתי היריבות המושבעות, אבל זה שיתקיים היום (21:00) אחרי שנדחה מאמש בגלל מזג האוויר, יהיה הגדול ביותר אי פעם. כי זו תהיה הפעם הראשונה שהשתיים יתעמתו בגמר גביע הליברטאדורס, המפעל המקביל לליגת האלופות בדרום אמריקה.

המשחק הערב בבומבונרה, האצטדיון הביתי של בוקה, יהיה הראשון מבין שניים והגומלין יתקיים בעוד שבועיים במונומנטל, ביתה של ריבר פלייט. בתקשורת הארגנטינאית מכנים (בצדק) את המפגש “משחק המאה” ו”גמר כל הגמרים”. כזכור, זו תהיה הפעם האחרונה שגמר הליברטדורס יתקיים בשיטת בית וחוץ.

החל מהשנה הבאה יהיה גמר הליברטדורס כמו באירופה, משחק גמר אחד במדינה נייטראלית. השינוי הזה מעורר ביקורת רבה ביבשת כלפי ההתאחדות של דרום אמריקה. בכל זאת, זו לא אירופה, ולא יהיה פשוט ל-20 או 30 אלף אוהדים לנסוע למדינה אחרת לראות את הקבוצה שלהם בגמר ולא במדינה שלהם, כפי שהיה נהוג.

הטירוף לקראת המשחק בשבת הוא עצום. בשוק השחור נמכרים כרטיסים ב-5,000 דולר. ואנחנו מדברים על מדינה כמו אגנטינה אשר שסובלת ממשבר כלכלי קשה. מאות תיירים יגיעו מכל רחבי העולם במיוחד למשחק, מה שלא קורה בדרך כלל כששתי הקבוצות נפגשות במסגרת הליגה.

שני ציטוטים מהצד של בוקה ג’וניורס השבוע מדגישים כמה ההתמודדות היא גדולה ומשמעותית הן מבחינת הקבוצות כמובן והן מבחינת המותג שנקרא “כדורגל ארגנטיני”.

אנחל נונייס, קצין התקשורת של בוקה, הודה: “36 שנה אני בתפקיד ומעולם לא היה דבר כזה. אין לנו מקום לכולם. קיבלנו בקשות מ-419 גופי תקשורת, כולל 91 תחנות טלוויזיה ו-216 תחנות רדיו מכל העולם, כולל מרוסיה, סלובניה, יפן ועומאן. אני לא יודע איך נמצא מקום לכולם”.

גיז’רמו בארס שלוטו, מאמנה של בוקה, אמר: “אחרי הכישלונות של נבחרת ארגנטינה, בוקה וריבר שוב החזירו את הכדורגל הארגנטינאי למקומו הטבעי. ולא משנה מי תנצח. הצלחנו להחזיר את הכדורגל הארגנטינאי לפסגה העולמית. עובדה, כל העולם מדבר היום על הגמר הזה”.

מבחינה מקצועית, אצל בוקה ניתן למצוא בסגל מספר שמות מוכרים כמו קרלוס טבס, בעל קריירה עשירה בעיקר במדי מנצ’סטר יונייטד, מנצ’סטר סיטי ויובנטוס, שחזר לקדנציה שלישית בקבוצה בה החל את הקריירה. בנוסף אליו ישנו מאורו סראטה, ששיחק בין היתר בלאציו, אינטר ו-ווסטהאם ואת הקשר הוותיק גאגו שבילה 5 שנים בריאל מדריד ושיחק גם בולנסיה ורומא.

מנגד, הסגל של ריבר פחות נוצץ ובו בולטים בעיקר שוער הנבחרת הלאומית פרנקו ארמאני, חברו לסגל הנבחרת אנסו פרס (בנפיקה, ולנסיה) וקשר נבחרת קולומביה חואן קווינטרו. למרות אותם שמות שהוזכרו, אל תתפלאו אם דווקא שחקן אלמוני יגנוב את ההצגה.

נתון מעניין לקראת צמד המשחקים – באופן מדהים, המאזן בין הקבוצות עומד כמעט באופן שווה בין ניצחונות לבוקה ג’וניורס (35.8%), ניצחונות לריבר פלייט (32.9%) ותוצאות תיקו (31.3%). כל מפגש בין הקבוצות הוביל למהומות אוהדים רבות ולא מן הנמע שהמפגש הזה, שעורר הדים ברחבי העולם, יסתיים האופן דומה.

בשני המחנות בקושי מדברים על ניצחון. רועדים מפחד מהאפשרות של הפסד, מההשפלה ארוכת השנים שתבוא אחריו. אירוע שכזה לא קורה כל יום. במקרה הטוב, כמה פעמים בחיי אדם. משחק שכזה פשוט אסור להפסיד.

מכבי חיפה הודיעה הבוקר באופן רשמי: אלי גוטמן חתם לעונה וחצי כמאמן הקבוצה. מאמן הנבחרת לשעבר ופרשן ערוץ הספורט בשנה האחרונה חוזר לקבוצה מהכרמל לאחר 26 שנה (היה עוזרו של שלמה שרף בתחילת שנות התשעים). גוטמן אימן במהלך הקריירה בין היתר את הפועל באר שבע, הפועל חיפה, בית”ר ירושלים, הפועל פ”ת, פראלימני ולימסול הקפריסאיות, מכבי נתניה וכמובן את נבחרת ישראל.

לאחר החתימה, אמר גוטמן בקצרה: “כבוד גדול הוא לי לאמן במועדון גדול כמו מכבי חיפה. זה יום מיוחד ומרגש עבורי. אני חוזר למכבי לאחר 26 שנה. מצפים לנו אתגרים גדולים. מודה על האמון וכעת לעבודה”.

השאלה הגדולה כעת: האם מכבי חיפה סוף סוף מצאה את האיש שיכול להחזיר אותה לימים היפים?

תמונת מצב

קודם כל, צריך להבין את המצב של הקבוצה. במכבי חיפה של העונות האחרונות אין יכולת להכיל תקופות גרועות. מועדון כדורגל שלא יודע להכיל משברים ופועל מתוך חשיבה לטווח קצר רק מחריף את המצב. יש דוגמאות מרהיבות להרס עצמי מהסוג הזה גם במועדוני כדורגל גדולים באירופה.

אחד מתוצרי הלוואי של החלפת מאמנים בלתי פוסקת זה החלשת מעמד המאמן והצוות המקצועי וחיזוק ההשפעה של חדר ההלבשה. כשמאמן חלש – השחקן הוא חזות הכל. אותו שחקן יקשיב למאמן שלו חמישה משחקים ובשישי הוא כבר ישמע את האוהדים ואת עיתונאי ספורט שמסבירים לו שהעסק אבוד ושיחליף נאמנויות. כשזורקים מאמנים זה מחליש את המועדון. וכשמועדון חלש יש מי שמתחזק במקום – חדר ההלבשה. סוכנים. עיתונאי ספורט. אוהדים. אנשי מנהלה זוטרים. אנשי מקצוע. גם לשעברים. כמה גרוע זה? תסתכלו על מכבי חיפה.

תחלופת שחקנים בלתי פוסקת היא עוד תוצאה של חשיבה לטווח קצר ופגיעה בהיררכיות מקצועיות במועדון. ואחרי זה אין קבוצה. כי כשלא רצים ביחד ולא חווים ביחד כישלונות והצלחות לא ניצרב כלום. מכבי חיפה היא נכון לכרגע קבוצה ריקה. לא מסומנת. בלי אופי. אם תעברו על סגל השחקנים אחד אחד ותנסו לזהות את החיבור שלהם אחד לשני לא תצליחו. בשביל שחיבור וקשר יתפתחו ויהפכו לבעלי משמעות צריך שתהיה היסטוריה משותפת. וזה לוקח זמן.

פגיעה במעמדם של ההולנדים

המנהל הספורטיבי מו אלאך זיהה את הבעיות ואת תוצרי הלוואי שלהן. ההולנדי הבין את המצב – היעדר יסודות של קבוצה, וניסה לבנות את מכבי חיפה מחדש. להשאיר את רוב השחקנים (להזיז בעיקר את מי שלא התאים מבחינה חברתית) ולתת להם הזדמנות אמיתית לרוץ ביחד. דבר נוסף שהוא עשה זה ללמוד את ההיסטוריה של המועדון ולנסות להשית על כל מחלקות הילדים והנוער שיטת משחק שתוגדר גם כשיטת המשחק של המועדון. דבר כזה חייב לקחת זמן, לנקות מועדון מהרגלים מגונים זה לא משהו שקורה בין לילה.

האיש אותו הביא אלאך בשביל להוביל את הקבוצה הבכירה הוא פרד רוטן, אחד מהשמות היותר בכירים שהגיעו לארץ נחת עם קורות חיים מרשימים וקיווה לשדרג את הקבוצה שקיבל מגיא לוזון. בפועל, בחצי השני של העונה הקודמת תחת רוטן לא היה שינוי משמעותי הן ביכולת והן בתוצאות, אך הוא קיבל את המנדט לבנות את הקבוצה בעונה הנוכחית ביחד עם אלאך.

חיפה לא עשתה שינויים רבים ודווקא לאחר שנים רבות נראה כי היא פגעה בול עם הרכש הזר (ג’ורג’ מנדז’ק, סיידובה סומא), ומצליחה לקדם שחקני בית בצורה נכונה דוגמת מוחמד עוואד, נטע לוי ושון וייסמן, אבל פתיחת העונה הייתה מאכזבת (למרות שיפור מסוים ביכולת לעומת העונות האחרונות) ומו אלאך החל להרגיש את הרעשים מסביב בדבר הרצון להיפרד מרוטן וכשהוא בוודאי יהיה הבא בתור.

הקאמבק של גוטמן 

התוצאות המשיכו לאכזב ואלאך, כאמור, קרא את המפה והבין שזמנו קצוב. שוב פעם הקולות מהאנשים הקרובים ליעקב שחר ותוכניות הרדיו המקומיות עשו את שלהן והובילו לעזיבתם של המנהל המקצועי ביחד עם המאמן פרד רוטן וכל הצוות ההולנדי. כעת מגיע לתפקיד אלי גוטמן, אמנם פיגורה אך כזה שלא הצליח על הקווים מאז הפעם האחרונה שמכבי חיפה הייתה רלוונטית (הקדנציה הראשונה בהפועל תל אביב).

מבחינה מקצועית, הציפיות מגוטמן בליגה הנוכחית יהיו לייצב את הקבוצה ולהביא אותה למקומות 4-6. מעבר לתוצאות וההישגים בטבלה, יידרש מהמאמן שיקדם שחקנים צעירים, שיראה שהקבוצה משתפרת ועובדת באימונים, שיהיה אמיתי עם האוהדים, שידרוש 120 אחוז מכל שחקן ובעיקר שיחזיר את הקהל לאהוב את הקבוצה שמאכזבת אותו פעם אחר פעם.

קשה להגיד כמה למאמן באמת יש השפעה בסיר הלחץ שנקרא מכבי חיפה וברור שהבעיות המועדון עמוקות יותר מהאיש שעומד על הקווים, אבל אולי דווקא מאמן שהיה בחוץ תקופה לא קצרה, למד את המצב ומגיע מוכן ורעב יותר לאתגר, יצליח להשתלט על המועדון הירוק או לפחות לקדם אותו למקום נכון ובריא יותר. לנו רק נותר לראות האם אחרי כל כך הרבה שנים העסק יחזור לעבוד בחיפה או שניפגש שוב במחזור העשירי של העונה הבאה וננהל את אותו הדיון על זהות המאמן החדש.

תמונה: depositphotos

בדקות מסוימות אתמול הפועל באר שבע כבר ראתה את הפער ממכבי תל אביב צומח ל-13(!) נקודות, כשאנחנו בתחילת חודש נובמבר. מלבד ההפרש מהפסגה, התחתית עצמה נראתה קרובה יותר מאי פעם, והאמת היא שהיכולת שהציגו הדרומיים לא הייתה שווה הרבה יותר מהחלק התחתון של הטבלה. אבל למזלה, היא לא מכרה את בן שהר למרות קיץ מתוח, ופגשה את הפועל תל אביב הנאיבית של גרסת 18/19.

נתחיל דווקא מהפועל תל אביב. שמו של קובי רפואה בוודאי ימוקם השבוע בתחתית רשימת מדד הכוח של המאמנים בליגה, אבל האמת היא שהפועל סיפקה בשני המשחקים האחרונים יכולת טובה פלוס, והייתה ראויה להרבה יותר. אפשר לעשות העתק הדבק מהמשחק מול מכבי חיפה – שוב כדורגל חיובי, שוב שער יתרון, שוב הזדמנויות להגדיל את התוצאה ושוב פעם מהפך שמגיע על הראש של האדומים.

השחקנים הפגינו נאיביות ולא הצליחו להגדיל את התוצאה למרות הזדמנויות קורצות וחופש פעולה על גבול הפלילי שקיבלו משחקני ההגנה של באר שבע. אולי קובי רפואה היה צריך לסגור את המשחק בחצי השעה האחרונה ולשדר לשחקניו שירגיעו את ההתלהבות ויתרכזו בעמידה נכונה על כר הדשא, אבל האמת היא שקשה להאשים את המאמן כשעומר דמארי ופייסל מוליץ’ לא מצליחים להציג כשירות מלאה של שחקן אחד (שלא נדבר על להבקיע), ושאר שחקני החלק הקדמי אמנם פעלתניים ומוכשרים אך פשוט חסרי מחץ ולוקים קשות בקבלת ההחלטות. מי שראויים לציון מיוחד הם שני שחקני מרכז השדה שי אליאס וניר לקס שרצים המון, מחלצים מספר לא מבוטל של כדורים ומחזיקים את הקישור האדום.

להפועל יש בסיס לא רע ביחד עם הגנה יציבה (רז שלמה הצעיר נראה בטוח יותר ויותר מדי שבוע) ולמרות האכזבה הקשה בשבוע האחרון אני ממש לא חושב שסוגיית מעמדו של רפואה צריכה לעלות בכלל לדיון. המשחק הבא נגד הפועל רעננה הוא אופרה אחרת לגמרי, הלחץ יהיה גדול יותר כי זה למעשה משחק על 6 נקודות והאוהדים יצפו לכדורגל יוזם ולא רק לצאת להתקפות מעבר. ניצחון צפוי להחזיר את הפועל לאזור הפלייאוף העליון, כל תוצאה אחרת עשויה לגרום לסערה במועדון.

למרות המהפך אמש, הפועל באר שבע נראית כמו קבוצה בדיכאון. מלבד אריק סאבו (המצטיין אתמול), שחקני הרכש לא בכיוון, כשגם השרידים משלוש האליפויות הרצופות מציגים יכולת בינונית ובעיקר משדרים סוג של אפטיות.  הבעיות של הקבוצה די ברורות, כי השושלת התבססה על שני דברים שפשוט לא קיימים יותר בב”ש:

משחק האגפים – מאור בוזגלו ובעיקר טוני וואקמה, כשהמגינים תומכים נון-סטופ. היום יש לב”ש שחקן אגף טבעי אחד בכל הסגל – חן עזרא הלא יציב בעליל.

אמצע חזק מאוד – עזב ראדי, עזב הובאן. אפילו איינבינדר הועזב. האמצע הקיים (למרות הנוכחות של ג’ון אוגו) לא מסוגל להשתלט על משחקים לפרקי זמן ארוכים.

שתי הבעיות שהוזכרו למעלה נכונות גם לעונה שעברה, אותה כזכור סיימה ב”ש עם אליפות, אבל הן החמירו משמעותית. האם עם החומר הקיים יצליח ברק בכר להפיק קבוצת כדורגל טובה? לדעתי כן. אבל בכל הנוגע לעונה הנוכחית זה יהיה מעט מדי ובעיקר מאוחר מדי. פיתרון לאמצע המגרש אולי יגיע בינואר, ויש כלים מעניינים בהתקפה (אבל שונים ממה שבכר רגיל\אוהב\יודע לעבוד איתו), אבל לקבוצה הנוכחית אין מספיק גולרים והיא תלויה בעיקר בבן שהר, האיש לו הראו את הדרך החוצה רק לפני מספר שבועות. מכמה שחקנים בכל הסגל ניתן באמת לצפות ל 10+ שערים בעונה? רק שהר ודיא סבע. לליגה שלנו זה בדרך כלל אמור להספיק (העונה, כאמור, יש קבוצה בצהוב שלא מסתכלת לאחור), אבל בכדורגל אין קסמים ולטעויות שנעשו בקיץ יש השלכות מיידיות.

שתי הקבוצות נמצאות בתהליך דומה של הסתגלות למציאות חדשה. בב”ש יתנו למאמן ברק בכר את הקרדיט לייצב את הקבוצה מחדש ולבנות את הבסיס לקבוצה שתנסה לחזור לשיאה בעונה הבאה, אך הדבר כלל לא בטוח לגבי הקולגה שלו מאמש רפואה. ישנם אוהדים ואנשי תקשורת שמתקשים להבין שהפועל אמנם מועדון ענק, אך קבוצה שרק עלתה לליגה הבכירה ושהסגל שלה מורכב מלא מעט שחקנים ללא ניסיון במשחקים גדולים כמו שהיו לה בשני המשחקים האחרונים. יהיה מעניין מאוד לעקוב כיצד יתגלגלו העניינים בשתיים מהקבוצות הגדולות והמתוקשרות שיש לכדורגל שלנו להציע.

תמונה: depositphotos

האליפות חסרת התקדים של לסטר סיטי ב-2016 היא אירוע ספורטיבי שספק אם יישכח אי פעם. לאותה אליפות היסטורית ומדהימה היו לא מעט אחראים, כמו השחקנים והמאמן קלאודיו ראניירי. אבל מעל כולם עמד איש אחד, זה שהגיע ללסטר כשהייתה בליגת השלישית והבטיח שתוך פרק זמן לא ארוך במיוחד היא תגיע לליגת האלופות. כאמור, הבעלים, ויצ’אי סריוואדאנאפראבה התאילנדי, נתן לקבוצה שלו ובכלל לעיר לסטר כולה את כל האמצעים הדרושים בשביל להגשים את חלומם. אתמול התברר סופית כי סריוואדאנאפראבה נהרג בהתרסקות מטוס קטלנית שהתחרשה בשבת בערב בסמוך לאצטדיון הקבוצה.

ויצ’אי היה מיליארדר תאילנדי בעל קשרים למלך תאילנד וההון שלו נאמד החודש בתשעה מיליארד דולר. את האימפריה שלו, “קינג פאוור” (שעל שמה נקרא האצטדיון של לסטר), הקים אחרי שפתח רשת של חנויות דיוטי פרי ברחבי העולם. בניגוד לבעלי קבוצות זרים אחרים, ויצ’אי היה אהוד מאוד בממלכה ומלבד ההשקעה המאסיבית בקבוצת הכדורגל, תרם גם לקהילה ולבתי החולים בעיר (על פי הערכות, תרם כ-שני מיליון ליש”ט לרפואה המקומית). גם עם השחקנים הייתה לו מערכת יחסים חמה וישירה. אגב, אחרי הזכייה באליפות הפרמיירליג ב-2015/16, העניק הבעלים לכל שחקני הסגל שלו מענק זכייה בתואר בדמות רכב BMW I8, ששוויו מאה אלף ליש”ט.

חשוב להבין את גודל ההישג של לסטר מלפני שלוש שנים. עם תקציב שהוא עשירית מזה שהיה לשתי הקבוצות ממנצ’סטר, למשל, עם סגל שברובו מורכב משחקנים שמספר חודשים לפני כן ניצלו מירידה ברגע האחרון, ועם מאמן שהוגדר כ”לוזר הנצחי של הכדורגל האירופי”, הצליחה לסטר סיטי להפוך לסיפור הסינדרלה הגדול ביותר שידענו. עם אותה זכייה סנסציונית, נתנו הזאבים השראה לכל הקבוצות הקטנות בעולם.

שוער הקבוצה, קספר שמייכל, ספד היום לבעלים בצורה אמוציונלית וכתב, בין היתר: “קשה להסביר במילים כמה היית חשוב למועדון הזה ולעיר לסטר. היה לך אכפת, מעומק ליבך, לא רק מהקבוצה אלא גם מהקהילה כולה. היית מעל ומעבר בכל אספקט. בחיים לא פגשתי אדם כמוך. היה לך זמן לכל אחד, לא משנה במי היה מדובר. שינית את הכדורגל לנצח, גרמת לי להאמין בבלתי אפשרי. אתה ומשפחתך נתתם תקווה לאנשים והפכתם את הקבוצה ואת העיר עצמה למשפחה. אנחנו מחוייבים לכבד את המורשת שלך בכך שננצח על כד הדשא ונשמור על האווירה המשפחתית אותה התוותה כאן. בחיים לא תדע כמה היית משמעותי עבורי ועבור משפחתי. אני מודה ומרגיש מבורך על כך שזכיתי להיות חלק קטן מחייך.”

כי ככה היה ויצ’אי סריוואדאנאפראבה, הוא ראה את לסטר סיטי כחגיגה ורצה שכולם ישמחו וירגישו חלק. הבעלים היה נוהג להשאיר באצטדיון כוסות וויסקי לאוהדים כדי להרים כוסית לזכר אהוביהם שמתו. כמו כן, הוא ובנו היו מחלקים בימי המשחק פשטידות, בירות, עוגות, סופגניות, חולצות – הם דוגמה מבריקה לבעלים אחרים של מועדוני כדורגל. בחגיגות יום ההולדת ה-60 שלו באפריל האחרון קיבלו האוהדים בירה, דונאטס ונקניקיות על חשבונו, כשבנוסף חילק 60 מנויים בחינם לכבוד המאורע.

ויצ’אי היה נוהג להגיע למשחקי הקבוצה במסוקו הפרטי, בו היה מטיס גם את אורחיו. לאחר מכן היה עוזב את האצטדיון בסיום כל משחק, כדי לא להיתקע בפקקים. כך הוא מצא שלשום את מותו הטראגי. בימים האחרונים הגיעו אין ספור אנשים, מתושבי העיר ועד לתיירים מתאילנד הרחוקה, לרחבת אצטדיון “קינג פאוור” בשביל להניח פרחים ולהעניק כבוד אחרון לאדם שהפך את לסטר ממועדון כושל לסיפור הכדורגל הכי יפה שראינו, לקבוצה הכי שמחה שיש, שחווה כעת את הימים השחורים והעצובים ביותר שלה.

תמונה: depositphotos

אם לא יהיה שינוי דרמטי, ניר קלינגר צפוי להתפטר עוד היום מהפועל חיפה ולחתום באופן מיידי בבית”ר ירושלים. כזכור, הקבוצה מהבירה פיטרה בתחילת השבוע את גיא לוזון לאחר פתיחת העונה הגרועה בתולדותיה, ומחפשת את המושיע שיוציא את העגלה השוקעת מהבוץ. אין ספק שלבית”ר יש סגל מספיק איכותי ושלפי רמת הליגה העונה הקבוצה עדיין שווה מקום בחלק העליון של הטבלה, אך זקוקה קודם כל לאיש המתאים שיידע לנהל את הסגל ולנווט אותו קדימה. נראה שהפור נפל על קלינגר, אך כנראה שבית”ר והוא עצמו שכחו שהוא מאמן כרגע קבוצה אחרת ושאנחנו באוקטובר ולא ביוני-יולי.

כבר אחרי קצת יותר מחודשיים אפשר להכריז – בית״ר של משה חוגג לא רואה ממטר. כבר בחלון העברות האחרון פנתה הקבוצה למספר שחקנים מאחורי גבם של המועדונים, אבל בימים האחרונים נראה שנשבר שיא חדש. לטעמי, לקחת מאמן מקבוצה במהלך עונה זה מעשה פסול מאוד מהבחינה הספורטיבית, הפועל חיפה אינה אשמה שבית”ר החליטה בקיץ שמאמן עם רקורד של כישלונות כמו גיא לוזון יכול להצליח אצלה. חוגג ובעיקר אלי אוחנה צריכים לאכול את הדייסה אותה הם בישלו ולהסתפק כעת במאמן חופשי גם אם הוא פחות טוב או מתאים מקלינגר לדעתם. אם הם כל כך רוצים אותו, הם תמיד יכולים (לאחר אישור מהפועל חיפה ויואב כץ, כמובן) לסגור עם קלינגר לקראת העונה הבאה.

ועכשיו לקלינגר עצמו. כבר חצי שנה שהוא לא הפסיק להתלונן בתקשורת שאלונה ברקת לקחה לו את ממן ושיימן בינואר וגנבה לו את בן בסט בקיץ, ופתאום SMS מחוגג והוא כבר עושה מאמצים גדולים לברוח (בסוף חודש אוקטובר). קלינגר יצא קטן, מאוד. אין לדעת בינתיים אם הוא היה הראשון ששלח מסרים לבית”ר או שההפך, אבל המינימום שאתה מצפה ממאמן זה לגלות לויאליות למועדון שלקח אותו משעריים אחרי שהיה נראה שקריירת האימון שלו נגמרה, וכמובן לשחקנים שלו. בנוסף, קלינגר הוא זה שהרבה לספר בעונה שעברה כמה הפועל חיפה זה מועדון גדול ושהפועל חיפה לא צריכה להיות קבוצה קטנה שנותנת לדמויות חשובות לעזוב במהלך העונה.

בהתייחסות לעונה שעברה, קלינגר אמנם עשה עונה פנטסטית, אבל קצת שוכחים שחוץ מזה והאליפות + הצ’מפיונס עם מכבי ת”א לפני 15 שנה, הוא מאמן עם רקורד בינוני שחווה עשור שחור. גם פתיחת העונה הנוכחית והרעה לא מבשרת טובות מבחינתו, אם אכן הוא יתמנה בקרוב למאמן בית”ר הוא יצטרך להצליח בגדול בתפקיד על מנת שישכחו לו את הפארסה הזאת.

חשוב להבהיר – כמו בכל מקצוע אחר, זכותו של מאמן כדורגל להתפטר אם קיבל הצעה אטרקטיבית יותר. אבל בכדורגל כן יש הרבה משתנים: מועדון שהחזיר אותך לעניינים, הבדלי שכר לא משמעותיים (בשיעור) והכי חשוב- אחרי מהלך כזה, קשה לבכות ולהעלות על סדר היום את מעמד המאמן.

כשהפועל ב”ש פנתה לשחקניו שהיו תחת חוזה זה היה ״בזוי,לא מקצועי ולא מכבד״, אבל כשמדובר בטובתו האישית לניר קלינגר כנראה יש ערכים שונים ונורמות אחרות. מעניין אם חברים שלו בתקשורת יזעקו כמו שזעקו לפני חצי שנה (סביר להניח שלא). כאמור, הצביעות חוגגת בכדורגל שלנו. העיקר שמשה חוגג.

תמונה: depositphotos

אתמול פוטר גיא לוזון מבית”ר ירושלים. כותרת מאוד לא מפתיעה בהתחשב בקריירה של לוזון בשנים האחרונות. למזלו, בכל מקום אליו הגיע היו לו כמה חודשי חסד עקב “הנסיבות”, אבל בסופו של דבר זה לא באמת עזר לו. ספורט 24 סוקר את אותן נסיבות מיוחדות של גיא לוזון.

הפועל תל אביב

גיא לוזון הגיע להפועל תל אביב בשיא המשבר הכלכלי של הקבוצה, מספר מחזורים אל תוך העונה הראשונה והאחרונה של אמיר כבירי. למרות הגדרתו של אלי גוטמן כמנג’ר המקצועי, היה זה לוזון שהיווה את העוגן של הקבוצה ולמעשה היה יכול לקנות את עולמו עת התחלפה ההנהלה שממש התחננה שיישאר. אבל לוזון חשש לרדת ליגה עם הפועל והכתם שזה ישאיר על הקריירה שלו. הקבוצה התקשתה להשאיר שחקנים והמאמן פחד שזה לא יספיק ועשה “ויברח”. אגב, בתקופתו הקבוצה שיחקה סביר (זכור במיוחד משחק החוץ מול הפועל באר שבע בו הרשימה) אבל גם תחת שרביטו לא הצליחה לפרוץ ולהראות סימנים שהיא הולכת לכיוון הנכון, אבל עמדו לזכותו הנסיבות, כאמור: מועדון פאר שהולך לפירוק, שחקנים עוזבים ואין כסף. יכול מאוד להיות ששם היה הפספוס הגדול בקריירה של גיא לוזון. גם אם היה יורד ליגה עם הפועל, סביר להניח שהיה נשאר ובונה את הקבוצה ועצמו מחדש בליגה הלאומית כמאמן יציב שנשאר לאורך זמן בקבוצה. כולם היו זוכרים לו איך נשאר כשלא היה כלום. אבל לוזון בשלו, רצה לאמן קבוצה גדולה ולהתקרב לטופ של ליגת העל בתנאים טובים יותר.

מכבי חיפה

חודש אחרי הנטישה, הגיע לוזון למכבי חיפה בכל תרועה רמה. הוא החליף עוד מאמן זר (רנה מולנסטיין ההולנדי) שלא צלח בכרמל והצהיר במסיבת העיתונאים בה הוצג: “מכבי חיפה היא פסגת הקריירה שלי”. גם כאן ‘קיבל קבוצה שהוא לא בנה’ ולכן כולם קיבלו בסלחנות את הרקורד הנוראי של מכבי חיפה, שהצליחה איכשהו להשתלח לפלייאוף העליון אך סיפקה משחקים חלשים וסטטיסטיקה בעייתית מאוד. בתום העונה החליט יעקב שחר, לאור הנסיבות (כן…) לתת ללוזון לבנות קבוצה, להביא את השחקנים שהוא רוצה ולשחרר את מי שלא מתאים לשיטה שלו – הכל במטרה שיחזיר את מכבי חיפה לצמרת הכדורגל הישראלי. גל אלברמן, אליסון דוס סנטוס, עומרי בן הרוש, רמי גרשון ומאור בוזגלו היו רק חלק מהשמות שנחתו בכפר גלים. גם זה לא עזר, מכבי חיפה הציגה את אחת מפתיחות העונה הגרועות בתולדותיה, לא הראתה שום סוג של התקדמות ולוזון הלך הביתה בחודש דצמבר של אותה העונה.

בית”ר ירושלים

לבית”ר הגיע בתחילת העונה הנוכחית, וכן אתם כבר יודעים את זה – נהנה מהנסיבות. שוב קבוצה על סף פירוק וכל סאגת אלי טביב, ללא הנהלה וללא סגל שחקנים סמוך למועד פתיחת הליגה. הנסיבות החזיקו 7 מחזורים עם פתיחת העונה הגרועה ביותר של בית”ר בכל הזמנים (ניצחון בודד). במהלך החודשיים האחרונים כן קיבל לוזון שחקנים בעלי איכות והסגל של בית”ר, גם לנוכח העובדות, שווה הרבה יותר ממקום בתחתית הטבלה. הקבוצה שיחקה ללא דרך, בלי שום טקטיקה אמיתית והתבססה על פעולות אישיות, בעיקר של עידן ורד. בנוסף, גם מחוץ למגרש נחל לוזון כישלון כאשר השפיל את שחקנו ערן לוי בראיון סיום המשחק מול אשדוד ועקץ אותו על משקלו. זו הייתה האמירה הפומבית האחרונה של גיא לוזון כמאמן בית”ר, כאשר חצי יממה לאחר מכן פוטר באופן רשמי על ידי משה חוגג ואלי אוחנה.

למרות החוויות בשלושת הקבוצות שהוזכרו מלמעלה, אל תדאגו לגיא לוזון. הוא ימצא עוד עבודה (מישהו אמר חזרה למשפחה ומכבי פ”ת?). אם הוא קיבל את התפקידים שקיבל עד כה. כנראה שאין מספיק כישלונות בעולם למנוע ממנו לקבל את הג’וב הבא. ככה זה בכדורגל הישראלי שלנו.

תמונה: depositphotos

יומיים לפני פתיחת מונדיאל 2018, הודיעה ריאל מדריד: מצאנו את מחליפו של זינדין זידאן – מאמן נבחרת ספרד המכהן ג’וליאן לופטגי. על הנייר, אותם ימים היו אמורים להיות הספתח של התקופה היפה והמרגשת ביותר בחייו המקצועיים של לופטגי: קודם כל, להוביל את נבחרתו בטורניר הכדורגל הגדול ביותר שקיים, עם שחקנים שגידל בנבחרת הצעירה והפכו תחתיו למובילים בסגל הבוגר (דויד דה חאה, טיאגו אלקנטרה, איסקו וכו’). לאחר מכן, לקחת את המושכות בריאל מדריד, עדיין הג’וב הכי יוקרתי בעולם הכדורגל, לנסות ולהמשיך את ההגמוניה באירופה + הצלחה בזירה המקומית, אתגר גדול ללא אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה של המשחק – כריסטיאנו רונאלדו.

הבעיה הגדולה הייתה שמרוב המחשבות הרבות שבוודאי רצו בראשו, שכח לופטגי לעדכן את ראשי הנבחרת בעניין המינוי שלו. ההודעה הרשמית של אלופת אירופה על סיכום בין הצדדים גרמה לזעם גדול מצד ראשי ההתאחדות הספרדית, שבצעד חסר תקדים החליטו לפטר את המאמן באופן מיידי. “החלטנו להפסיק את עבודתו של לופטגי ואנחנו מאחלים לו הצלחה. צריך לזכור את כל מה שהוא עשה בשביל הנבחרת. הוא היה חלק גדול מההישגים שלה”. בהמשך, הוסיף נשיא ההתאחדות לואיס רוביאלס: “לופטגי הוא מאמן ברמה הגבוהה ביותר ובשל כך לא יהיה קל למצוא לו מחליף, אבל הערכים של ההתאחדות הספרדית הם מהווים ערך עליון ואינם נתונים למו”מ. אני לא מתכוון להגיד מי אשם ומי לא אשם, אבל אין פה שאלה בכלל”.

הנבחרת, תחת מאמן מחליף כאמור, חוותה כישלון חרוץ והודחה כבר בשלב שמינית הגמר על ידי מארחת הטורניר רוסיה. בינתיים, לופטגי הוצג במסיבת עיתונאים במדריד והודה “הפיטורים מהנבחרת היו הרגע העצוב בחיי, אבל החתימה בריאל היא הרגע המשמח ביותר”. פתיחת הקדנציה שלו בהחלט הייתה סבירה, ואף כללה שלישייה מרשימה לרשת של רומא בליגת האלופות במה שכונה ‘אחד המשחקים היותר טובים של ריאל בשנים האחרונות’. אבל ההמשך, אוי ההמשך. הקבוצה נקלעה למשבר שנמצא כעת בעיצומו, ובמסגרתו היא סופרת כבר חמישה משחקים רצופים ללא ניצחון (מתוכם ארבעה הפסדים), כשבמהלכם מצאה את הרשת רק פעם אחת (!).

שחקנים כמו לוקה מודריץ’ (שחקן השנה באירופה), רפאל וראן (אלוף עולם), סרחיו ראמוס, טוני קרוס, גארת’ בייל וקארים בנזמה – כוכבים שזכו באין ספור תארים ורק לפני מספר חודשים ניצחו בעוד גמר אלופות, נראים פתאום כמו הצל של עצמם ולא מצליחים לבצע פעולות פשוטות. גם טיבו קורטואה, השוער המצטיין במונדיאל האחרון ואחד הטובים בעולם, נראה אומלל מאז שחתם בקבוצה וסופג מספר לא מבוטל של שערים. הפוקוס, כמובן, צריך ללכת לחלק הקדמי. ריאל איבדה שחקן של 50 גולים בעונה, כזה שהציל אותה כל כך הרבה פעמים בעבר והגיע באופן עקבי למשחקי המאני טיים. די מדהים לחשוב שהקבוצה צירפה רק את מריאנו דיאס מליון, חלוץ סגל טיפוסי אך כזה שריאל כבר וויתרה עליו בזמנו, בשביל למלא את החלל העצום שהשאיר מספר 7 הפורטוגזי.

ההפסד הביתי אתמול, 2:1 ללבאנטה, נראה כמו הקש ששבר את גב הגמל בכל הקשור לעמדת המאמן. מה שעשוי להציל אותו בינתיים הוא המשחק הביתי בצ’מפיונס מול ויקטוריה פלזן בשלישי והקלאסיקו בשבת (ילאו מסי נפצע אתמול וייעדר כשלושה שבועות), אבל כשהשם של אנטוניו קונטה האיטלקי ממשיך לעלות באינטנסיביות, כמו גם של מאוריסיו פוצ’טינו וז’וזה מוריניו (אם כי כאן מדובר על העונה הבאה), אף אחד לא יופתע אם ריאל מדריד תצא בימים הקרובים, שוב, בהודעה דרמטית בנוגע ללופטגי – אך הפעם יהיה מדובר ברגע השפל שלו. לכו תדעו, אולי זה דווקא בדיוק מה שהוא שצריך בשביל להניע את הקריירה מחדש ללא כל רעשי הרקע והלחץ הגדול מסביב.

תמונה: depositphotos

עוד פגרת נבחרות הסתיימה לה, והפעם אנחנו חוזרים לכדורגל הקבוצות עם תחושה חיובית ולא מוכרת, בעקבות ההצלחה של הרצוג, רוטנשטיינר, הרוש ושות’ אשר מבטיחה לנו עניין רב גם במועד המשחקים הקרוב של הנבחרת עם ההתמודדות בסקוטלנד בחודש הבא. אך עם כל הכבוד לשני הניצחונות המרשימים ובכלל למסגרת ליגת האומות (שמפתיעה ומבססת עצמה כסוג של הברקה), במחזור הקרוב נקבל כמה מפגשים גדולים וגורליים בכדורגל העולמי.

צ’לסי Vs מנצ’סטר יונייטד (שבת, 14:30, אצטדיון סטמפורד ברידג’)

הבלוז מגיעים למשחק מהמקום השני בטבלה, ללא הפסד ועם מספר נקודות זהה למוליכה מנצ’סטר סיטי. בזמן קצר יחסית, מאוריציו סארי שינה לגמרי את שיטת המשחק של הקבוצה מאשתקד, כשבראש ניצב לו אדן הזאר בכושר הטוב בקריירה שלו, עם מעורבת ישירה בעשרה שערים (!) בשמונת משחקי הליגה הראשונים. הזאר נראה ‘קילר’, תכליתי וחד יותר מאי פעם. הוא ממשיך את הכושר הפנטסטי שלו מהמונדיאל ומבסס עצמו סוף סוף כאחד השחקנים המובילים בטופ העולמי.

אבל הסיפור האמיתי במשחק הזה הוא יונייטד ובעיקר ז’וזה מוריניו. הפורטוגלי עשוי להחמיץ את המשחק נגד האקסית (הועמד לדין בעקבות קללות ששחרר לכאורה לאחר משחק הניצחון מול ניוקאסל) במה שעשוי להיות משחקו האחרון על הקווים של השדים האדומים, או לכל היותר השבוע האחרון בתפקיד (הקבוצה תפגוש ביום שלישי הקרוב את יובנטוס בליגת האלופות). מוריניו כבר היה עם רגל וחצי בחוץ כשקבוצתו פיגרה 0:2 במשחק האחרון נגד ניוקאסל, אך שלושת השחקנים איתם הסתכסך העונה (פוגבה-מרסיאל-אלכסיס) הובילו למהפך דרמטי והצילו לו את המשרה. למרות זאת, הפסד בשבת יסיים כנראה את הסיפור של מוריניו בקבוצה, ועל הדרך גם יפתח פער משמעותי מאוד בין מנצ’סטר יונייטד לחבורת הצמרת, כזה שיהיה קשה מאוד לסגור במהלך העונה גם אם אכן יתבצע השינוי המיוחל.

ברצלונה Vs סביליה (שבת, 21:45, אצטדיון קאמפ נואו)

אחרי ההצגה של ליאו מסי ובארסה בוומבלי נגד טוטנהאם, נראה היה שהקבוצה תחזור לדרך הנכונה גם בליגה אחרי רצף של משחקים ללא ניצחון. כזכור, ברצלונה סיימה בתיקו ביתי נגד ג’ירונה, מספר ימים אחר כך הפסידה בלגאנס והמשיכה עם תיקו ביתי נוסף מול בילבאו. למזלה, ריאל מדריד, שנמצאת ברצף רע עוד יותר, לא הצליחה לברוח, אז הנזק לא נראה לעין לפחות מבחינת הטבלה (מקום שני). אבל ברצלונה לא מצליחה לייצר מומנטום, ואחרי אותו ניצחון מול התרנגולים הקבוצה חזרה לליגה הספרדית ושוב איבדה נקודות, הפעם נגד ולנסיה בחוץ. ההגנה ממשיכה להיראות אובדת עצות (ג’רארד פיקה בכושר מזעזע ושאר הבלמים פצועים), הקישור לא מספיק תכליתי והכל שוב נופל על מסי. המאמן ארנסטו ואלוורדה מסתמך יותר מדי על היכולת האישית של שחקניו ואין לו פלאן בי במידה והעסק לא עובד. נפילה גם בשבת מול סביליה עשוי לערער מאוד את מעמדו, כשהיום יצאו בתקשורת דיווחים על האופציה שארסן ונגר יגיע כמחליפו.

בצד השני, סביליה מגיעה עם מצב רוח נהדר ומסתכלת על כל הליגה מלמעלה. השחקנים של פבלו מאצ’ין נראים נהדר גם במסגרת האירופית, כשהשיא היה במשחק הבית נגד ריאל מדריד לפני שלושה שבועות. כבר מהדקות הראשונות זכינו לראות מפגן עוצמה נדיר מול אלופת אירופה לא פחות. בעיקר בלטו האינטנסיביות והמהירות בקישור ובחלק הקדמי של הקבוצה, בראשותם של אנדרה סילבה (המושאל ממילאן) ו-ויסאם בן ידר הנפלאים. הימנעות מהפסד בקאמפ נואו ובעיקר המשך היכולת עשויה להוביל את החבורה בלבן-אדום להאמין שהעונה הם יכולים לתת פייט אמיתי במאבק האליפות.

אינטר Vs מילאן (ראשון, 21:30, אצטדיון סן סירו)

אינטר מגיעה לדרבי הגדול בפורמה מצוינת, עם שישה ניצחונות רצופים בכל המסגרות ומקום שלישי בטבלה, אך הדרך שבה הם הושגו מרשימה אף יותר. במשחקים נגד פיורנטינה וספאל התוצאה עמדה על 1:1 ברבע השעה האחרונה, אך הקבוצה הצליחה למצוא שערי ניצחון מכריעים. זה עוד כלום לעומת המפגש מול טוטנהאם בליגת האלופות, אז פיגרה אינטר עד הדקה ה-85 בדרך לניצחון מדהים בתוספת הזמן. מספר ימים לאחר מכן, הגיעו ה”נראצורי” לאצטדיון של סמפדוריה ו…נחשו מה? 1-0 סופר דרמטי עמוק בתוך זמן הפציעות. על הדרך גם היה ניצחון נוסף בהולנד מול פ.ס.וו שהשאיר אותה מושלמת בצ’מפיונס. מה שמשותף לאותם ניצחונות, מלבד גילוי האופי המרשים, הוא מאורו איקרדי. הסקורר הנהדר הבקיע חמישה שערים בפרק הזמן הזה, רובם מכריעים, אך ההשפעה והמנהיגות שלו על הקבוצה (כזכור, קפטן הקבוצה) מוכיחים כמה איקרדי התבגר ויותר מכך, כמה הוא יכול היה לעזור לנבחרת ארגנטינה במונדיאל האחרון.

גם היריבה העירונית מגיעה בכושר טוב למדי. מילאן אמנם רק במקום העשירי, אך נמצאת במגמת שיפור (ללא הפסד בששת המשחקים האחרונים) וניצחון ביום ראשון יצמק את הפער בינה לבין אינטר לנקודה אחת בלבד. הכוכב של הקבוצה, גונסאלו היגוואין, בכלל לא אמור היה להיות במילאנו עד אותו מעבר סנסציוני של כריסטיאנו רונאלדו ליובנטוס. כזכור, רונאלדו עבר בעסקת ענק לאלופת איטליה, שהייתה צריכה לפנות מקום הן מבחינה מקצועית והן מבחינת השכר. היא שלחה את היגוואין (בהשאלה עם אופציית רכישה בסיום העונה) ואת הבלם קלדרה למילאן בעסקה שכללה את הבלם בונוצ’י שחזר ליובנטוס אחרי עונה מאכזבת באדום שחור של מילאן. היגוואין נפגע מהמהלך, אך נכנס לעניינים בצורה חלקה והוא מלך השערים של הקבוצה המתאוששת של ג’נארו גאטוסו. אחרי חמש עונות בכדורגל האיטלקי, יעלה ביום ראשון היגוואין לדרבי האמיתי הראשון שלו באצטדיון סן סירו המיתולוגי, במטרה להחזיר את מילאן לימים היפים.

משחקים נוספים ששווה לעקוב אחריהם בשבת:

• מכבי תל אביב – הפועל חדרה (ש’, 17:00). מי היה מאמין, אבל מדובר במשחק העונה של ליגת ג’פאינקה. הצהובים פייבוריטים ברורים, אבל מישהו עדיין מוכן להמר נגד הקבוצה של ניסו אביטן?
• ווסטהאם – טוטנהאם (ש’, 17:00). אחרי פתיחת עונה נוראית, מנואל פלגריני ושחקניו התאוששו עם משחקים מרשימים נגד צ’לסי ומנצ’סטר יונייטד, אך אי היציבות עשויה להתנקם בהם נגד אחת הקבוצות העקביות והאיכותיות בליגה.
• וולפסבורג – באיירן מינכן (ש’, 16:30). האם זה יהיה משחקו האחרון של ניקו קובאץ’ בתפקיד? באיירן המקרטעת מגיעה למפגש לא פשוט בפולקסווגן ארנה.

תמונה: depositphotos

הניצחון אתמול על אדמת ספרד אמנם לא אמור להיות משמעותי בהקשר של העפלה ליורו 2020 (הרי הנבחרת הגדולות סטייל אנגליה וספרד צפויות לעלות לטורניר משלב המוקדמות הרגיל, ללא קשר לתוצאות בליגת האומות), אבל אחת הטענות הבודדות נגד נבחרת שלושת האריות בקיץ האחרון הייתה שהיא לא פגשה במהלך הדרך יריבה רצינית, וברגע שזה אכן קרה (קרואטיה בחצי הגמר), החבורה חסרת הניסיון כשלה. גם במפגש הראשון בין ספרד לאנגליה בוומבלי, האנגלים לא הצליחו להסיר את הספקות והספרדים ביצעו מהפך בדרך לניצחון. אתמול אנגליה עברה את המחסום מנטלי ושלחה מסר לעולם – אנחנו מסתכלים בלבן של העיניים לכל יריבה ובכל מגרש.

אחרי שברוב העשור האחרון נבחרת אנגליה הייתה לא מעניינת וללא כיוון אמיתי, סוף סוף יש הרבה כישרון, שחקנים מרתקים ותקוות רציניות לשנים הבאות. קשה להצביע על מה בדיוק גרם לשינוי שבא לידי ביטוי עוד לפני טורניר המונדיאל בקיץ (בו כזכור האנגלים הפתיעו בגדול עם כדורגל חיובי, אופי וחצי גמר ראשון מאז 1990), אך אין ספק שקרדיט גדול מההצלחה צריך להגיע למאמן הנבחרת גארת’ סאות’גייט.

הוא אולי לא שם גדול כמו פאביו קאפלו, ואפילו לא רוי הודג’סון וסם אלרדייס להם יש רקורד עם הצלחות בקבוצות המקומיות, אבל מה שבטוח – סאות’גייט לא מפחד לתת לצעירים לשחק. אחרי שוויין רוני פרש מהמדים הלאומיים, נגמר לו רשמית עידן “הסופרסטארים” שמקומם בסגל ואף בהרכב הנבחרת מובטח בלי קשר ישיר לכושרם.

הנבחרת מאוזנת יותר, הן מבחינה מקצועית והן בחדר ההלבשה, והשחקנים רואים שכל אחד מהם, ללא קשר לגיל או לניסיון, יכול לקבל צ’אנס אמיתי. לראיה, הדוגמאות לכך מצמד המשחקים האחרונים מול קרואטיה וספרד: בן צ’ילוול (לסטר), ג’ו גומז (ליברפול) והארי ווינקס (טוטנהאם) היוו חלק מרכזי בתוצאות החיוביות. ג’יידון סאנצ’ו (דורטמונד) ונת’נאל צ’אלובה (ווטפורד) קיבלו דקות ראשונות וגם ג’יימס מדיסון (לסטר) ולואיס דאנק (ברייטון) חוו טעימה ראשונה מהנבחרת.

המנהיג והקפטן של הנבחרת כיום הוא הארי קיין. חלוצה של טוטנהאם כבר ביסס את מעמדו כחלוץ מספר 1 בפרמייר ליג בעונות האחרונות, בצוותא עם קון אגוארו, והדיבורים על ‘one season wonder’ (כינוי לשחקן שנותן עונת שיא ולאחר מכן נעלם) שהועלו לאחר העונה הטובה הראשונה שלו במדי התרנגולים ורצף משחקים ללא כיבוש בעונה שלאחר מכן, נראים כעת מגוחכים יותר ויותר.

אבל קיין הוא יותר מעוד סקורר, ומעבר לפן המנהיגותי שפיתח בשנה האחרונה, הוא גם הפך להרבה יותר ורסטילי במשחק שלו. הוא מגיע אחורה וסוחב איתו את הבלמים שכמובן לא יכולים לעזוב אותו אפילו לרגע, עוזר לקשרים לנהל את המשחק ומשחרר את שחקני ההתקפה האחרים. דוגמא קלאסית קיבלנו אתמול בסביליה, כאשר קיין היה מעורב בכל שלושת השערים מבלי לכבוש, אלא בזכות החוכמה שלו ומשחק המסירות המשודרג.

בגול הראשון הוא הגיע עד לחצי שלו ושלח כדור חד לעברו של מרכוס ראשפורד שפרץ בצד שמאל ומצא את ראחים סטרלינג שבעט נהדר פנימה. בשער השני הוא משך שלושה שחקני הגנה ומצא בכדור אומנותי, שוב את ראשפורד, בדרך לשתיים אפס. השלישי הגיע עם כדור גובה אותו הוריד בצורה מדויקת בתוך הרחבה לסטרלינג שהבקיע מקרוב. קיין הראה את כל הארסנל שלו: שליטה בכדור, טכניקה, ראיית משחק ומיקום ברחבה. בסך הכל סקורר אמרתם?

הארי קיין הוא המראה לנבחרת אנגליה של סאות’גייט. שחקנים שחושבים עליהם משהו אחד, שלא מאמינים בהם מספיק ואפילו מגבילים אותם. הם בעלי מוטיבציה גדולה להוכיח אותם על טעותם ובמעטפת הנכונה יכולים לכבוש את כל הפסגות ולהוביל את הנבחרת לשיאים חדשים. מי היה מאמין שאוהדי נבחרת אנגליה יספרו את הימים עד הטורניר הגדל הבא, תחושה המחליפה את החשש והאדישות שאפיינה את הנבחרת בתקופה רבה כל כך.