כן, אנחנו כבר שלושה חודשים בתוך עונת המשחקים. כבר אפשר להתחיל להריח את שנת 2019, וזה נראה כמו זמן אידאלי לבדוק אילו שחקנים מהליגות הבכירות, שחקנים שאולי נחשבים לפחות מוכרים, קיבלו הזדמנות ולקחו אותה בשתי הידיים, בדרך לעונה חיובית שתקפיץ את הערך שלהם במסלול אל עבר מועדון גדול יותר/מעמד בכיר יותר בקבוצתם הנוכחית. המאמר מתמקד בשחקנים שנמצאים לפני או במהלך הפריצה הגדולה שלהם, ולא בכאלו שכבר נתנו את הטון בקריירה שלהם וכעת רושמים קאמבק מוצלח.

לפניכם חמשת השחקנים המבטיחים שהרשימו ביכולתם בחלק הראשון של עונת המשחקים 18/19:

ריצ’ארליסון (קיצוני, 21, אברטון ונבחרת ברזיל) – שחקן האגף הורסטילי הוא ללא ספק הדמות החשובה ביותר בחלק הקדמי של אברטון. מלך השערים של הקבוצה עם שישה שערים, פתח גם את העונה הקודמת בסערה עוד כששיחק במדי ווטפורד (תחת מאמנו הנוכחי מרקו סילבה) אך נחלש בהמשך הדרך. זה לא הפריע לסילבה, שבאחד המהלכים הראשונים שלו הביא את השחקן תמורת סכום חסר תקדים של 50 מיליון פאונד. למרות תג המחיר והציפיות הגדולות, ריצ’ארליסון פורח עד כה וכבר הספיק לקבל זימוני בכורה לסגל נבחרת ברזיל ואף לכבוש (ולהציג שיתוף פעולה נהדר עם ניימאר). אברטון ניצבת כעת במקום השישי בטבלה, אבל קשה להאמין שהיא תצליח לדחוף אל עבר אחד מארבעת המקומות הראשונים, בעיה גדולה לאור העובדה שריצ’ארליסון נראה כמו שחקן שמתאים לליגת האלופות ועונת הבכורה שלו בצד הכחול של ליברפול עשויה בהחלט להיות גם האחרונה.

קשישטוף פיונטק (חלוץ, 23, גנואה ונבחרת פולין) – בעונה שעברה היה קשישטוף פיונטק חלוץ די אלמוני מקרקוביה בליגה הפולנית. שלושה חודשים בתוך העונה הנוכחית, השחקן בן ה-23 הפך לאחד השמות החמים באירופה והוא מוביל את טבלת מלכות השערים באיטליה עם תשעה כיבושים, אחד יותר מבחור בשם כריסטיאנו רונאלדו. בנוסף, פיונטק השווה העונה את שיאו של גבריאל באטיסטוטה האגדי, כאשר הבקיע בכל אחד משבעת המשחקים הראשונים שלו בסריה א’. החלוץ כבר הספיק לערוך את הבכורה שלו בנבחרת, שם מקווים שקם יורש או לפחות שחקן שיכול לשתף פעולה בצורה טובה עם רוברט לבנדובסקי, אחרי המונדיאל המאכזב של הנבחרת בכלל ושל ארקדיוש מיליק בפרט. גם פיונטק לא צפוי להישאר הרבה זמן בקבוצתו הנוכחית, כאשר צ’לסי וברצלונה כבר הוזכרו כמעוניינות.

ריס נלסון (קיצוני, 21, הופנהיים ונבחרת אנגליה) – חשוב לציין כבר בפתיחה, ריס נלסון שייך לארסנל, וצפוי לחזור לקבוצה בתום העונה הנוכחית. שחקן הכנף הצעיר גדל באקדמיה של התותחנים, אליה הצטרף כבר בגיל 9. הופעת הבכורה שלו הייתה ב-2017, אז נכנס כמחליף במשחק מגן הקהילה נגד צ’לסי אותו ניצחה ארסנל בדו קרב פנדלים. הבעיה היא שמאז נלסון קיבל פירורי דקות מארסן ונגר, והחליט כבר בסוף העונה הקודמת שהוא רצה לצאת ולהוכיח את עצמו במקום אחר. ונגר נפרד מהקבוצה אחרי 22 שנים, אונאי אמרי הגיע ויחד עם השחקן הגיע להחלטה שהכי נכון עבורו להתחשל במקום אחר. הופנהיים קפצה על המציאה, ובסוף אוגוסט חתם נלסון על חוזה ארוך טווח בלונדונים ועבר לקבוצה הגרמנית לעונה אחת. החיבור היה נהדר מהרגע הראשון, ונלסון כבר רושם לעצמו שישה שערי ליגה מתוך 10 (!) בעיטות למסגרת (כאשר חלק מהשעריו כבר מועמדים לשער העונה) וצובר ניסיון בקבוצה שמשחקת בליגת האלופות. הקולות בממלכה כבר נשמעים בנוגע לרצון לראות את השחקן בסגל הנבחרת הבוגרת, לצד ג’יידון סאנ’צו שמככב גם כן בבונדסליגה במדי דורטמונד וקיבל זימון בכורה. מה שבטוח, העתיד של נלסון נראה ורוד, ובצפון לונדון במידה וארסנל לא תחזור על הטעות שנעשתה עם סרג’ גנאברי.

ג’ו גומז (בלם, 21, ליברפול ונבחרת אנגליה) – לקראת משחק הבכורה שלו בליברפול, אי שם באוקטובר 2015, קיבל יורגן קלופ בשורה לא נעימה: ג’ו גומז, הבלם בן ה-18, קרע את הרצועה בזמן משחקה של נבחרת אנגליה וייעדר לתקופה ממושכת. הבלם חזר לאימונים רק כעבור שנה ובקושי שיחק באותה העונה. אשתקד, גומז ניצל פציעה של מישהו אחר, המגן הימני נתניאל קליין, כדי לתפוס מקום בהרכב של קלופ בחצי העונה הראשונה, כולל במשחקים הגדולים נגד ארסנל ומנצ’סטר יונייטד. למעשה, עד חודש מרץ גומז רשם לעצמו עונה נהדרת וחלק חיוני מהקבוצה, עד שהתמודד עם פציעות נוספות (כולל ניתוח בברכו) והפסיד את המאני טיים של העונה, כשבטופ כמובן גמר ליגת האלופות נגד ריאל מדריד וטורניר גביע העולם. בפתיחת העונה הנוכחית ידע גומז כי המשימה לחזור להרכב תהיה לא פשוטה, בטח בתור בלם, עמדתו הטבעית, ולא כמגן ימני כפי שהתרגל לשחק רק חודשים לפני כן, אך פציעות של צמד הבלמים דיאן לוברן וג’ואל מאטיפ נתנו לו סוף סוף את ההזדמנות לפתוח בעמדה האהובה עליו – מרכז ההגנה ולצידו של אחד הבלמים הטובים בעולם. התיאום בין גומז לוירג’יל ואן דייק התגלה כיוצא מן הכלל וסטטיסטית לליברפול יש את ההגנה הטובה בליגה (יחד עם סיטי) ואחת הטובות באירופה. גומז קיבל את התגמול כשזומן לסגל הנבחרת לקראת המשחק הקובע נגד קרואטיה בליגת האומות, והיה מהמצטיינים בדרך לניצחון 2:1 והעפלה לפלייאוף. לבלם העתיד של הכדורגל האנגלי יש גם הווה לא רע בכלל, והוא רוצה להביא לאדומים תואר משמעותי ראשון מזה שנים.

לוקה יוביץ’ (חלוץ, 20, פרנקפורט ונבחרת סרביה) – נתחיל מהרגע הגדול של החלוץ הסרבי הצעיר. בחודש שעבר פירקה פרנקפורט את דיסלדורף 1:7 והמשיכה את פתיחת העונה המצוינת שלה. עם כל הכבוד להופעה הקבוצתית המרשימה, קיבלנו הצגה אישית נדירה בדמות חמישייה מדהימה של יוביץ’, שהפך לראשון בהיסטוריה של המועדון שרושם ציון דרך שכזה. גם במקרה הזה, בדומה לריס נלסון, מדובר בשחקן אשר מושאל. יוביץ’ שייך לבנפיקה הפורטוגלית, כאשר לפרנקפורט יש אופציה לרכוש אותו בתום העונה תמורת סכום מצחיק של כ- 8 מיליון יורו בלבד. עם ההישג המרשים נגד דיסלדורף, הצטרף החלוץ לחבורה מכובדת מאוד של שחקנים שכבשו חמישייה בבונדסליגה, לצד לבנדובסקי, גרד מולר, יופ היינקס ויורגן קלינסמן. יוביץ’ מוליך את טבלת מלכות השערים ביחד עם חברו לקבוצה סבסטיאן האלר וחלוצה המתקמבק של דורטמונד פאקו אלקסר, פרנקפורט כרגע במקום השני, רחוקה שבע נקודות מאלקסר מחבריו. זה כנראה לא יסתיים באליפות סנסציונית, אבל במידה והקבוצה תצליח לסיים במקום שמוביל לליגת האלופות זו תהיה הצלחה אדירה ועוד ציון דרך שיתווסף לרקורד של יוביץ’, שיחד עם ניקולה מיטרוביץ’ צפוי להוביל את החוד של הנבחרת הסרבית בשנים הקרובות.

שחקנים נוספים ששווים אזכור:

אלאסן פלאה (חלוץ, 25, מנשנגלדבאך ונבחרת צרפת) – אחרי שנים רבות בניס, פלאה עזב את אזור נוחות ונחת בגלדבאך תמורת 25 מיליון יורו, הימור גדול בעבור שני הצדדים, שבינתיים מוכיח עצמו ובגדול. גלדבאך במקום השלישי בגרמניה, פלאה הוא מלך השערים של הקבוצה עם שמונה כיבושים ואף קיבל לאחרונה זימון בכורה לסגל אלופת העולם, כולל דקות ראשונות במשחק הידידות נגד אורוגוואי.

מילאן שקריניאר (בלם, 23, אינטר ונבחרת סלובקיה) – אמנם השם הפרטי שלו הוא מילאן, אבל זה לא הפריע לשקריניאר להצטרף ליריבה המושבעת אינטר בקיץ הקודם תמורת 20 מיליון יורו, סכום שיא עבור שחקן סלובקי. הנראזורי התרשמו מהיכולת שהציג בעונה לפני כן בסמפדוריה והוא המשיך את אותו הקו אשתקד כשההגנה בראשותו החזירה את אינטר לליגת האלופות. העונה שקריניאר שידרג את עצמו, עם הופעות גדולות נגד מילאן בדרבי ומול ברצלונה, כשהדיווחים על התעניינות מז’וזה מוריניו רק מתגברים.

סבסטיאן האלר (חלוץ, 24, פרנקפורט ונבחרת צרפת) – חברו של יוביץ’ לחוד ההתקפה הגיע לפרנקפורט אחרי עונות גדולות בהולנד במדי אוטרכט. בעונה הקודמת הוא עוד הציג יכולת פושרת, אבל נכון להיום הוא השחקן עם התפוקה המרשימה ביותר בבונדסליגה ואחד מהמובילים באירופה, עם מעורבות ישירה (גולים/בישולים) ב-15 שערי ליגה. לנבחרת צרפת הוא עדיין לא הגיע, אבל אם ימשיך ככה דידייה דשאן והקבוצות הגדולות לא יוכלו להמשיך להתעלם.

טאנג’ אנדומבלה (קשר, 21, ליון ונבחרת צרפת) – הוא חתם על חוזה מקצועני ראשון לפני פחות משנתיים, אבל אחרי הנסיקה המטאורית שלו בתחילת העונה עם ליון, כבר מדברים על אנדומבלה בצרפת במונחים של כוכב פוטנציאלי. אנדומבלה הוא קשר בוקס טו בוקס קלאסי, שהגיע לתודעה בעיקר בזכות ההופעה הגדולה שלו נגד מנצ’סטר סיטי במשחק החוץ בליגת האלופות, משחק שהסתיים בניצחון מדהים בהופעת הבכורה שלו במפעל. בניגוד לסבסטיאן האלר, אנדומבלה כבר זומן לסגל הצרפתי ולא צפוי להישאר בליון עוד הרבה זמן.

רודרי הרננדס (קשר, 22, אתלטיקו מדריד ונבחרת ספרד) – אחת המשימות הקשות ביותר של אתלטיקו מדריד בקיץ האחרון הייתה למצוא מישהו שיצליח להיכנס לנעליים הענקיות של גאבי, הקפטן האהוב ואגדה של המועדון שסיים את הפרק שלו במועדון. את האחריות קיבל רודרי הרננדס, הקשר שהגיע מויאריאל בקיץ. בנוסף לכך, הוא קיבל את המספר של גאבי – 14, ואת האמונה הגדולה של המאמן צ’ולו סימאונה – ועד כה רודרי בהחלט מחזיר לו על כך. בזמן קצר יחסית הפך הקשר לאחד השחקנים החשובים בקבוצה, שמאמינה שהעונה, בעיקר לאור החולשה של היריבה העירונית, היא יכולה ללכת עד הסוף ולזכות באליפות.

תמונה: depositphotos

אמנם סביר להניח שאוהדים מכבדים את העובדה שהאקס נמנע מלחגוג מולם, אך לא מופרך להניח שאוהדי קבוצתו הנוכחית היו רוצים שיחגוג ביחד איתם, ואפילו מתרגזים על כך שהוא לא.

קשה להתווכח עם הקביעה שהדבר הכי כיף במשחק כדורגל הוא להבקיע גול. הרי מטרת המשחק היא להכניס את הכדור אל תוך השער. יש שחקנים שהפכו את החגיגות של אחרי השער לסמלם המסחרי, בין אם מדובר בארץ הקודש (“האווירון” של אלון מזרחי, ערן זהבי ו’הפיו-פיו’ ועוד) או בכדורגל העולמי (‘ילד העריסה’ של בבטו, ריקוד הרובוט של פיטר קראוץ’ וכו’). אפילו במשחקי הכדורגל הפופולריים של פיפ”א ופרו אבולושן יש אינספור אפשרויות לחגיגה אחרי שער.

כאמור, במציאות של היום רובם המכריע של שחקני הכדורגל אינם נשארים בקבוצה אחת למשך כל הקריירה. אין יותר שחקנים כמו פרנצ’סקו טוטי, חאבייר זאנטי, ראיין גיגס, פאולו מלדיני או יצחק שום. בין אם מדובר ברצון להתקדם מבחינה מקצועית או כלכלית, לשנות אווירה וכו’. כתוצאה מכך נוצר מצב בו במשחקים רבים מתחרים שחקנים בקבוצותיהם ובחבריהם לשעבר, וכן, גם כובשים נגדם – אך לא כולם בוחרים לחגוג.

מתי המנהג הזה התחיל?

אין לכך תשובה מדויקת, אבל כבר בשנת 1974 תועד דניס לאו הסקוטי, אחד החלוצים הגדולים בתולדות מנצ’סטר יונייטד, כשהוא לא חוגג שער נהדר עם העקב שכבש נגדה במדי מנצ’סטר סיטי. העובדה שיונייטד נלחמה נגד הירידה ערב מחזור הסיום בליגה, בטח לא תרמה לסיטואציה, ולאו החליט שלא לחגוג את שערו האחרון בקריירה נגד המועדון בו הפך לאגדה. יונייטד ירדה בלי קשר לתוצאה, אבל לאו, שלא ידע זאת בזמן המשחק, היה ככל הנראה החלוץ (תרתי משמע) של התופעה.

השנים חלפו להן, ובשנת 2007 הוגרלה מנצ’סטר יונייטד לשחק נגד ספורטינג ליסבון, קבוצת נעוריו של כוכבה כריסטיאנו רונאלדו. במה שיהפוך לסוג של מנהג אישי, רונאלדו כבש בשני המפגשים נגד קבוצתו לשעבר, אך שמר על איפוק ולא פצח בחגיגות, גם כאשר הבקיע שער ניצחון ביתי מבעיטה חופשית בדקה ה-90.

כעת אנחנו מגיעים לרגע זכור במיוחד בנושא ‘אי חגיגת השערים’ וזה שלטענת רבים התניע את הנושא מחדש. שוב מדובר ברונאלדו, שש שנים לאחר המפגשים מול ספורטינג והנה הגיע תורה של יונייטד לחטוף מהפורטוגלי, שב-2013 לא חגג שער שוויון במדי ריאל מדריד מול השדים האדומים בסנטיגאו ברנבאו, ונהג באופן דומה כשהבקיע את מה שהתברר כשער הניצחון באולד טראפורד. מסעות הכיבוש של רונאלדו מול קבוצותיו לשעבר לא נפסקו, שכן לפני שנתיים הוא הספיק לכבוש ולא לחגוג פעם נוספת במדי ריאל מול ספורטינג ליסבון, עם בעיטה חופשית בדקה ה-90 (השווה את התוצאה בדרך לניצחון דרמטי).

מאז נדמה שהתופעה התרחבה, והגיעה כמובן גם לישראל. במקרים רבים אפשר להבין שחקן שלא חוגג כיבוש שער, בטח כאשר מבקיע נגד קבוצת נעוריו, קבוצה בה שיחק תקופה ארוכה, או לחלופין מקום בו יצר חיבור כלשהו עם האוהדים (לדוגמה, ברק יצחקי ובית”ר ירושלים). לפעמים זה נראה די מוזר. אפשר להזכיר את המקרה הטרי יחסית של גיא מלמד – חלוצה החדש של מכבי נתניה, שנזרק מספר שבועות לפני כן מהפועל באר שבע (בה בילה עונה אחת ובקושי שיחק). מלמד הבקיע שער ניצחון נגד הקבוצה מהדרום ולמרות המאורע נשאר בפנים חתומות, שבוודאי לא מעידות על מה שהרגיש מבפנים.

ובחזרה לרונאלדו, איך לא. החגיגה של CR7 לאחר שערו האחרון מול יונייטד במדי יובנטוס, התקבלה באופן טבעי, שכן בכל זאת עברו תשע שנים מאז ששיחק שם, אין בקבוצה שחקנים עמם שיתף פעולה, והוא הבקיע לעיני הקהל הביתי שלו באיטליה. טבעי שישמח, טבעי שיחגוג. אם הוא היה מבקיע באולד טראפורד, אני מניח שהוא שוב היה שומר על איפוק במה שהיה נחשב מבחינתו כאקט של כבוד כלפי הקהל הביתי שלו לשעבר, באופן דומה לזה שפול פוגבה לא השתולל בהמשך אותו המשחק מול אוהדיו לשעבר מיובנטוס אחרי שער הניצחון הדרמטי של האנגלים. מה אתם חושבים על התופעה?

תמונה: depositphotos

אין לדעת מה תהיה התוצאה הסופית הלילה בגלזגו, אבל גם במידה ולא נצליח לעמוד במשימה (ובואו נודה, הסקוטים בביתם פייבוריטים ברורים) – הקמפיין הנוכחי בליגת האומות מסתמן כחיובי וסימני ההתקדמות, בעיקר בהתנהלות של הצוות האוסטרי, בהחלט נראים לעין.

אמנם בשבועות האחרונים קיבלנו את ההגדרה למילה אופוריה במיטבה בעקבות שני ניצחונות ביתיים נגד נבחרות בסדר הגודל שלנו, אבל כן, חשוב לציין שבשנים האחרונות זה דבר נדיר מאוד במחוזות הנבחרת. הנקודה החשובה מבחינתי, יותר מכל תוצאה כזו או אחרת, היא קביעת הזימונים בסגלים של אנדי הרצוג ו-וילי רוטנשטיינר. נראה כי לראשונה מזה שנים רבות, ובהשוואה ישירה לקמפיינים האחרונים של אלי גוטמן ואלישע לוי, השחקנים מוזמנים לסגל רק על סמך היכולת המקצועית שלהם.

את הקו שבו השחקנים שנמצאים בכושר ומתאימים לשיטה מקבלים את הצ’אנס, ללא קשר להיסטוריה שלהם ומי בדיוק הסוכן שמייצג אותם, ראינו כבר מהזימון הראשון של הרצוג ולמעשה עד היום. אמנם מדובר על פרק זמן לא ארוך למדי, אבל בהחלט מספיק בשביל להשתית יסודות בריאים יותר לנבחרת הלאומית.

דוגמאות לא חסר למצוא. הרצוג החליט בשלב מוקדם ששיטת המשחק תכלול שלושה בלמים, ובחר לתת את הצ’אנס לניסו קפילוטו, שמאז ימיו במכבי תל אביב לא בדיוק מצא את מקומו ונדד בין קבוצות בארץ ובאירופה. קפילוטו הגיע לאותו זימון אחרי עונה נהדרת במדי הפועל חיפה, ולמרות שכלל לא בטוח כי מאמן ישראלי היה נותן הזדמנות לשחקן אפור למדי שלא מקושר מספיק בתקשורת, הרצוג ראה בו תכונות שמתאימות לשיטה ולמרקם של הנבחרת ואף הרכיב אותו ב-11 למשחק נגד אלבניה במחזור הראשון.

דוגמא נוספת, גם כן בחלק האחורי, היא עומרי בן הרוש. הבלם/מגן שמכבי תל אביב חגגו את עזיבתו ובמכבי חיפה היה אחד מהשחקנים שחטפו את הביקורות הקשות ביותר, חתם הקיץ בלוקרן מהליגה הבלגית והפך לבאנקר בהרכב ולאחד השחקנים היותר יציבים בקבוצה. למרות השיפור ביכולתו, בכדורגל הישראלי כבר סומן על בן הרוש איקס ונראה היה שלא ישחק יותר במדי הנבחרת, אבל הרצוג והצוות שלו ראו את ההתקדמות של השחקן בבלגיה, הורסטיליות שלו והעובדה שהוא מתאים לשחק במערך של שלושה שחקני הגנה, ונתנו לו את הקרדיט בצמד המשחקים נגד סקוטלנד ואלבניה שהסתיימו כאמור בניצחונות. גם כאן, סביר להניח שמאמן אחר, בואו נגיד מקומי, כלל לא היה מתקרב לבן הרוש בידיעה שהדבר יגרור ביקורות קשות מהתקשורת.

עוד דבר שחשוב בסגל בריא, במיוחד שמדובר בנבחרת, זה שמירה על בסיס שחקנים קבוע פחות או יותר, וגם כאן אנחנו רואים את העקביות של הצוות הזר. אפשר להעיף מבט בהרכבים:

נגד אלבניה בחוץ: חיימוב, קפילוטו, ייני, חבשי, דסה, נאתכו, פרץ, כיאל, טוואטחה, דאבור, זהבי.

נגד סקוטלנד בבית: הרוש, בן הרוש, ייני, טיבי, דסה, נאתכו, פרץ, כיאל, טוואטחה, דאבור, שהר.

נגד אלבניה בבית: הרוש, בן הרוש, ייני, טיבי, דסה, נאתכו, פרץ, כיאל, טוואטחה, דאבור, חמד.

כפי שניתן לראות, בשלושת המשחקים ישנם 7 שחקנים שפתחו בכולם (סביר להניח שהיו 8 אם ערן זהבי לא היה נפצע) ועוד שלושה שחקנים שפתחו בשניים. גם נגד גואטמלה ראינו כמעט את את כל ההרכב שעלה מול אלבניה (ב’), מלבד זהבי ששיחק על חשבון חמד ולואי טאהא במקומו של טיבי – בדיוק ההרכב שצפוי לעלות היום בגלזגו.

גם כמניחים לרגע את ההיבט המקצועי בצד, ההנחיה החדשה של המנהל הטכני וילי רוטנשטיינר, אותה ראינו כבר בנסיעה לאלבניה, היא שהשחקנים לא יבואו במגע עם אוהדים בשדה התעופה, אלא יועברו ישירות לטרקלין, שם תמתין ארוחה קלה ומנוחה לפני הטיסה. בלי אוהדים, בלי דיוטי פרי ובלי הסחות דעות – נטו מקצועיות.

בחזרה למשחק היום. אין ספק שמדובר באחד המשחקים החשובים של הכדורגל הישראלי והזדמנות חסרת תקדים. לצערי, תוצאה לא טובה בסקוטלנד ואי העפלה להמשך טורניר האומות בהחלט יביאו עימם ביקורות או לכל הפחות תחושות לא טובות לקראת הדבר האמיתי שהוא קמפיין מוקדמות היורו המסורתי. ברגעים שאחרי המשחק, יהיה חשוב לזכור את הדרך הנכונה שהצוות המקצועי מוביל אותנו. ובמידה ונשיג תוצאה חיובית? האופוריה אכן תהיה מוצדקת ובמקום.

תמונה: depositphotos

עם כל הכבוד ליריבות בין ריאל מדריד וברצלונה, ה”סופרקלאסיקו” – הדרבי הגדול של בואנוס איירס בין בוקה ג’וניורס לריבר פלייט, זה הדבר האמיתי.

מאז המפגש הראשון ב-1913, התקיימו כ- 247 משחקים בין שתי היריבות המושבעות, אבל זה שיתקיים היום (21:00) אחרי שנדחה מאמש בגלל מזג האוויר, יהיה הגדול ביותר אי פעם. כי זו תהיה הפעם הראשונה שהשתיים יתעמתו בגמר גביע הליברטאדורס, המפעל המקביל לליגת האלופות בדרום אמריקה.

המשחק הערב בבומבונרה, האצטדיון הביתי של בוקה, יהיה הראשון מבין שניים והגומלין יתקיים בעוד שבועיים במונומנטל, ביתה של ריבר פלייט. בתקשורת הארגנטינאית מכנים (בצדק) את המפגש “משחק המאה” ו”גמר כל הגמרים”. כזכור, זו תהיה הפעם האחרונה שגמר הליברטדורס יתקיים בשיטת בית וחוץ.

החל מהשנה הבאה יהיה גמר הליברטדורס כמו באירופה, משחק גמר אחד במדינה נייטראלית. השינוי הזה מעורר ביקורת רבה ביבשת כלפי ההתאחדות של דרום אמריקה. בכל זאת, זו לא אירופה, ולא יהיה פשוט ל-20 או 30 אלף אוהדים לנסוע למדינה אחרת לראות את הקבוצה שלהם בגמר ולא במדינה שלהם, כפי שהיה נהוג.

הטירוף לקראת המשחק בשבת הוא עצום. בשוק השחור נמכרים כרטיסים ב-5,000 דולר. ואנחנו מדברים על מדינה כמו אגנטינה אשר שסובלת ממשבר כלכלי קשה. מאות תיירים יגיעו מכל רחבי העולם במיוחד למשחק, מה שלא קורה בדרך כלל כששתי הקבוצות נפגשות במסגרת הליגה.

שני ציטוטים מהצד של בוקה ג’וניורס השבוע מדגישים כמה ההתמודדות היא גדולה ומשמעותית הן מבחינת הקבוצות כמובן והן מבחינת המותג שנקרא “כדורגל ארגנטיני”.

אנחל נונייס, קצין התקשורת של בוקה, הודה: “36 שנה אני בתפקיד ומעולם לא היה דבר כזה. אין לנו מקום לכולם. קיבלנו בקשות מ-419 גופי תקשורת, כולל 91 תחנות טלוויזיה ו-216 תחנות רדיו מכל העולם, כולל מרוסיה, סלובניה, יפן ועומאן. אני לא יודע איך נמצא מקום לכולם”.

גיז’רמו בארס שלוטו, מאמנה של בוקה, אמר: “אחרי הכישלונות של נבחרת ארגנטינה, בוקה וריבר שוב החזירו את הכדורגל הארגנטינאי למקומו הטבעי. ולא משנה מי תנצח. הצלחנו להחזיר את הכדורגל הארגנטינאי לפסגה העולמית. עובדה, כל העולם מדבר היום על הגמר הזה”.

מבחינה מקצועית, אצל בוקה ניתן למצוא בסגל מספר שמות מוכרים כמו קרלוס טבס, בעל קריירה עשירה בעיקר במדי מנצ’סטר יונייטד, מנצ’סטר סיטי ויובנטוס, שחזר לקדנציה שלישית בקבוצה בה החל את הקריירה. בנוסף אליו ישנו מאורו סראטה, ששיחק בין היתר בלאציו, אינטר ו-ווסטהאם ואת הקשר הוותיק גאגו שבילה 5 שנים בריאל מדריד ושיחק גם בולנסיה ורומא.

מנגד, הסגל של ריבר פחות נוצץ ובו בולטים בעיקר שוער הנבחרת הלאומית פרנקו ארמאני, חברו לסגל הנבחרת אנסו פרס (בנפיקה, ולנסיה) וקשר נבחרת קולומביה חואן קווינטרו. למרות אותם שמות שהוזכרו, אל תתפלאו אם דווקא שחקן אלמוני יגנוב את ההצגה.

נתון מעניין לקראת צמד המשחקים – באופן מדהים, המאזן בין הקבוצות עומד כמעט באופן שווה בין ניצחונות לבוקה ג’וניורס (35.8%), ניצחונות לריבר פלייט (32.9%) ותוצאות תיקו (31.3%). כל מפגש בין הקבוצות הוביל למהומות אוהדים רבות ולא מן הנמע שהמפגש הזה, שעורר הדים ברחבי העולם, יסתיים האופן דומה.

בשני המחנות בקושי מדברים על ניצחון. רועדים מפחד מהאפשרות של הפסד, מההשפלה ארוכת השנים שתבוא אחריו. אירוע שכזה לא קורה כל יום. במקרה הטוב, כמה פעמים בחיי אדם. משחק שכזה פשוט אסור להפסיד.

מכבי חיפה הודיעה הבוקר באופן רשמי: אלי גוטמן חתם לעונה וחצי כמאמן הקבוצה. מאמן הנבחרת לשעבר ופרשן ערוץ הספורט בשנה האחרונה חוזר לקבוצה מהכרמל לאחר 26 שנה (היה עוזרו של שלמה שרף בתחילת שנות התשעים). גוטמן אימן במהלך הקריירה בין היתר את הפועל באר שבע, הפועל חיפה, בית”ר ירושלים, הפועל פ”ת, פראלימני ולימסול הקפריסאיות, מכבי נתניה וכמובן את נבחרת ישראל.

לאחר החתימה, אמר גוטמן בקצרה: “כבוד גדול הוא לי לאמן במועדון גדול כמו מכבי חיפה. זה יום מיוחד ומרגש עבורי. אני חוזר למכבי לאחר 26 שנה. מצפים לנו אתגרים גדולים. מודה על האמון וכעת לעבודה”.

השאלה הגדולה כעת: האם מכבי חיפה סוף סוף מצאה את האיש שיכול להחזיר אותה לימים היפים?

תמונת מצב

קודם כל, צריך להבין את המצב של הקבוצה. במכבי חיפה של העונות האחרונות אין יכולת להכיל תקופות גרועות. מועדון כדורגל שלא יודע להכיל משברים ופועל מתוך חשיבה לטווח קצר רק מחריף את המצב. יש דוגמאות מרהיבות להרס עצמי מהסוג הזה גם במועדוני כדורגל גדולים באירופה.

אחד מתוצרי הלוואי של החלפת מאמנים בלתי פוסקת זה החלשת מעמד המאמן והצוות המקצועי וחיזוק ההשפעה של חדר ההלבשה. כשמאמן חלש – השחקן הוא חזות הכל. אותו שחקן יקשיב למאמן שלו חמישה משחקים ובשישי הוא כבר ישמע את האוהדים ואת עיתונאי ספורט שמסבירים לו שהעסק אבוד ושיחליף נאמנויות. כשזורקים מאמנים זה מחליש את המועדון. וכשמועדון חלש יש מי שמתחזק במקום – חדר ההלבשה. סוכנים. עיתונאי ספורט. אוהדים. אנשי מנהלה זוטרים. אנשי מקצוע. גם לשעברים. כמה גרוע זה? תסתכלו על מכבי חיפה.

תחלופת שחקנים בלתי פוסקת היא עוד תוצאה של חשיבה לטווח קצר ופגיעה בהיררכיות מקצועיות במועדון. ואחרי זה אין קבוצה. כי כשלא רצים ביחד ולא חווים ביחד כישלונות והצלחות לא ניצרב כלום. מכבי חיפה היא נכון לכרגע קבוצה ריקה. לא מסומנת. בלי אופי. אם תעברו על סגל השחקנים אחד אחד ותנסו לזהות את החיבור שלהם אחד לשני לא תצליחו. בשביל שחיבור וקשר יתפתחו ויהפכו לבעלי משמעות צריך שתהיה היסטוריה משותפת. וזה לוקח זמן.

פגיעה במעמדם של ההולנדים

המנהל הספורטיבי מו אלאך זיהה את הבעיות ואת תוצרי הלוואי שלהן. ההולנדי הבין את המצב – היעדר יסודות של קבוצה, וניסה לבנות את מכבי חיפה מחדש. להשאיר את רוב השחקנים (להזיז בעיקר את מי שלא התאים מבחינה חברתית) ולתת להם הזדמנות אמיתית לרוץ ביחד. דבר נוסף שהוא עשה זה ללמוד את ההיסטוריה של המועדון ולנסות להשית על כל מחלקות הילדים והנוער שיטת משחק שתוגדר גם כשיטת המשחק של המועדון. דבר כזה חייב לקחת זמן, לנקות מועדון מהרגלים מגונים זה לא משהו שקורה בין לילה.

האיש אותו הביא אלאך בשביל להוביל את הקבוצה הבכירה הוא פרד רוטן, אחד מהשמות היותר בכירים שהגיעו לארץ נחת עם קורות חיים מרשימים וקיווה לשדרג את הקבוצה שקיבל מגיא לוזון. בפועל, בחצי השני של העונה הקודמת תחת רוטן לא היה שינוי משמעותי הן ביכולת והן בתוצאות, אך הוא קיבל את המנדט לבנות את הקבוצה בעונה הנוכחית ביחד עם אלאך.

חיפה לא עשתה שינויים רבים ודווקא לאחר שנים רבות נראה כי היא פגעה בול עם הרכש הזר (ג’ורג’ מנדז’ק, סיידובה סומא), ומצליחה לקדם שחקני בית בצורה נכונה דוגמת מוחמד עוואד, נטע לוי ושון וייסמן, אבל פתיחת העונה הייתה מאכזבת (למרות שיפור מסוים ביכולת לעומת העונות האחרונות) ומו אלאך החל להרגיש את הרעשים מסביב בדבר הרצון להיפרד מרוטן וכשהוא בוודאי יהיה הבא בתור.

הקאמבק של גוטמן 

התוצאות המשיכו לאכזב ואלאך, כאמור, קרא את המפה והבין שזמנו קצוב. שוב פעם הקולות מהאנשים הקרובים ליעקב שחר ותוכניות הרדיו המקומיות עשו את שלהן והובילו לעזיבתם של המנהל המקצועי ביחד עם המאמן פרד רוטן וכל הצוות ההולנדי. כעת מגיע לתפקיד אלי גוטמן, אמנם פיגורה אך כזה שלא הצליח על הקווים מאז הפעם האחרונה שמכבי חיפה הייתה רלוונטית (הקדנציה הראשונה בהפועל תל אביב).

מבחינה מקצועית, הציפיות מגוטמן בליגה הנוכחית יהיו לייצב את הקבוצה ולהביא אותה למקומות 4-6. מעבר לתוצאות וההישגים בטבלה, יידרש מהמאמן שיקדם שחקנים צעירים, שיראה שהקבוצה משתפרת ועובדת באימונים, שיהיה אמיתי עם האוהדים, שידרוש 120 אחוז מכל שחקן ובעיקר שיחזיר את הקהל לאהוב את הקבוצה שמאכזבת אותו פעם אחר פעם.

קשה להגיד כמה למאמן באמת יש השפעה בסיר הלחץ שנקרא מכבי חיפה וברור שהבעיות המועדון עמוקות יותר מהאיש שעומד על הקווים, אבל אולי דווקא מאמן שהיה בחוץ תקופה לא קצרה, למד את המצב ומגיע מוכן ורעב יותר לאתגר, יצליח להשתלט על המועדון הירוק או לפחות לקדם אותו למקום נכון ובריא יותר. לנו רק נותר לראות האם אחרי כל כך הרבה שנים העסק יחזור לעבוד בחיפה או שניפגש שוב במחזור העשירי של העונה הבאה וננהל את אותו הדיון על זהות המאמן החדש.

תמונה: depositphotos

בדקות מסוימות אתמול הפועל באר שבע כבר ראתה את הפער ממכבי תל אביב צומח ל-13(!) נקודות, כשאנחנו בתחילת חודש נובמבר. מלבד ההפרש מהפסגה, התחתית עצמה נראתה קרובה יותר מאי פעם, והאמת היא שהיכולת שהציגו הדרומיים לא הייתה שווה הרבה יותר מהחלק התחתון של הטבלה. אבל למזלה, היא לא מכרה את בן שהר למרות קיץ מתוח, ופגשה את הפועל תל אביב הנאיבית של גרסת 18/19.

נתחיל דווקא מהפועל תל אביב. שמו של קובי רפואה בוודאי ימוקם השבוע בתחתית רשימת מדד הכוח של המאמנים בליגה, אבל האמת היא שהפועל סיפקה בשני המשחקים האחרונים יכולת טובה פלוס, והייתה ראויה להרבה יותר. אפשר לעשות העתק הדבק מהמשחק מול מכבי חיפה – שוב כדורגל חיובי, שוב שער יתרון, שוב הזדמנויות להגדיל את התוצאה ושוב פעם מהפך שמגיע על הראש של האדומים.

השחקנים הפגינו נאיביות ולא הצליחו להגדיל את התוצאה למרות הזדמנויות קורצות וחופש פעולה על גבול הפלילי שקיבלו משחקני ההגנה של באר שבע. אולי קובי רפואה היה צריך לסגור את המשחק בחצי השעה האחרונה ולשדר לשחקניו שירגיעו את ההתלהבות ויתרכזו בעמידה נכונה על כר הדשא, אבל האמת היא שקשה להאשים את המאמן כשעומר דמארי ופייסל מוליץ’ לא מצליחים להציג כשירות מלאה של שחקן אחד (שלא נדבר על להבקיע), ושאר שחקני החלק הקדמי אמנם פעלתניים ומוכשרים אך פשוט חסרי מחץ ולוקים קשות בקבלת ההחלטות. מי שראויים לציון מיוחד הם שני שחקני מרכז השדה שי אליאס וניר לקס שרצים המון, מחלצים מספר לא מבוטל של כדורים ומחזיקים את הקישור האדום.

להפועל יש בסיס לא רע ביחד עם הגנה יציבה (רז שלמה הצעיר נראה בטוח יותר ויותר מדי שבוע) ולמרות האכזבה הקשה בשבוע האחרון אני ממש לא חושב שסוגיית מעמדו של רפואה צריכה לעלות בכלל לדיון. המשחק הבא נגד הפועל רעננה הוא אופרה אחרת לגמרי, הלחץ יהיה גדול יותר כי זה למעשה משחק על 6 נקודות והאוהדים יצפו לכדורגל יוזם ולא רק לצאת להתקפות מעבר. ניצחון צפוי להחזיר את הפועל לאזור הפלייאוף העליון, כל תוצאה אחרת עשויה לגרום לסערה במועדון.

למרות המהפך אמש, הפועל באר שבע נראית כמו קבוצה בדיכאון. מלבד אריק סאבו (המצטיין אתמול), שחקני הרכש לא בכיוון, כשגם השרידים משלוש האליפויות הרצופות מציגים יכולת בינונית ובעיקר משדרים סוג של אפטיות.  הבעיות של הקבוצה די ברורות, כי השושלת התבססה על שני דברים שפשוט לא קיימים יותר בב”ש:

משחק האגפים – מאור בוזגלו ובעיקר טוני וואקמה, כשהמגינים תומכים נון-סטופ. היום יש לב”ש שחקן אגף טבעי אחד בכל הסגל – חן עזרא הלא יציב בעליל.

אמצע חזק מאוד – עזב ראדי, עזב הובאן. אפילו איינבינדר הועזב. האמצע הקיים (למרות הנוכחות של ג’ון אוגו) לא מסוגל להשתלט על משחקים לפרקי זמן ארוכים.

שתי הבעיות שהוזכרו למעלה נכונות גם לעונה שעברה, אותה כזכור סיימה ב”ש עם אליפות, אבל הן החמירו משמעותית. האם עם החומר הקיים יצליח ברק בכר להפיק קבוצת כדורגל טובה? לדעתי כן. אבל בכל הנוגע לעונה הנוכחית זה יהיה מעט מדי ובעיקר מאוחר מדי. פיתרון לאמצע המגרש אולי יגיע בינואר, ויש כלים מעניינים בהתקפה (אבל שונים ממה שבכר רגיל\אוהב\יודע לעבוד איתו), אבל לקבוצה הנוכחית אין מספיק גולרים והיא תלויה בעיקר בבן שהר, האיש לו הראו את הדרך החוצה רק לפני מספר שבועות. מכמה שחקנים בכל הסגל ניתן באמת לצפות ל 10+ שערים בעונה? רק שהר ודיא סבע. לליגה שלנו זה בדרך כלל אמור להספיק (העונה, כאמור, יש קבוצה בצהוב שלא מסתכלת לאחור), אבל בכדורגל אין קסמים ולטעויות שנעשו בקיץ יש השלכות מיידיות.

שתי הקבוצות נמצאות בתהליך דומה של הסתגלות למציאות חדשה. בב”ש יתנו למאמן ברק בכר את הקרדיט לייצב את הקבוצה מחדש ולבנות את הבסיס לקבוצה שתנסה לחזור לשיאה בעונה הבאה, אך הדבר כלל לא בטוח לגבי הקולגה שלו מאמש רפואה. ישנם אוהדים ואנשי תקשורת שמתקשים להבין שהפועל אמנם מועדון ענק, אך קבוצה שרק עלתה לליגה הבכירה ושהסגל שלה מורכב מלא מעט שחקנים ללא ניסיון במשחקים גדולים כמו שהיו לה בשני המשחקים האחרונים. יהיה מעניין מאוד לעקוב כיצד יתגלגלו העניינים בשתיים מהקבוצות הגדולות והמתוקשרות שיש לכדורגל שלנו להציע.

תמונה: depositphotos

האליפות חסרת התקדים של לסטר סיטי ב-2016 היא אירוע ספורטיבי שספק אם יישכח אי פעם. לאותה אליפות היסטורית ומדהימה היו לא מעט אחראים, כמו השחקנים והמאמן קלאודיו ראניירי. אבל מעל כולם עמד איש אחד, זה שהגיע ללסטר כשהייתה בליגת השלישית והבטיח שתוך פרק זמן לא ארוך במיוחד היא תגיע לליגת האלופות. כאמור, הבעלים, ויצ’אי סריוואדאנאפראבה התאילנדי, נתן לקבוצה שלו ובכלל לעיר לסטר כולה את כל האמצעים הדרושים בשביל להגשים את חלומם. אתמול התברר סופית כי סריוואדאנאפראבה נהרג בהתרסקות מטוס קטלנית שהתחרשה בשבת בערב בסמוך לאצטדיון הקבוצה.

ויצ’אי היה מיליארדר תאילנדי בעל קשרים למלך תאילנד וההון שלו נאמד החודש בתשעה מיליארד דולר. את האימפריה שלו, “קינג פאוור” (שעל שמה נקרא האצטדיון של לסטר), הקים אחרי שפתח רשת של חנויות דיוטי פרי ברחבי העולם. בניגוד לבעלי קבוצות זרים אחרים, ויצ’אי היה אהוד מאוד בממלכה ומלבד ההשקעה המאסיבית בקבוצת הכדורגל, תרם גם לקהילה ולבתי החולים בעיר (על פי הערכות, תרם כ-שני מיליון ליש”ט לרפואה המקומית). גם עם השחקנים הייתה לו מערכת יחסים חמה וישירה. אגב, אחרי הזכייה באליפות הפרמיירליג ב-2015/16, העניק הבעלים לכל שחקני הסגל שלו מענק זכייה בתואר בדמות רכב BMW I8, ששוויו מאה אלף ליש”ט.

חשוב להבין את גודל ההישג של לסטר מלפני שלוש שנים. עם תקציב שהוא עשירית מזה שהיה לשתי הקבוצות ממנצ’סטר, למשל, עם סגל שברובו מורכב משחקנים שמספר חודשים לפני כן ניצלו מירידה ברגע האחרון, ועם מאמן שהוגדר כ”לוזר הנצחי של הכדורגל האירופי”, הצליחה לסטר סיטי להפוך לסיפור הסינדרלה הגדול ביותר שידענו. עם אותה זכייה סנסציונית, נתנו הזאבים השראה לכל הקבוצות הקטנות בעולם.

שוער הקבוצה, קספר שמייכל, ספד היום לבעלים בצורה אמוציונלית וכתב, בין היתר: “קשה להסביר במילים כמה היית חשוב למועדון הזה ולעיר לסטר. היה לך אכפת, מעומק ליבך, לא רק מהקבוצה אלא גם מהקהילה כולה. היית מעל ומעבר בכל אספקט. בחיים לא פגשתי אדם כמוך. היה לך זמן לכל אחד, לא משנה במי היה מדובר. שינית את הכדורגל לנצח, גרמת לי להאמין בבלתי אפשרי. אתה ומשפחתך נתתם תקווה לאנשים והפכתם את הקבוצה ואת העיר עצמה למשפחה. אנחנו מחוייבים לכבד את המורשת שלך בכך שננצח על כד הדשא ונשמור על האווירה המשפחתית אותה התוותה כאן. בחיים לא תדע כמה היית משמעותי עבורי ועבור משפחתי. אני מודה ומרגיש מבורך על כך שזכיתי להיות חלק קטן מחייך.”

כי ככה היה ויצ’אי סריוואדאנאפראבה, הוא ראה את לסטר סיטי כחגיגה ורצה שכולם ישמחו וירגישו חלק. הבעלים היה נוהג להשאיר באצטדיון כוסות וויסקי לאוהדים כדי להרים כוסית לזכר אהוביהם שמתו. כמו כן, הוא ובנו היו מחלקים בימי המשחק פשטידות, בירות, עוגות, סופגניות, חולצות – הם דוגמה מבריקה לבעלים אחרים של מועדוני כדורגל. בחגיגות יום ההולדת ה-60 שלו באפריל האחרון קיבלו האוהדים בירה, דונאטס ונקניקיות על חשבונו, כשבנוסף חילק 60 מנויים בחינם לכבוד המאורע.

ויצ’אי היה נוהג להגיע למשחקי הקבוצה במסוקו הפרטי, בו היה מטיס גם את אורחיו. לאחר מכן היה עוזב את האצטדיון בסיום כל משחק, כדי לא להיתקע בפקקים. כך הוא מצא שלשום את מותו הטראגי. בימים האחרונים הגיעו אין ספור אנשים, מתושבי העיר ועד לתיירים מתאילנד הרחוקה, לרחבת אצטדיון “קינג פאוור” בשביל להניח פרחים ולהעניק כבוד אחרון לאדם שהפך את לסטר ממועדון כושל לסיפור הכדורגל הכי יפה שראינו, לקבוצה הכי שמחה שיש, שחווה כעת את הימים השחורים והעצובים ביותר שלה.

תמונה: depositphotos

אם לא יהיה שינוי דרמטי, ניר קלינגר צפוי להתפטר עוד היום מהפועל חיפה ולחתום באופן מיידי בבית”ר ירושלים. כזכור, הקבוצה מהבירה פיטרה בתחילת השבוע את גיא לוזון לאחר פתיחת העונה הגרועה בתולדותיה, ומחפשת את המושיע שיוציא את העגלה השוקעת מהבוץ. אין ספק שלבית”ר יש סגל מספיק איכותי ושלפי רמת הליגה העונה הקבוצה עדיין שווה מקום בחלק העליון של הטבלה, אך זקוקה קודם כל לאיש המתאים שיידע לנהל את הסגל ולנווט אותו קדימה. נראה שהפור נפל על קלינגר, אך כנראה שבית”ר והוא עצמו שכחו שהוא מאמן כרגע קבוצה אחרת ושאנחנו באוקטובר ולא ביוני-יולי.

כבר אחרי קצת יותר מחודשיים אפשר להכריז – בית״ר של משה חוגג לא רואה ממטר. כבר בחלון העברות האחרון פנתה הקבוצה למספר שחקנים מאחורי גבם של המועדונים, אבל בימים האחרונים נראה שנשבר שיא חדש. לטעמי, לקחת מאמן מקבוצה במהלך עונה זה מעשה פסול מאוד מהבחינה הספורטיבית, הפועל חיפה אינה אשמה שבית”ר החליטה בקיץ שמאמן עם רקורד של כישלונות כמו גיא לוזון יכול להצליח אצלה. חוגג ובעיקר אלי אוחנה צריכים לאכול את הדייסה אותה הם בישלו ולהסתפק כעת במאמן חופשי גם אם הוא פחות טוב או מתאים מקלינגר לדעתם. אם הם כל כך רוצים אותו, הם תמיד יכולים (לאחר אישור מהפועל חיפה ויואב כץ, כמובן) לסגור עם קלינגר לקראת העונה הבאה.

ועכשיו לקלינגר עצמו. כבר חצי שנה שהוא לא הפסיק להתלונן בתקשורת שאלונה ברקת לקחה לו את ממן ושיימן בינואר וגנבה לו את בן בסט בקיץ, ופתאום SMS מחוגג והוא כבר עושה מאמצים גדולים לברוח (בסוף חודש אוקטובר). קלינגר יצא קטן, מאוד. אין לדעת בינתיים אם הוא היה הראשון ששלח מסרים לבית”ר או שההפך, אבל המינימום שאתה מצפה ממאמן זה לגלות לויאליות למועדון שלקח אותו משעריים אחרי שהיה נראה שקריירת האימון שלו נגמרה, וכמובן לשחקנים שלו. בנוסף, קלינגר הוא זה שהרבה לספר בעונה שעברה כמה הפועל חיפה זה מועדון גדול ושהפועל חיפה לא צריכה להיות קבוצה קטנה שנותנת לדמויות חשובות לעזוב במהלך העונה.

בהתייחסות לעונה שעברה, קלינגר אמנם עשה עונה פנטסטית, אבל קצת שוכחים שחוץ מזה והאליפות + הצ’מפיונס עם מכבי ת”א לפני 15 שנה, הוא מאמן עם רקורד בינוני שחווה עשור שחור. גם פתיחת העונה הנוכחית והרעה לא מבשרת טובות מבחינתו, אם אכן הוא יתמנה בקרוב למאמן בית”ר הוא יצטרך להצליח בגדול בתפקיד על מנת שישכחו לו את הפארסה הזאת.

חשוב להבהיר – כמו בכל מקצוע אחר, זכותו של מאמן כדורגל להתפטר אם קיבל הצעה אטרקטיבית יותר. אבל בכדורגל כן יש הרבה משתנים: מועדון שהחזיר אותך לעניינים, הבדלי שכר לא משמעותיים (בשיעור) והכי חשוב- אחרי מהלך כזה, קשה לבכות ולהעלות על סדר היום את מעמד המאמן.

כשהפועל ב”ש פנתה לשחקניו שהיו תחת חוזה זה היה ״בזוי,לא מקצועי ולא מכבד״, אבל כשמדובר בטובתו האישית לניר קלינגר כנראה יש ערכים שונים ונורמות אחרות. מעניין אם חברים שלו בתקשורת יזעקו כמו שזעקו לפני חצי שנה (סביר להניח שלא). כאמור, הצביעות חוגגת בכדורגל שלנו. העיקר שמשה חוגג.