תמונה: depositphotos

 

נתחיל מהכותרת – הפעם האחרונה בה שברצלונה וריאל מדריד הפסידו יחד הייתה בינואר 2015, אז הקבוצה מהבירה (שהגיעה למשחק עם רצף מדהים של 22 ניצחונות) הפסידה לולנסיה, בעוד שברצלונה נכנעה לריאל סוסיאדד של דייוויד מויס. אתמול, במחזור השישי של עונת 2018/9, ההיסטוריה חזרה על עצמה.

 

לגאנס – ברצלונה:
אחרי התיקו הביתי באמצע השבוע מול ג’ירונה, בארסה ממשיכה לאבד נקודות עם הפסד סופר מפתיע מול האחרונה בטבלה, לגאנס. 5 הנקודות שהלכו לפח יכולות להתברר כקריטיות בהמשך, בטח כשלוח המשחקים הקרוב מציג מפגשים מול בילבאו, ולנסיה, סביליה וריאל מדריד. עד שהמאמן ארנסטו ואלוורדה לא ימצא את הדרך לבצע רוטציה נכונה הקבוצה תהיה בבעיה, בטח לאור הכושר הנוכחי של ג’רארד פיקה. בעיה נוספת היא ההסתמכות המוגזמת בלאו מסי (הופעה 700 במדי ברצלונה) ובכלל ביכולת האישית של שחקנים בודדים (קוטיניו, דמבלה) במקום לראות טקטיקה ברורה ופלאן בי במידה והעסק לא עובד, כפי שראינו אתמול.
לגאנס לא הציגה כדורגל גדול, אבל לא נשברה למרות שספגה שער מוקדם והוכיחה הרבה אופי עם שני שערים בתוך דקה במהלך החצי השני. הקבוצה נמלטה מהמקום האחרון בליגה וליקטה שלוש נקודות קריטיות שהיא בוודאי לא ציפתה להשיג. עוד נקודה חשובה שיכולה להתברר כקריטית במאבקי הירידה הצפויים של הקבוצה, זה הקהל והאצטדיון הביתי שלה.
אצטדיון קטן ומלא באוהדים שלא מפסיקים לעודד ולהטריף את השחקנים שלהם. הרבה ייפול על שחקן ההתקפה ניבל אל זהאר, החלוץ המרוקאי שכבש אתמול את שער המשווה ונחשב לשחקן הדומיננטי בחלק הקדמי.

סביליה – ריאל מדריד:

מאמנה של ריאל, ג’וליאן לופאטגי, הודה בסיום המשחק: “זה היה פשוט משחק רע מאוד עם פתיחה קטסטרופלית, לא לחצנו כמו שצריך”. ממספרי האימה אי אפשר לברוח. ריאל מדריד נחלה אתמול את הפסדה הרביעי ברציפות (!) באצטדיון הפיחואן, וכנראה שאתמול היה מדובר במשפיל ביותר. מלבד גארת’ בייל, שהיה פעיל וניסה לאיים ולבנות את משחק ההתקפה לבדו, אף שחקן של ריאל לא גילה יכולת סבירה, לרבות שחקני ההגנה שהציגו הופעה מביכה וספגו במחצית הראשונה שלושה שערים. כמאמר הקלישאה, אין תרופה טובה יותר מאשר ניצחון. ביום שבת ריאל מדריד תארח את אתלטיקו מדריד (שמגיעה במומנטום נהדר), ושימו לב לסטטיסטיקה הבאה: ריאל מדריד לא ניצחה בביתה בליגה את אתלטיקו מאז דצמבר 2012.

סביליה, לעומת זאת, רושמת 14 שערים בשלושת המשחקים האחרונים בכל במסגרות. השחקנים של פבלו מאצ’ין שלטו במשחק כבר מהדקות הראשונות במפגן עוצמה שלא נראה הרבה זמן מול אלופת אירופה. האינטנסיביות והמהירות בחלק הקדמי של הקבוצה, בראשותם של אנדרה סילבה (מושאל ממילאן) ו-ויסאם בן ידר הנפלאים, יכולה להוביל את החבורה בלבן-אדום ליותר מעוד תצוגה מרשימה פה ותצוגה מרשימה שם, אלא למאבק אמיתי בצמרת מול שתי הקבוצות הבכירות בספרד + אתלטיקו מדריד.

 

גם התקשורת הספרדית לא נותרה אדישה לתוצאות, כשרבים מהעיתונים בחרו לחלק את העמוד לשניים, חצי עבור כל אחת מהגדולות: “בארסה רעה, מדריד גרועה עוד יותר”, זעקה הכותרת ב”מונדו דפורטיבו” עם תמונות אכזבה של ג’רארד פיקה מחד וסרחיו ראמוס מאידך.

מי יודע אם נצטרך לחכות שוב קרוב לארבע שנים בשביל לחזות באירוע חריג כמו ליל אמש, אבל בהחלט אפשר לשמוח לאיד של שתי האימפריות הגדולות, או יותר נכון לברך על התחרותיות בליגה הספרדתית, דבר שעדיין קשה להגיד בלב שלם אך משחקים כמו אתמול בהחלט נותנים תקווה.

 

תמונה: depositphotos

בעוד כשלושה שבועות תחזור אלינו בברכה ליגת הכדורסל הטובה בעולם, הלא היא ליגת ה – NBA. הסגלים של 30 הקבוצות כבר די סגורים, כשמעל כולם שוב בולטת גולדן סטייט ווריורס. אך עם כל הכבוד לאלופה, הסיפור הגדול של הקיץ הוא המעבר המתוקשר של הכדורסלן מספר 1, לברון ג’יימס, שהצטרף למועדון הכדורסל המעוטר בהיסטוריה (ביחד עם הבוסטון סלטיקס) במטרה להחזיר את הלייקרס לימים היפים ולהעצים את השושלת שלו. בנוסף, היו עוד כמה טריידים ושחרורים ששווה לדון בהם, כשאנחנו בחרנו להתרכז בשלוש הקבוצות שעשו את המהלכים הטובים ביותר, וכמובן גם בשלוש המפסידות הגדולות.

המנצחות

  • גולדן סטייט ווריורס: האלופה הצליחה להחתים את דמרקוס קאזינס, וכעת החמישייה שלה מורכבת כולה מאולסטרים (!). אם הסנטר אכן יצליח לחזור מהפציעה ולשחזר את הדומיננטיות שלו, בעיקר מהקדנציה בסקרמנטו, גולדן סטייט תשים חותם סופי על היותה הקבוצה הטובה בהיסטוריה של הליגה. גם אם לא, לפחות הם יוכלו להשתמש ביכולת הקליעה שלו מחצי מרחק, דבר שיעזור להם בריווח של המשחק. ככה או ככה, קשה עד בלתי אפשרי לראות את העונה נוכחית מסתיימת בתוצאה אחרת חוץ מעוד אליפות לקבוצה מאוקלנד.

 

  • דאלאס מאבריקס: הייתה בין הקבוצות הגרועות בליגה אשתקד, אבל בפגרה היא עשתה טרייד בשביל לוקה דונצ’יץ’ (הפרוספקט הכי גדול בדראפט הנוכחי?) שיקבל את החונך הכי טוב שרק אפשר לבקש – דירק נוביצקי בעונתו האחרונה בליגה. בנוסף, המאבס החתימו (באיחור של כמה עונות) את דיאנדרה ג’ורדן, אחד הסנטרים הכי אתלטיים בליגה. דאלאס בהחלט מכוונת לפלייאוף כבר העונה, אבל גם אם לא תצליח לעמוד במשימה, היא צפויה להיות אחת הקבוצות היותר מלהיבות בליגה.

 

  • אוקלהומה סיטי ת’אנדר: אחרי שבעונה שעברה לא הצליחה לעמוד בציפיות והודחה כבר בסיבוב הראשון של הפלייאוף מול יוטה, כולם היו בטוחים שפול ג’ורג’ יעזוב ללייקרס וכל הפרויקט של הת’אנדר יוכתר ככישלון גדול. בפועל, ג’ורג’ הפתיע ובחר להישאר, הקבוצה הצליחה להיפטר מכרמלו אנטוני ועל הדרך קיבלה את דניס שרודר הנהדר שישדרג משמעותית את הספסל. ראסל ווסטברוק וחבריו בהחלט יכולה לכוון למיקום גבוה בטופ של המערב.

המפסידות

  • יוסטון רוקטס: בעונה שעברה הרוקטס הגיעו מרחק נגיעה (או יותר נכון, המרחק היה הירך האחורי של CP3) מהגמר אחרי שלקחו את גולדן סטייט לסדרה של שבעה משחקים. בקיץ הקבוצה חיפשה את החלק האחרון בפאזל שלה, אך כלל לא בטוח שהמהלך שעשתה: כרמלו אנטוני אין – טרבור אריזה אאוט, היה הנכון עבורה. אריזה הוא שומר נהדר, צולף שלשות, מניע כדור ובעיקר יודע את מקומו, בעוד שכרמלו כבר נמצא אחרי שיאו כפי שראינו באוקלהומה, בנוסף הוא לא שומר, תוקע את ההתקפה וחובב בידודים. מעניין מאוד יהיה לראות כיצד הוא משתלב בקבוצה יחד עם ג’יימס הארדן וכריס פול, כשהוא צפוי להפוך לשחקן ספסל באופן קבוע.

 

  • קליבלנד קאבלירס: הפסידו בקיץ את לברון ג’יימס, השחקן הטוב בליגה ואחד משני השחקנים הגדולים בהיסטוריה, ובמקום לנסות ולבנות הכל מחדש, ההנהלה מנסה להוכיח בכוח שהיא יכולה לנצח גם בלעדיו. התקווה היא שקווין לאב יצליח לשחזר את ימיו במיניסוטה, ובמזרח החלש זה עוד יכול להספיק לאחד מהכרטיסים האחרונים לפלייאוף, אבל כל העסק בקליבלנד נראה מאוד לא ברור.

 

  • לוס אנג’לס לייקרס: די הזוי לכלול ברשימת המפסידות של הקיץ את הקבוצה שהעבירה לזכותה את לברון ג’יימס, בטח שמסתכלים על מה שנכתב בפסקה הקודמת, אבל ללייקרס היו שאיפות אחרות בנוגע לחלון העברות. הרי מרבית חובבי ה – NBA היו משוכנעים שלפחות אחד מהצמד פול ג’ורג’ את קוואי לנארד יגיע ביחד עם ג’יימס, אך ג’ורג’ כאמור נשאר באוקלהומה וקוואי הועבר לטורונטו. אפילו קאזינס שהוזכר בתחילת הקיץ בחר ללכת לזכות באליפות עם הווריורס, ולברון נשאר עם חבורת שחקנים ‘מיוחדת’ (ג’אבייל מגי, לאנס סטיבנסון, מייקל ביזלי, ראז’ון רונדו) שנבנתה בקליפורניה. נראה שגם השנה המלך יהיה לבד, ולמרות שבקיץ הבא הוא כן צפוי לקבל חיזוק משמעותי לקבוצה, בהווה קשה לראות את האיש שכבר התרגל לגמר הגדול מוביל את קבוצתו הנוכחית אפילו לגמר המערב.

 

נקודה חשובה, ואחד הדיונים היותר מעניינים שעלו בעונה החולפת היה בנוגע למספר ולוח המשחקים המוגזם שעומד בפני השחקנים. הליגה התחילה לפעול בנושא כבר בעונה שעברה, אז הוסיפה שבועיים לעונה, ריווחה משחקים והפכה את 17/18 לעונה הכי פחות עמוסה בהיסטוריה של הליגה. התוצאה? העונה עם הכי הרבה פציעות שזכורה בשנים האחרונות. אולי מדובר בחוסר מזל והרי מחקר לא עורכים על שנה אחת אלא פורסים ובודקים על פי מספר שנים, אבל מה שנותר לנו זה לאחל לבריאותם של כל השחקנים ושנזכה להנות מכדורסל ברמה הגבוהה ביותר.

תמונה: depositphotos

 

ליגת ג’פניקה יצאה לדרך באופן רשמי בדיוק לפני כחודש (25.8), לכן זהו בדיוק הזמן לעשות קצת סדר אחרי ארבעת המחזורים הראשונים והדי מפתיעים שקיבלנו. הנה תמונת מצב ראשונה לעונה הנוכחית, בהתאם למיקום הקבוצות בטבלת הליגה.

1. מכבי תל אביב (10 נק’) – לאחר הפרידה מג’ורדי קרויף, מכבי יצאה לעידן חדש – עידן ולדימיר איביץ’. המאמן הסרבי אמנם חווה הדחה מוקדמת מאירופה, אבל בגזרה המקומית הקבוצה שלו עושה את העבודה כאשר היא בלתי מנוצחת ומסתכלת על כל הליגה מלמעלה. הרכישה של איתי שכטר מוכיחה את עצמה, והשילוב שלו עם אלירן עטר מסתמן ככזה שיעשה כאב ראש גדול להרבה הגנות העונה. גם השחקנים הצעירים שחזרו מהשאלות הופכים לאט לאט לחלק אינטגרלי מהקבוצה, כשהבולטים הם דן גלזר, רוסלן ברסקי ויונתן כהן. המבחנים האמיתיים של הקבוצה צפויים להגיע בשבועות הקרובים, כשהצהובים יתמודדו עם מכבי חיפה (גמר גביע הטוטו), יפגשו את הפועל לדרבי לוהט ובמחזור שלאחר מכן יתארחו בטדי.

 

2. הפועל חדרה (10 נק’) – נכון לכרגע, פשוט לעמוד ולמחוא כפיים לניסו אביטן ולשחקנים שלו. הקבוצה שהדהימה אשתקד והצליחה לעשות היסטוריה ולהעפיל לליגה הבכירה, כלל לא ידעה אם היא תצליח לפתוח את העונה הנוכחית בעקבות בעיות תקציב. בסופו של דבר, העירייה הצליחה להביא את הסיוע והקבוצה קיבלה מהבקרה התקציבית את האישור המיוחל להירשם לליגה. למרות הבעיות הכלכליות, נראה שהיא פגעה עם שני זרים נהדרים שלוקחים על עצמם את הקבוצה. הראשון הוא לוסיו, שהוחתם בזמנו על ידי הפועל ב”ש אך לא באמת קיבל צ’אנס אמיתי להוכיח את עצמו. בחדרה לוסיו מקבל את מלוא הקרדיט בהתקפה, ובמחזור האחרון הוא החזיר עם שער בכורה ובישול. המצטיין של הקבוצה בינתיים הוא פלומיין הצרפתי, קשר הכנף שמעורב במרבית המהלכים ההתקפיים של קבוצתו וכבר מסומן בפנקס של כל הגדולות. חדרה חיה בחלום, ובפועל הנקודות שאגרה עד כה יעזרו לה בקרבות הירידה הצפויים לה בהמשך, למרות הפתיחה חסרת התקדים.

 

3. מכבי פ”ת (8 נק’) – רבים חשבו שההחתמה של גידי קאניוק, שמשחק על אותה המשבצת של יוסי בניון, לידור כהן ומנור סלומון תפגע בהיררכיה שנבנתה בחלק השני של העונה הקודמת ותוציא את הקבוצה מאיזון, אבל אלישע לוי יכול לסמן וי על הקאמבק של האקס וכמו כן על פתיחת העונה הטובה של קבוצתו. המלאבסים הראו הרבה אופי במחזור האחרון עם מהפך דרמטי בסמי עופר מול מכבי חיפה, כשבמחזור הראשון הקבוצה סיפקה את אחת התצוגות היותר מרשימות של העונה עם רביעייה על הראש של גיא לוזון ובית”ר ירושלים. יחד עם תאי רביבו המוכשר שנראה כמו שחקן נהדר, לפ”ת יש סגל שחקנים סופר מוכשר שבהחלט צריך להיות בפלייאוף העליון בסיום העונה ואף לפזול לכרטיס לאירופה.

 

4. מ.ס אשדוד (7 נק’) – המקדוני בלגויה מילבסקי, ששיחק באשדוד בתחילת שנות האלפיים, קיבל מג’קי בן זקן את ההזדמנות הראשונה שלו בקבוצת בוגרים ונכון לארבעת מחזורי הפתיחה הם בהחלט יכולים להיות מרוצים מקצב צבירת הנקודות. גם השנה הקבוצה מעיר הנמל צפויה להילחם על חייה עד הרגע האחרון, בטח אחרי שרכשה בקיץ את קבלת הירידות בן רייכרט. הסגל של מ.ס אשדוד הוא מהחלשים בליגה אם לא החלש ביותר, לכן אשדוד מנסה לשחק סגור יותר במטרה קודם כל לא להפסיד, ונכון לכתיבת שורות אלו זה דווקא מצליח למילבסקי ושחקניו.

 

5. הפועל ת”א (5 נק’) – אחרי החזרה המהירה לליגה הבכירה, אוהדי הפועל תל אביב מאמינים שלקבוצה שלהם יש מקום בפלייאוף העליון. קובי רפואה העלה את הקבוצה עם רצף תוצאות מרשים אחרי שהחליף את מוטי איווניר בתחילת העונה הקודמת, אבל הביקורות היו מאז ועד והיום בנוגע לאיכות הכדורגל. לכולם ברור, מהבעלים ועד לאחרון האוהדים, שמה שהספיק בשנה שעברה לא יספיק העונה, ולכן הקבוצה התחזקה בהתאם והחליפה את כל השלישייה הקדמית, בראשותו של עומר דמארי שחזר לקדנציה מספר 2 במקום שבו הוא הכי הצליח. רועי זיקרי, שסוף סוף הצטרף באופן רשמי, הוא השחקן הדומיננטי ביותר בחלק ההתקפי של האדומים במחזורי הפתיחה, ויחד עם עאבד וקאיו שלא מצא את עצמו במכבי חיפה וצריך להיכנס לעניינים, יש בהפועל פוטנציאל לעונה מאוד מעניינת.

 

6. עירוני ק”ש (5 נק’) – נראה שאיזי שרצקי איבד עניין בקבוצה או יותר נכון בכל הנוגע לשאיפות הגבוהות כפי שהוא הצהיר מדי שנה. הוא החליט להשאיר את חיים סילבס, החלטה מצוינת אמנם, אבל בחר למכור את נייג’ל האסלביינק ברגע האחרון של חלון העברות, והשאיר את מאמנו בבעיה קשה. ק”ש החזירה לשורותיה שני שחקנים שכבר עשו חייל בקבוצה, וובה בראון ושמעון אבוחצירה, וגם שחקן הרכש ההולנדי לוי גארסיה נראה כבינגו נוסף, אבל ספק אם הקאדר הנוכחי יכול להוביל את הקריה ליותר ממקום בטוח במרכז הטבלה.

 

7. הפועל רעננה (5 נק’) – קורצקי עשה עבודה מצוינת בעונה החולפת, עם הישארות מוקדמת יחסית וכדורגל איכותי שהוביל את הקבוצה למרחק נגיעה מגמר גביע המדינה. העונה נראה שהדברים ילכו קשה יותר, ואין ספק כי המאמן, הבעלים והאוהדים יקנו בשתי הידיים את המיקום הנוכחי. רעננה איבדה בפגרה את שלושת השחקנים הטובים ביותר שלה, הבלם מוחמד עלי קמארה שחתם ביאנז בויז השווייצרית, הקיצוני רועי זיקרי שחזר לקבוצתו הפועל ת”א והחלוץ שמעון אבוחצירה שהצטרף לק”ש. החיזוק שהגיע די בינוני והקבוצה צפויה להתמודד במאבקי ההישרדות.

 

8. הפועל חיפה (4 נק’) – גם ניר קלינגר ידע שהעונה החולפת היא דבר שפשוט אי אפשר לשחזר, בטח לא להתעלות עליו. היה בהפועל חיפה סוג של קסם שקשה להסביר במילים, כשגם עזיבה של הכוכב הגדול חנן ממן באמצע העונה לא מנעה מהקבוצה להיאבק בצמרת עד לרגעים האחרונים, לקחת את הכרטיס לאירופה והדובדבן שבקצפת כמובן – זכייה בגביע עם שלושה שערים לרשת של בית”ר ירושלים בטדי. קלינגר רצה ללכת לנבחרת, אבל הבחירה במודל האוסטרי גרמה לו להישאר בכרמל ולראות שחקנים בולטים כמו שיימן, תורג’מן, בן בסט וברסקי עוזבים ומותירים חלל גדול. הבסיס של הקבוצה עדיין יציב, אך ספק אם נס נזיר, אלי אלבז ובן אז’ובל מסוגלים להיכנס לנעליים של החלוצים שעזבו ולספק את הסחורה. בינתיים זה לא נראה כך, ולפתע התסריט שבו הפועל חיפה חוזרת לפלייאוף התחתון לא נראה כל כך מופרך.

 

9. מכבי חיפה (4 נק’) – מה עוד יש להגיד על מכבי חיפה שכבר לא נאמר? גם המהפכה ההולנדית נראית בדרך הבטוחה לקריסה. המנהל המקצועי מו אלאך לא ביצע שינויים משמעותיים בפגרה והאמין שהסגל הנוכחי (בדגש על שחקני הבית הצעירים) יעשה את קפיצת המדרגה והקבוצה תתקדם בדרך חזרה לימים היפים, אבל בינתיים מלבד 45 דקות טובות מול מכבי פ”ת זה נראה בדיוק כמו בעונה הקודמת, הן מבחינת היכולת המקצועית והן מבחינת צבירת הנקודות. נראה שימיו של פרד רוטן ספורים, אבל ספק אם שינוי נוסף בעמדת המאמן הוא מה שישנה את העונה של הירוקים.

 

10. בית”ר ירושלים (4 נק’) – אלי טביב הלך, והבעלים החדש משה חוגג קיבל במחזור האחרון סוף סוף קצת נחת עם ניצחון הבכורה של קבוצתו נגד בני סכנין. חוגג נמצא רק מספר שבועות בקבוצה וכבר הספיק להשקיע מיליונים רבים ברכש מאסיבי. הקבוצה עדיין לא נראית מחוברת, אבל זה טבעי לשלב זה וברגע שהשחקנים יכירו אחד את השני ויהיו מתואמים, יש לקבוצה של אוחנה וחוגג פוטנציאל לשחזר את ההישגים המרשימים מהעונה הקודמת. סימן שאלה גדול הוא המאמן גיא לוזון, שכשל בקבוצות הגדולות האחרות אותן אימן וכלל לא בטוח שהוא האיש הנכון למשימה. גם ערן לוי, שלא מקבל דקות משמעותיות, עשוי להיות חומר נפץ בחדר הלבשה שיכלול כמה שמות גדולים ולא מעט שחקנים מתוסכלים.

 

11. בני סכנין (3 נק’) – בסכנין החליטו ללכת על בני בן זקן, מאמן בית”ר אשתקד שהוביל אותה לכמה מרגעי השיא שלה בשנים האחרונות אבל ספק אם היה האיש שבאמת קיבל את ההחלטות בפועל. זהו המבחן האמיתי של בן זקן, שקיבל מהנהלת סכנין יד רחבה ושחקני רכש מוכחים בדמותם של מהראן ראדי, מוחמד גאדיר וקלאודמיר פריירה. המהלך החשוב של הקיץ היה ההתעקשות לשמור על פיראס מוגברי, ולמרות פתיחת עונה מאכזבת יש בסכנין פוטנציאל להגיע רחוק העונה.

 

12. בני יהודה (3 נק’) – הראש של הבעלים נמצא בחקירות, הסגל בינוני ומורכב מהרבה שחקנים צעירים והקבוצה מגיעה לאחר עונת שיא שכללה פלייאוף עליון ומאבק עיקש נגד כל קבוצה שעמדה מולה. אין ספק שליוסי אבוקסיס תהיה משימה קשה להגיע עם הקבוצה הנוכחית ליותר מאזור מרכז הטבלה, ולפי איך שהדברים נראים האוהדים הכתומים לא יתנגדו ללכת לים בחודשים אפריל מאי, העיקר לא להיאבק בתחתית.

 

13. הפועל ב”ש (3 נק’) – אחרי שלוש עונות גדולות התחילו בבירת הנגב להרים טיפה את האף, והבעיות לא איחרו להגיע. החלטות מקצועיות תמוהות בפגרה בכל הנוגע לרכש (ההחתמה והשחרור של השוער אנסטיס, העזבתו של חיימוב, הוויתור על אייבינדר ושיימן וכו’) פגעו מאוד במרקם של הקבוצה והיוו חלק מההדחה המוקדמת מאירופה. הקבוצה התאפסה על עצמה בדדליין והחתימה את האסלביינק ודיא סבע שאמורים לשדרג את המשחק ההתקפה, אבל גרמו למרמור אצל שחקנים בולטים כמו חנן ממן ובן שהר. ההגנה ומרכז השדה של הבאר שבעים לא חוזקו כראוי וההתקפה כאמור לא מאוזנת. ברק בכר ניצב בפני האתגר הגדול ביותר שלו, להעיר מחדש את הקבוצה שלו וללכת עד הסוף כשהמטרה היא אחת – אליפות רביעית ברציפות.

 

14. מכבי נתניה (1 נק’) – נתניה עשתה את כל הטעויות האפשריות. זה התחיל עם הוויתור והפרידה מערן לוי, שהיה תפור על המועדון והמנהיג הבלתי מעורער על המגרש ומחוצה לו. זה המשיך עם מכירתו של דיא סבע ממש ביום האחרון של חלון העברות, כשהתקבלה הצעה שהיה קשה מאוד להגיד לה לא. נראה שבעיר היהלומים לא באמת היו מוכנים לתסריט שבו הם מאבדים את שני הכוכבים שלהם, ששווים ביחד יותר מ-40 שערי ליגה. בנוסף אליהם, גם שני שחקני מפתח עזבו את נתניה וחזרו לקבוצות האם שלהם, דן גלזר למכבי ת”א וראמזי ספורי להפועל ת”א. הרכש שנתניה הביאה בתגובה די חיוור, כאשר מלאכת השערים צפויה ליפול בעיקר על גיא מלמד שהגיע בעסקת סבע. נתניה כעת סוגרת את הטבלה, אבל אם דרפיץ’ וברדה לא יצליחו להמציא את עצמם מחדש ולבנות תלכיד חזק גם ללא לוי וסבע, הם לא צפויים להתקדם יותר מדי במעלי הטבלה.

 

המחזור הבא צפוי להיות המעניין ביותר עד כה, לפחות על הנייר, כאשר הפועל ומכבי תל אביב ייפגשו בדרבי הראשון של העונה, בעוד שמכבי חיפה תארח את הפועל באר שבע לקרב גדול בין שני מועדונים לחוצים. המחזור הקרוב ואלו שיבואו אחריו כבר יתנו לנו תמונה כוללת ייותר ומסקנות מגובשות בנוגע לציפיות של כל אחת מ-14 קבוצות הליגה להמשך עונת המשחקים.

תמונה: depositphotos

 

זה אמור היה להיות הערב הגדול של כריסטיאנו רונאלדו. הסופרסטאר הפורטוגלי חזר לספרד עם קבוצתו הטרייה יובנטוס, למפגש במפעל שהכי מזוהה איתו ושבו הוא למעשה השליט הבלעדי (מלך השערים בכל הזמנים, חמש זכיות בתואר כולל שלוש רצופות וארבע בחמש השנים האחרונות).

רונאלדו קיבל לא מעט ביקורות אחרי שלא כבש במחזורים הראשונים בליגה האיטלקית, אבל בשבת האחרונה הוא חזר לעצמו עם צמד טיפוסי והגיע עם הרבה אמביציה למפגש מול ולנסיה הספרדית, שכמו רוב קבוצות הליגה אכלה ממנו מרור בשנים האחרונות כשהיה שחקן של ריאל מדריד.

האוהדים של ולנסיה הגיעו מוקדם יותר לשטח האצטדיון בשביל לברך את רונאלדו עם קבלת פנים “ראויה”. הוא כבר רגיל לזה ואם כבר, זה רק נותן לו עוד דלק. תוסיפו לכך את העובדה שהיריב הנצחי ליאו מסי הפציץ עם שלושער יממה מוקדם יותר, ותקבלו מתכון וודאי לפיצוץ. מה שאכן קרה, אבל לא בכיוון הנכון עבור מספר 7 בשחור לבן.

יובנטוס פתחה את המשחק בצורה נהדרת. הגברת הזקנה תקפה גלים גלים והייתה צריכה לכבוש שלושה/ארבעה שערים כבר בחצי השעה הראשונה. במהלך התקפה נוספת של האיטלקים, התפתחה מהומה באזור הרחבה של ולנסיה שהסתיימה בכרטיס אדום ששלף השופט הגרמני פליקס בריך לעברו של רונאלדו לאחר התייעצות עם שופט הרחבה. כריסטיאנו הגיב בהלם, נשכב על הרצפה והחל לדמוע ולמלמל לעצמו בעודו מנסה לעכל את הבשורה.

מצלמות הטלוויזיה לא הצליחו לקלוט את המאורע במשך מספר דקות, כשלבסוף נמצאה זווית שבה ניתן לראות – היה מגע קל בין רגלו של רונאלדו לזו של שחקן ההגנה של ולנסיה ג’ייסון מוריו. השחקן נשכב על הדשא ורונאלדו נגע בראשו במטרה שיקום ולא ינסה לסחוט את המיץ מהסיטואציה, אך כמובן שהדבר גרם בדיוק לאפקט ההפוך, וביחד עם התגובות והלחץ מצד שחקני ולנסיה קבע השופט שמדובר במהלך ששווה הרחקה.

התגובות בעולם לא איחרו לבוא, ונראה שהפעם כולם בפה אחד – נעשה כאן אבל גדול לרונאלדו וליובנטוס. אלופת איטליה אמנם הצליחה לנצח את המשחק בזכות שני פנדלים (מוצדקים) ולעבור מבחן לא פשוט עם 10 שחקנים, אבל הסיפור הגדול הוא רונאלדו. מאז אותה פציעה בגמר היורו האחרון לא ראינו את CR7 מגיב בצורה שכזאת על מגרש הכדורגל. אם אז היה מדובר בגופו שבגד בו במעמד הגדול בקריירה ולכן הבכי וההתפרקות היו לגיטימיים, הרי שאתמול היא העלתה פליאה ואפילו גיחוך. הרי בסך הכל מדובר בחודש ספטמבר, במשחק הראשון של שלב הבתים של ליגת האלופות שלא יקבע יותר מדי להמשך. אבל זה בדיוק העניין.

כריסטיאנו רונאלדו הוא לא עוד שחקן כדורגל. הוא פנומן שיעשה הכל כדי לנצח בכל התמודדות – בין אם מדובר בגמר ליגת האלופות או משחק בחצר מול הבן שלו. בגלל זה הוא הווינר הכי גדול שראינו בעשור האחרון, ואולי הגדול ביותר בהיסטוריה של הענף הזה. אפשר להבין את מי שטוען שהוא ‘משחק למצלמה’, דרמה קווין או ילד קטן בגוף של בחור בן 32 שפשוט לא יודע איך להתמודד כשהדברים לא הולכים כפי שהוא רוצה. אבל יש משהו מרגש בלראות את השחקן שמבחינת הישגיו הכי עונה על ההגדרה של ‘רובוט’ או ‘מכונה’, אך בפועל מוציא את כל הרגשות החוצה ללא מעצורים. הכי אנושי שיש.

עוד לא ברור אם יובנטוס תבחר לערער על הכרטיס האדום, כי כרגע רונאלדו צפוי להחמיץ בוודאות רק את המשחק הבא (נגד יאנג בויז בבית) וצפוי להיות זמין לבחירה לקראת צמד המשחקים נגד מנצ’סטר יונייטד, אותה קבוצה אליה הגיע כנער צעיר מפורטוגל והתפתח להיות השחקן הטובים בעולם. מה שכן, תהיו בטוחים שגם אוהדי יונייטד ירצו לראות אותו מגיע עם יובנטוס לאולד טראפורד בחודש הבא, ושאם זה אכן יקרה הוא יתקבל בצורה מעט שונה מזאת שראינו אתמול בולנסיה. את זה אפשר להבטיח.

תמונה: depositphotos

 

עם כל הכבוד למונדיאל שכבר נשכח לו ולליגת האומות שהגיחה אלינו משום מקום, הדבר האמיתי הוא עדיין כדורגל הקבוצות, כשבראש עומד המפעל הגדול והחשוב ביותר – ליגת האלופות.

המשחקים יתחילו בשבוע הבא (המחזור הראשון נופל על ערב + יום כיפור) כש-31 קבוצות נוספות ינסו למנוע מריאל מדריד לשבור את השיא של עצמה לזכות בגביע עם האוזניים הגדולות בפעם הרביעית (!) ברציפות.

המועמדות הרציניות ביותר לצלוח במשימה, לפחות על הנייר, הן כמובן ברצלונה, שרוצה לחזור לשלבים המאוחרים לאחר שלוש הדחות רצופות בשלב רבע הגמר. אליה ניתן לצרף את אלופת איטליה יובנטוס, שנגעה בגביע בשנים האחרונות אבל נפלה ברגע האחרון. כעת מקווים בטורינו שיש להם את החלק החסר בפאזל, עם הצטרפותו המתוקשרת של מלך שערי ליגת האלופות בכל הזמנים (שבמאזנו גם 5 זכיות במפעל עצמו) כריסטיאנו רונאלדו.

בהקשר ישיר ליובנטוס, קבוצת הכוכבים של פ.ס.ז’ התחזקה בשוער האגדי ג’אנלואיג’י בופון, ויחד עם ניימאר, אמבפה ושות’ היא הולכת חזק על תואר היחיד שבאמת מעניין את הבעלים הקטארים. קבוצה נוספת ששייכת לקטגוריית הפייבוריטיות היא מנצ’סטר סיטי, שסיפקה עונה היסטורית בליגה המקומית אשתקד וכעת רוצה לעשות את קפיצת המדרגה באירופה. עם פפ גווארדיולה וסגל עמוס כוכבים, זה בהחלט אפשרי.

קבוצות נוספות שבוודאי אסור לזלזל בהן: באיירן מינכן תמיד נמצאת ברשימת הפייבוריטיות, אבל העונה יש הרגשה שיש קבוצות בשלות יותר לזכייה, בטח כשהמאמן החדש ניקו קובאץ’ חסר ניסיון בזירה האירופית ושחקנים כמו רובן וריברי נמצאים הרבה אחרי שיאם.

הפיינליסטית מהשנה שעברה ליברפול, התחזקה בקיץ בדיוק בעמדות שהייתה זקוקה לשדרוג ואף אחד לא יופתע אם החבורה של קלופ תגיע שוב עד השלבים המאוחרים. אתלטיקו מדריד, זוכת הליגה האירופית (שגברה על ריאל מדריד בסופר קאפ האירופי בחודש שעבר) מחזיקה בסגל שלושה אלופי עולם טריים והגנת ברזל, צפויה להמשיך את המסורת ולהגיע למשחקי המאני טיים בחודשי מרץ-אפריל-מאי.

ההגרלה המלאה:

בית א’: אתלטיקו מדריד, בורוסיה דורטמונד, מונאקו, ברוז’.
בית ב’: ברצלונה, טוטנהאם, פ.ס.וו איינדהובן, אינטר.
בית ג’: פאריס סן-ז’רמן, נאפולי, ליברפול, הכוכב האדום בלגרד.
בית ד’: לוקומוטיב מוסקבה, פורטו, שאלקה, גלאטסראיי.
בית ה’: באיירן מינכן, בנפיקה, אייקאס, אא”ק אתונה.
בית ו’: מנצ’סטר סיטי, שחטאר דונייצק, ליון, הופנהיים.
בית ז’: ריאל מדריד, רומא, צסק”א מוסקבה, ויקטוריה פלזן.
בית ח’: יובנטוס, מנצ’סטר יונייטד, ולנסיה, יאנג בויז.

 

נתון חשוב: העונה שעות המשחקים שונו, כבר לא השעה הקלאסית של 21:45 אלא 22:00 או 19:55.

 

לסיכום, עד עכשיו היה מדובר רק בחימום. הכדורגל האמיתי חוזר אלינו החל מהשבוע הקרוב – זה בדיוק הזמן להתחיל להתרגש.

תמונה: depositphotos

 

סרינה וויליאמס היא מהטניסאיות הטובות בעולם, וסביר להניח שגם הגדולה בהיסטוריה של טניס הנשים. אבל ההתנהגות שלה בגמר אליפות ארצות הברית הפתוחה הייתה לא פחות ממבישה ובוודאי תיפגע במורשת האדירה שלה.

אמנם זה היה רגע אנושי, כזה שאנחנו לא רגילים לראות אצל הספורטאים הגדולים ביותר ובהחלט אפשר להזדהות איתה. סרינה הייתה בלחץ אטומי, דווקא כי היא הגדולה בכל הזמנים ואולי כי זה אחד הצ’אנסים האחרונים שלה לזכייה בגראנד סלאם נוסף. פתאום היא מוצאת את עצמה בעמדת נחיתות לאורך כל המשחק, מול ילדה חסרת ניסיון בת 20, ופשוט מתפרקת. מול העיניים של כל העולם. וויליאמס הוציאה את העצבים שלה על השעיר לעזאזל (שופט המשחק) – כל כך אנושי.

החוצפה הגדולה שלה הייתה שייחסה את ההתנהגות הלא ספורטיבית שלה למאבק פמיניסטי. סרינה תקפה את שופט המשחק בטענה שיש כאן אפליה מגדרית ושגבר לא היה נענש על כך, אבל קשה להתווכח עם הממצאים (2 העונשים אותם קיבלה): האמריקאית שברה את המחבט שלה בזעם, ולאחר מכן המאמן שלה תועד בווידאו כשהוא מעביר לה הוראות מהיציע, דבר שכאמור אסור בחוק. בנוסף, היא טענה בפני השופט שאין סיבה שהיא תבצע מהלך לא חוקי מפני שהיא אימא טרייה. לא בדיוק טיעון רלוונטי וכזה שרק מחזק את ההרגשה שהיא פשוט איבדה את זה באותו הערב.

וויליאמס, שדיברה על זכויות והעצמה נשית (וזה למעשה היה הקייס שלה להתנהגות הבלתי הולמת), שכחה ככל הנראה שמולה עמדה גם כן אישה. והיא עשתה הכל בשביל לא לכבד אותה. נאומי אוסקה הפכה ליפנית הראשונה בהיסטוריה שזוכה בגראנד סלאם, ועשתה זאת בסטייל עם טניס נהדר מהרגע הראשון של הטורניר ולרבות במשחק הגמר.

אוסקה היא מעריצה גדולה של סרינה, וכבר הצהירה שהיא אחת מהדמויות החשובות בחייה. אותה סרינה שהתנהגה בצורה מביישת במהלך הגמר וגרמה לקהל להרגיש שההתנהגות כלפיה הייתה לא הוגנת. כתוצאה מכך, חלק גדול מהצופים הגיב בבוז במהלך טקס הענקת המדליות והגביע בסיום, ואוסקה הצעירה הייתה עם דמעות בעיניים וכמעט והתנצלה בראיון הזכייה.

בשורה התחתונה, סרינה לקחה את הרגע הגדול של טניסאית צעירה ומוכשרת, רגע היסטורי בשביל העם היפני והכל בגלל שלא הייתה יכולה להשלים עם כך שהיא לא המנצחת, כפי שהתרגלה שוב ושוב במהלך השנים. לא משנה מי את ומה עשית, חייבים  לכבד את השופט, את הקהל, את היריבה שמולך ואת חוקי המשחק. מותר לאבד שליטה לפעמים, אבל צריך לדעת גם להתנצל. את זה היא עוד לא עשתה, ויהיה מעניין לראות כיצד תגיב.

תמונה: depositphotos

 

המשחק הגדול הראשון של עונת 2018/2019, בין שתי הקבוצות המובילות בכדורגל הישראלי, האלופה הפועל באר שבע וסגניתה מכבי תל אביב, נפתח באיחור של רבע שעה.

בדו”ח השיפוט המלא נכתב: “יש לציין כי המשחק החל 15 דקות לאחר זמנו המקורי, כאמור בשעה 21:15 במקום בשעה 21:00, זה מכיוון שאנשי הנהלת הפועל באר שבע לא הסכימו להחליף את סט הלבוש של שוער קבוצתם מסט בצבע שחור לסט בצבע כתום, גם לאחר בקשות חוזרות ונשנות של צוות השיפוט בנושא”.

“חשוב לומר כי כבר בשעה 19:20, הבחנו כי יש לבצע שינויים בתלבושות אשר הוצגו בפנינו בחדר ההלבשה. על כן, ביקשנו מאנשי הנהלת קבוצת מכבי תל אביב להחליף את המכנס והגרביים של שוער קבוצתם מצבע לבן לצבע שחור, אלו עשו זאת תוך דקות והביאו את פרטי הלבוש הנדרשים לחדר ההלבשה. מכאן, פנינו לאנשי הנהלת הפועל באר שבע שיחליפו את צבע הסט לשוער קבוצתם כרשום מעלה, אנשי באר שבע הביעו התנגדות ואמרו שאינם מעוניינים להחליף את סט השוער”.

המחשבה הראשונה שעברה בראש למרבית הצופים לאחר השוט שבו שחקני שתי הקבוצות הסתובבו במנהרה וחזרן לכיוון חדרי ההלבשה הייתה ‘בטח אמונה תפלה של הרוש המפונק הזה’. ‘איך הוא יכול להתנהג בכזאת ילדותיות בזמן שהצופים – בטרנר ובבית – נלחמים בפקקים ושמים את משחק קבוצתם בראש סדר העדיפויות, והוא פשוט מגיע וצוחק על זה’.

אבל זו טעות לחשוב ששחקן בקבוצה עם הנהלה כל כך חזקה ייקח על עצמו החלטה כזו – של דחיית משחק חשוב ויוקרתי, ועל מה בדיוק? אז אחרי בדיקות של העיתונאים השונים שהיו במקום, ולפני עוד חילופי ההאשמות והתירוצים שבוודאי נמשיך לראות בימים הקרובים, להרוש – התעקשו כולם – אין חלק בפרשת האפודה המביכה. כל האחריות היא על הפועל באר שבע, או יותר נכון – אלונה ברקת.

כ-16 שעות עברו מסקנדל החולצה, ועדיין הודעה רשמית של ב”ש לא יצאה. לצופים, בטח אלו שבאו לטרנר, מגיע הסבר. לפחות להם. רק שב”ש של קיץ 2018 מתנהלת כמו קבוצה שלא חייבת הסבר לאיש. קטן עליה. ברקת כבר לא הבעלים הצנועה של קבוצה מהליגה הלאומית וההתנהגות אתמול היא המשך לכל הפרשיות המביכות שלה (מישהו אמר שיר צדק?).

רק לפני מספר ימים אמרה ברקת: “צניעות, עבודה ואחדות הם אלה שהובילו אותנו בעבר, הם אלה שיוליכו אותנו גם בשנה הבאה עלינו לטובה”. כרגע נראה שלצד הקרטועה המקצועי, המועדון והבעלים מתחילים לאבד בדיוק את מה שהוביל אותם לטופ של הכדורגל הישראלי.

 

 

תמונה: depositphotos

 

משהו בז’וזה מוריניו השתנה. נראה שהוא לא סומך יותר על אף אחד והשחקנים קולטים את היחס שלו, וגם הם לא בוטחים בו יותר. זה התחיל בריאל מדריד, המשיך בקנדציה הנוספת בצ’לסי, ולמרות שזכה באליפויות באותן הקבוצות הוא גם הועזב אחרי לא מעט משקעים. התוצאה היא שאין עוד ברק בעיניו, אין הומור. כבר לא כיף להיות שחקן של מוריניו. כשהדברים הופכים לקשים הוא שם את עצמו מעל המועדון. הוא כבר לא נראה כמו ‘המיוחד’. פשוט איש רגיל, איש מר, אחד שאפשר לנצח אותו. אף אחד כבר לא מלוכד סביבו. זו הסיבה שבמנצ’סטר יונייטד מתחילים לאבד עניין וסבלנות.

מתחילת ההכנות לקראת העונה החדשה דיבר מוריניו שוב ושוב על הקושי שצפוי לו העונה וכמה הוא סובל מההכנות הלקויות וחוסר הפעילות בגזרת הרכש. בכלל לא בטוח שבלם אחד או שניים, טובים ככל שיהיו, היו עוזרים לו כעת. הפורטוגלי חישב במדויק את הפתיחה הרעה של העונה וגם אם הניצחון במשחק הראשון 1:2 על לסטר סיטי “קלקל” לו את התוכניות, הגיעו ההפסד 3:2 לברייטון והתבוסה 3:0 לטוטנהאם כדי להצדיק את דבריו.

אותו הפסד לתרנגולים באולד טראפורד קבע שני שיאים שליליים עבור מוריניו: הפתיחה הכי גרועה שלו כמאמן אי פעם (שני הפסדים בשלושת המשחקים הראשונים של העונה) וההפסד הכי גדול שלו כמאמן במשחק ביתי. בסיום זכה מוריניו לתמיכת האוהדים אחרי שהודה להם ממושכות בסיום, והם בתגובה מחאו לו כפיים. התמונה שבה מוריניו עומד מול האוהדים דקות ארוכות עם צעיף הקבוצה, לאחר תבוסה ביתית, היא מחזה נדיר וחסר תקדים בכל הקשור לפורטוגלי. בכך ניסה להעביר מסר שהם מאחוריו ומבינים שיש בעיות אחרות במועדון (בראש ובראשונה המנכ”ל אד וודוורד, שלא חיזק את הסגל כראוי). כשמוריניו יאבד את הקרדיט גם אצל האוהדים, להנהלת יונייטד כבר לא תהיה ברירה והיא תהיה חייבת לפטרו. וזה יכול לקרות כבר ביום ראשון הקרוב אם הקבוצה תאבד נקודות פעם נוספת, הפעם במשחק חוץ לא פשוט מול ברנלי.

השאלה הגדולה היא האם לפטר את מוריניו עכשיו כדי להציל את העונה, או לתת לו צ’אנס כדי לנסות ולעמוד על הרגליים מחדש. ברור לכולם שפיטורי מוריניו יעלו כסף רב. רק בינואר הוא האריך את חוזהו באולד טראפורד עד 2020, וכעת הוא מרוויח 15 מיליון ליש”ט בעונה.

שם שעלה כמועמד להחליף את מוריניו, אם אכן יפוטר, הוא זינדין זידאן, שמסמל בעצם את האנטיתזה של הפורטוגלי: שקט, חייכן, משדר חיוביות ובעיקר יודע להוציא מהשחקנים את המקסימום ולתת להם כבוד כדי שהם יחזירו לו. הבעיה המרכזית תהיה להביא מאמן באמצע העונה שלא מכיר את הפרמיירליג, אבל בהנהלת יונייטד יקבלו בברכה מאמן שזכה שלוש פעמים רצופות בליגת האלופות ובוודאי יהיה ביחסים טובים יותר עם פול פוגבה ואנטוני מרסיאל הצרפתים, שלא בדיוק רואים עין לעין עם המנג’ר הנוכחי.

“יש לי שלוש אליפויות לעומת שתיים של כל 19 המנג’רים האחרים בליגה אז אני דורש שיתנו לי כבוד”, אמר מוריניו לעיתונאים אחרי ההפסד, לפני שנטש בזעם את שטח מסיבת העיתונאים. ונראה שזה הדבר היחיד שנשאר למוריניו לשחק עליו כרגע: הכבוד, ויכול להיות שזה גם כל מה שיישאר לו בשבועות הקרובים, יחד עם כספי הפיצויים.

 

תמונה: depositphotos

 

בתחילת השבוע נבחרת ישראל וערן זהבי יצאו בהודעה משותפת: כוכב הליגה הסינית חוזר לנבחרת אחרי שנה בחוץ.

תקציר למי ששכח: במשחקו האחרון במדי הנבחרת, זרק הקפטן לשעבר את הסרט על הדשא בגלל שספג קללות, ולאחר מכן במקום לצאת המבוגר האחראי ולהתנצל, הוא רק הוסיף שמן למדורה ובעצם טען שהתנצל בפני מי שמגיע לו ושהוא הקורבן פה. הוא האשים שקיללו אותו, שירקו לעברו. אין ספק בכלל שאוהדי נבחרת לא צריכים לקלל שחקן שלהם, בטח לא לירוק לכיוונו, אך זהבי שחקן כדורגל ויודע בדיוק היכן הוא נמצא. שחקנים חטפו קללות על המגרש לפניו, ולצערינו זה יקרה גם אחריו. זה מגרש הכדורגל ולא התזמורת הפילהרמונית.

כל עוד זהבי משחק בשביל הנבחרת הוא משחק גם ובעיקר בשביל תושבי מדינת ישראל, לא בשביל עצמו. זריקת סרט הקפטן הייתה מעשה בזוי, אך מה שהיה גרוע יותר זה חוסר היכולת של אדם במעמדו להתנצל בפני אוהדי הנבחרת. לא צריך לשים עליו איקס, אך החזרה לנבחרת לא צריכה להיות בתנאים שלו ושל צוות היח”צ שלו לאחר שאיכזב את אוהדי הכדורגל בארץ.

שלא יהיה ספק – ערן זהבי הוא אחד מהשחקנים הגדולים שהיו בכדורגל הישראלי. הוא עשה דברים מופלאים בליגה שלנו ומשרת את המדינה היטב כשגריר בסין. הוא לא אדם רע, אבל כשקפטן נבחרת משרה אנרגיה שלילית ואומר דברים מעליבים כמו “גם עוד 40 שנה לא נגיע לשום מקום”, זה שחקן שצריך להילחם עליו? הוא קיבל קמפיין שלם על תקן ה-שחקן שכל הכדורים הולכים אליו, אלישע לוי הפך אותו לפנים של הנבחרת והתוצאה היא שהלכנו אחורה לא רק מהבחינה המקצועית, אלא גם חברתית והיחס של הקהל כלפי הנבחרת.

בנבחרת שאין לה שחקנים ברמות הגבוהות, הבסיס זה צניעות, השקעה והתלהבות. להחזיר את זהבי אחרי מה שעשה זה לשדר בדיוק את ההפך, בטח כשמסתכלים בהשוואה על שני חבריו לשפיץ תומר חמד ומונאס דאבור.

גם בעניין ההודעה עצמה או יותר נכון דרך הצגתה. מה הבעיה לדרוש מערן זהבי להגיע למסיבת עיתונאים מסודרת ולהתנצל בפני קהל האוהדים? אבל זאת כנראה בקשה גדולה מדי מההתאחדות, שבחרה להעביר את המסר דרך קבוצות הואטסאפ של העיתונאים והראתה בדיוק כיצד היא מתחייסת לכל העניין.

כשנחתו כאן מנהל מקצועי ומאמן זר הייתה הרגשה שכן מנסים לעשות משהו בסגנון שונה כי מה שהיה עד עכשיו לא הוביל אותנו לשום מקום, אבל אירוע שכזה ודרך הטיפול בו מזכירים לנו שזה כנראה חזק מאיתנו.

לסיכום, עד שזהבי לא יתנצל בשידור במילותיו החזרה שלו לנבחרת היא לא פחות משערורייתית, וממשיכה את הקו של זריקת הסרט והעברת מסר בעייתי לאלפי ילדים שהעריצו אותו, לפחות עד לאותה נקודה.

תמונה: depositphotos

העידן החדש בבית”ר ירושלים, ‘עידן משה חוגג’, נפתח אמנם עם הפסד למכבי פ”ת בגביע הטוטו, אך האירוע המשמעותי הראשון לאחר העברת הבעלות התרחש היום (שלישי), כאשר הקבוצה מהבירה הודיעה על החתמתם של שניים מהשחקנים היותר מוכשרים ומעניינים שיש לנו בכדורגל הישראלי – מאור בוזגלו וערן לוי. שני השחקנים חתמו לעונה אחת.

בוזגלו בן ה-30 סיים בימים אלו את השיקום בברכו וצפוי לחזור לשחק בחודש הבא. בעונה שעברה הוא החלים מפציעה קשה בברך וחתם במכבי חיפה, לאחר מכן נפצע גם במדים הירוקים וכעת לאחר שיקום נוסף הוא מקווה לחזור למגרשים ולהיות שחקן מוביל כפי שהיה בקדנציה המוצלחת שלו בהפועל באר שבע.

לוי (33), שזוהי הקדנציה השלישית שלו במועדון, חוזר לבית וגן אחרי חמש עונות במכבי נתניה, אותה הצעיד לפני שנתיים לליגת העל. בעונה שעברה הוא כיכב במדי נתניה, אותה הוביל לפלייאוף העליון כאשר כבש ובישל מספר דו ספרתי של שערים בכל המסגרות. למרות היכולת הגבוהה, אי הסכמות בנוגע לאורך החוזה שלו הובילו לפרידה משותפת.

העונה הנוכחית כבר נפתחה בצורה לא אידיאלית עבור בית”ר עם כל סחבת סאגת בעלות הקבוצה (בראשות אלי טביב). כעת, גיא לוזון ואלי אוחנה יצטרכו לנהל חלק קדמי שיכלול שחקנים בכירים ובעלי אגו כדוגמת ערן לוי, מאור בוזגלו, עידן ורד, סילבסטר, וארן וסאבו.

המבחן הגדול יהיה של הבעלים החדש משה חוגג. הצורה שבה יתמודד עם כישלון או אכזבה מקצועית יהיה המדד הטוב ביותר. חוגג, אוהד הפועל באר שבע, הצהיר לא פעם שאלונה ברקת היא ההשראה שלו. אותה ברקת שנכשלה במשך 5-6 שנים ברציפות עד שהתחילה לראות קצת נחת מהקבוצה, ובכל הזמן הזה המשיכה להשקיע ולשמור על שקט ניהולי. זה גם הדבר שהכי היה חסר לבית”ר לאורך כל השנים, מבוגר אחראי שינהל את המועדון ללא קפריזות, יידע להתמודד עם הקהל ועם גב כלכלי מספיק חזק.

בבית”ר שום דבר לא ודאי, ולאור ההחתמות נראה שהקבוצה הולכת לעונה של או סקנדל או פסטיבל. מה שכן בטוח – יהיה מעניין לעקוב.